דבר אחר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" דרש רבנו הקדוש גדול כחה של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה. לא עד עשרה מילים ולא עשרים ולא עד מאה אלא עד מהלך חמש מאות שנה. ולא עד הרקיע הראשון אלא עד רקיע השביעי, ולא עד רקיע השביעי אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד. כן הושע אומר שובה ישראל עד ה' אלקיך' (פסיקתא רבתי מד). והנה על הפס' הזה מפרש המלבי"ם ש"עד" זהו בתשובה מיראה ואילו בפס' "ושובו אל ה' " זה בתשובה מאהבה. וכן משמע מהגמ' (יומא פו,ב) 'אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה' הרי ש"עד ה'" מדבר ביראה, ובמאהבה נעשה כזכויות ונאמר בהמשך שם 'אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו שמא תאמר פרי חובה ת"ל (הושע יד, ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה' משמע שנעשה לזכויות (מחזיק לו טובה, מקריב פרים) וזה נאמר על "אל ה' ",הרי רמז למלבי"ם מהגמ'. והנה אם כך אז לא מובן, אם על "עד ה'" זהו 'לפני כסא הכבוד' אז מה קורה ב"אל ה' "?- בפשטות שניהם לפני כסא ה' ההבדל הוא במה נחשב מה שחטא.. אולם הלשון "עד ה' " ו"אל ה' " משמע שקרוב יותר במיקומו. לכן ניראה שבתשובה מיראה עומד לפני כסא הכבוד, אולם בתשובה מאהבה נחשב כמו ליד כסא הכבוד ממש. שהנה מסופר בברכות (לג,א) 'ת"ר מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא' שעניינו שהחטא גורם למוות, לקלקול בעולם. ושורשו בפס' "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה' אלקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" וגו' (דברים ל, טו-טז) שהחיים והטוב זהו המצוה והקדושה ואילו המוות והרע בא מהחטא והטומאה. והנה כאשר אדם חוטא הוא פוגם ומקלקל בעולם, מביא רע ומוות, וכאשר חוזר בתשובה. וכאשר חוזר בתשובה אז עומד לפני ה' היושב בכסא הכבוד שהוא מסמל את הקדושה בעולם, כבוד ה' המולך בעולם. לכן עמלק שקלקל ביותר בעולם וכל הטומאה החזקה קשורה בו (שלכן לעתיד ה' ישמיד את עמלק) נישבע ה' בכסאו שלא יהיה שלם עד שישמיד זכר עמלק ("כס י-ה" ראה ברש"י) בשל דחיית שם ה' מהעולם שעשה עמלק בחטאו שנילחם עם ישראל (ולכן אין שם ה' שלם בעולם וכן כיסאו עד שימחה זכר עמלק, שזה וזה קשורים יחד). ולכן כשאדם חטא והרחיק שם ה' מהעולם ופגע בכך בעולם וחוזר בתשובה. אם זה מיראה שמפחד על עצמו ומבקש שלא יענש, הוא עומד לפני כעין משפט ומזוכה, וזהו 'לפני כסא הכבוד' שעומד לפני כסא כבוד ה' בעולם כמשפט על חטאיו ונימחל לו מכח תשובתו מיראה. אבל כשחוזר מאהבה שרוצה שכבוד ה' יחזור ויחול בעולם ויגבר על הרע, מאהבתו את ה' יתברך. אז הוא מתקן ומוסיף זכות בעולם, מוסיף טובה בעולם, חיים וטובה. בכך הוא כעין בורא טובה בעולם ומחיל שם ה' בעולם, בזה הוא ליד ה' כמו דבוק בה' שפועל בעולם כשליח ה' בקדושה ובפיסי בעקבותיו. וניראה רמז בדברים "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה הוא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (ל, י-יד). שהכוונה לתשובה (רמב"ן). ומובא 2 דוגמאות: 1.בשמים. 2.מעבר לים. כנגד 2 סוגי התשובה, כשאדם מכוון לשמים, לשם ה' בעולם, להעלות את העולם לה'. אז זהו תשובה מאהבה, והיא היותר טובה ולכן באה ראשונה. וכשזה מעבר לים, רמז ליראה שאדם מפחד על חייו שיש סכנת חיים ביציאה לים (שלכן מברכים הגומל) כך חוזר בתשובה מיראה. ומבקש סליחה מה' ("בפיך") ורוצה שיסלח לו כל אחד ע"פ תשובתו וזהו "בלבבך" כמו שדרשו חז"ל על "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. כך גם כאן יש שמבקש מיצר טוב שיסלח לו שלא יחשב לו עוון, ויש שכל כולו בוער באהבת ה' שגם יצר הרע כפוף לטוב, ואז מבקש מאהבה שה' ימלוך בעולם כולו ללא סייג, וזהו תשובה מאהבה.