הבית שבנה שלמה על הר המוריה. לפי חז"ל הבית היה קיים 410 שנים. נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל.

לאחר גלות בבל, נתן כורש מלך פרס רשות ליהודים לעלות ולבנות את בית ה'. בבית השני חסרו כמה דברים שהיו בבית ראשון. הבית עמד 420 שנה, עד לחורבנו בידי הרומאים. בתקופת הורדוס הגדילו את הבית, ועליו אמרו חז"ל מי שלא ראה את בית המקדש לא ראה בניין יפה מימיו.

החדר הפנימי של בית המקדש היה "קודש הקודשים". למקום זה נכנס רק הכוהן הגדול, פעם בשנה, ביום הכיפורים. לפני קודש הקודשים היה ה"קודש", שאליו נכנסו הכוהנים בכל יום, בקודש היו השלחן ועליו לחם הפנים, המזבח עליו הקטירו את הקטורת והמנורה. מחוץ לבניין הייתה ה"עזרה", החצר שאליה באו בני ישראל בכל חג ל"עלייה לרגל", ושם עמדו הלויים ונגנו.

בעזרה היה מזבח העולה - המזבח עליו הקריבו את הקרבנות, והכיור ממנו רחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני שעבדו את עבודת הקודש..

הבית השלישי - הוא הבניין שראה יחזקאל במראה הנבואה.

הבית שבנה שלמה

בית המקדש - דוד המלך רצה לבנות בית לארון אלהים. אבל נתן הנביא אמר לו בשם ה' להניח לשלמה בנו לבנות את הבית (ש"ב ז'; דהי"א כ"ב). דוד הכין את חמרי הבנין ותכנן אותו. גם קנה את גורן ארנן (ארונה) המלך היבוסי בהר המוריה, במקום שנראה אליו מלאך ה' בהעצר המגפה (ש''ב כ''ד; דהי"ב ג').

שלמה עשה הסכם חליפין עם חירם מלך צור: חירם סיפק עצי ארזים וברושים מן הלבנון דרך הים, ושלמה שלם לו בתבואות הארץ. שלושים אלף עובדים שלח שלמה ללבנון: עשרת אלפים בכל חודש. חודש אחד עבדו בלבנון וחודשיים היו בביתם. וחוזר חלילה.

ובארץ ישראל היו לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצבים בהר, בנוסף לשרי נצבים, הם מנהלי העבודה, ומספרם היה שלושת אלפים ושלוש מאות. בנוסף להם עבדו בוני חירם והגבלים, שעזרו בפיסול האבנים, ומספרם היה שלוש מאות. בסך הכל היו שלושת אלפים ושש מאות ממונים על העם (מ"א ה'; דהי"ב ב').

הנחת היסודות לבנין הבית היתה בחודש אייר בשנה הרביעית למלכות שלמה, בשמונים וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (2928 ליצירה 832 לפני הספירה). ובחודש מרחשון בשנת האחת עשרה הסתיים בנין הבית, בנייה שנמשכה שבע שנים (2935 ליצירה=832 לפני הספירה).

מידות בית המקדש של שלמה

אורך הבית היה שישים אמה, עשרים רוחבו ושלושים קומתו. הבית נבנה מאבנים שלמות שנחצבו והוחלקו בהר, כי מקבות וגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מ"א ו' ז').

בכניסה בצד מזרח, היה אולם עשרים אמה ארכו ברוחב הבית, ועשר אמות רחבו, וגובהו מאה ועשרים אמה (מ"א ו': דהי"ב ג' ד'), אולם זה היה כעין מגדל הגבוה תשעים אמה מעל הבית, והיו בו עליות.
בכניסה לאולם היו שני עמודי נחושת: יכין ובועז. על ראשי העמודים גולות הכותרות ושבכות לכסות אותן (מ"א ז' מ"א). ציורים של עמודים אלה מצויים על מטבעות עתיקות משלהי בית שני ומרד בר כוכבא.

מן האולם נכנסו דרך דלתות עץ אל ההיכל. ההיכל היה מצופה זהב טהור על קירות ארזים ועצי ברושים. הזהב היה מפותח ציורים וציצים, שרשרות ומקלעות כרובים. אבנים יקרות שובצו בקירות הבית לתפארת ונוי. הריצפה הייתה מכוסה בעצי ברוש, וחלונות רחבים מבפנים וצרים מבחוץ מסביב. בהיכל עמדו כלי המקדש: השלחן והמנורה ומזבח הקטורת.

