בפרשתנו פרשת 'וירא' מספרת התורה, שכאשר ראו הכול שהקב"ה עומד לימינו של אברהם ומביא לו הצלחה בכל מעשי ידיו, כרת אבימלך מלך פלשתים ברית עם אברהם אבינו. לאחר מכן מסופר על אברהם: "ויטע אשל בבאר-שבע, ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", ומיד אחר-כך מגיע סיפור העקדה. 

מובן מדוע מספרת התורה על מעשיו של אברהם בהפצת האמונה בבורא העולם ("ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"), שהרי זה עיקר עניינו של אברהם אבינו - להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. אך איזו חשיבות יש לנטיעת האשל, וכי בזה גדולתו של אברהם? ועוד, מה הקשר בין נטיעת האשל לבין העקדה - הניסיון הקשה ביותר? 

 

משמעותה הפשוטה של המילה אשל היא אילן גדול. כלומר, אברהם נטע עץ בבאר-שבע. אולם בגמרא מוסבר ונאמר, שאברהם נטע בוסתן של עצי פרי באמצע המדבר, כדי להנות את האורחים. 

פירוש נוסף של אשל - פונדק, אכסניה, שהעניק לאורחים אכילה, שתייה ולינה. 

רבות מסופר על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, שסיפק לאורחיו לא רק צרכים הכרחיים, אלא גם מותרות. עד כדי כך, שהמדרש מספר כי אברהם קבע אפילו סנהדרין, כדי לברר שאלות וסכסוכים בין האורחים... 

הכנסת אורחים כזאת אינה נובעת מצד השכל וההיגיון בלבד. על-פי השכל, צריך לגמול חסד, לתת צדקה ולספק לאורח את מחסורו, וזאת מתוך רחמים עליו. אין שום סיבה להעניק לו תענוגות ומותרות. תענוגות ומותרות נותן אדם לילדיו, אבל לא לאנשים זרים. בא אברהם אבינו ומלמדנו להתנהג עם אורחים זרים כשם שמתנהגים עם הילדים הפרטיים. 

 

הכנסת אורחים זו של אברהם אבינו מעידה על כללות עבודת-ה' שלו. הוא לא עבד את בוראו באמצעות השכל בלבד, אלא מתוך מסירות-נפש שלמעלה מההיגיון האנושי. דבר זה הגיע לידי מבחן ברור בניסיון העקדה. 

גדולתו של ניסיון העקדה, שהיה למעלה מכל שכל והבנה. יצחק נולד על-פי הבטחתו של הקב"ה, שאמר לאברהם "כי ביצחק ייקרא לך זרע". יצחק הוא גם ממשיכו היחיד של אברהם אבינו. איזה היגיון יש בציווי להעלותו לעולה?! ואף-על-פי-כן הלכו אברהם ויצחק בשמחה למלא את רצון ה'. 

 

זהו הקשר בין סיפור האשל לסיפור העקדה - התמסרותו העל-שכלית של אברהם אבינו להכנסת אורחים, העניקה יסוד על-שכלי לבנו יצחק, עד שהלך בשמחה למלא ציווי על-שכלי של הקב"ה, בניסיון העקדה. 

מכאן הוראה לכל יהודי: יש לחנך את הילדים לגמילות חסדים על-שכלית. לתת לזולת לא רק את מחסורו - בגשמיות וברוחניות - אלא גם דברי תענוג ומותרות, כדי שלא יחסר לזולת דבר. כך גדלו ויגדלו דורות של מסירות-נפש, שיכולו לעמוד בכל הקשיים והניסיונות של תקופת הגלות, ולהגיע בהצלחה - לגאולה האמיתית והשלמה.