בפרשתנו מובאת ההבטחה האלוקית על קיבוץ הגלויות העתידי: "ושב השם אלוקיך את שבותך". מכך שנאמר "ושב השם" (ולא "והשיב השם") דרשו חז"ל כי השכינה האלוקית בעצמה שבה כביכול מהגלות. כלומר, היא כביכול שרויה עמם בגלות ובהגיע הרגע – תצא ממנה יחד עמם.
 
השאלה היא, אם אכן גם השכינה נמצאת בגלות, כיצד הוא יכול לשחרר ולקבץ את עם ישראל ממקומות גלותם?
רש"י בפירושו לפסוק רומז תשובה לשאלה: "וכשנגאלין – הכתיב גאולה לעצמו". כלומר, מדובר בתהליך מוכתב, שבהגיע העת יתרחש כביכול מאליו. לפיכך, למרות שהשכינה בעצמה בגלות, לא תהיה בעיה להתרחשות קיבוץ הגלויות.
 
העובדה שהקדוש-ברוך-הוא נמצא עמנו בגלות וגם עתיד להיגאל כביכול עמנו, תיצור בעת קיבוץ הגלויות מצב שלכאורה הנו בלתי אפשרי: כל יהודי שייגאל – הקדוש-ברוך-הוא ייגאל כביכול יחד עמו, ובמקביל – הקדוש-ברוך-הוא יישאר בגלות, יחד עם אותם יהודים שעדיין לא נגאלו!
 
אלא ההסבר לכך הוא, שקיימת הארה אלוקית בקרבו של כל יהודי, והיא אכן תיגאל יחד עמו, למרות שההארות האלוקיות השוכנות בקרבם של אותם יהודים שעדיין לא נגאלו – נמצאות בגלות יחד עמם. אך המקור לכל ההארות האלוקיות הללו – השכינה בכבודה ובעצמה – נשארת בגלות, עד לגאולתו של אחרון היהודים. וזו גם משמעות שגלומה בדברי רש"י האמורים: "וכשנגאלין – הכתיב גאולה לעצמו". רק כאשר כולם ייגאלו, או אז 'יכתיב' הקדוש-ברוך-הוא גאולה גם לעצמו.