במערב ההיכל היה קודש הקודשים – הוא הדביר: דלתי הדביר היו מעצי שמן ועליהן היה תלוי הפרוכת של תכלת וארגמן וכרמל ובוץ מרוקם בציורי כרובים.

קודש הקודשים - עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ועשרים אמה קומתו. היה מצופה זהב.

בקודש הקדשים עמדו שני כרובים מעצי שמן מצופים זהב. קומה כל כרוב עשר אמות, וחמש אמות אורך כל כנף. וכשהן פרושות, היו נוגעות זו בזו, וממלאות את כל החלל של עשרים אמה ברוחב קיר מערבי.

סביב לקירות הבית מבחוץ היו שלוש עליות – או יציעים - זו על גב זו:

היציע התחתון בכל צד היה רחב חמש אמות,  התיכון שש אמות והיציע השלישי שבע אמות.

היציעים היו בנויים זה על גב זה, כאשר כל יציע עודף על זה שמתחתיו אמה כלפי חוץ. מדרגות לוליניות היו מעבר מיציע לזה שמעליו.

לפני האולם הייתה חצר פנימית - היא עזרת כוהנים ועזרת ישראל (דהי"ב ד' ט'), שנבנתה משלושה טורי גזית וטור כרותות ארזים. דלתי העזרות היו מצופות נחושת. החצר החיצונה היא עזרת נשים.

עוד עשה שלמה ים ועשר כיורות נחושת שהכהנים ירחצו בהם את ידיהם ורגליהם ואת קרבי העולה כמשפט הכיור של משה. ועשה עשר מכונות לכיורות, חמש בדרום וחמש בצפון (מ"א ז' כ"א). כל כיור יכיל ארבעים בת.

הבית השני

בית המקדש השני נבנה, אחרי שוב הגולה מבבל, (3408 ליצירה=352 לפני הספירה). בנין הבית השני בעיקרו אינו שונה מבנין הבית הראשון, אך חסרו בו כמה דברים כמו:

הים, עשרה כיורים.

גם נוספו בו לשכות רבות סביב חומת הר הבית. ובפרט נוספו בו הוספות הורדוס בשנת י"ח למלכותו.

הר הבית

הר המוריה, הוא הר הבית, היה חמש מאות אמה מרובעות (אמה = 50-60 ס"מ ) והיה מוקף חומה, ואצטבאות סביב לחומה כדי לישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים (פסחים י"ג:).

חמישה שערים היו להר הבית:

שני שערי חולדה מדרום, אחד לכניסה ואחד ליציאה, כי בצד ההוא היו רוב הנכנסים והיוצאים: ירושלם הייתה בדרומית-מזרחית של בית המקדש.

שער קופינוס במערב קודש הקודשים. "קופינוס" ביונית פירושו עבודת הגן. בצד ההוא נטעו את צמחי הקטורת, היתה שם גינת וורדים, ובשער הזה היו נכנסים ויוצאים.

שער טדי בצפון ולא היה משמש כלום. ונקרא טדי שהוא תרגום של "סוד" ו"הצנע" משום שדרך שם הלכו בהצנע. ב"שלטי הגבורים" נאמר כי נקרא מדי שענינו חלש, היינו שער החלש משום שהיה חסר לשער משקוף והיו שני עמודי אבן מוטים ונשענים זה על גב זה, קצר מלמעלה ורחב מלמטה כעין משולש.

השער המזרחי נקרא שער שושן, כי עליו היתה צורת שושן הבירה, אות תודה לכורש וממלכת פרס שהרשו לבנות הבית. דרך שם יצא הכהן הגדול השורף את הפרה להר הזיתים.

בית המקדש לא היה באמצע ההר, אלא נוטה היה לצפונית-מערבית. רוב מקום פנוי היה מן הדרום, 265 אמה מקיר הבית לשערי חולדה; שני לו בריוח היה מצד מזרח, משער שושן אל הקיר 115 אמה; שלישי מן הצפון 100 אמה מן הקיר לשער טדי; ומעוטו היה פנוי מן המערב, רק 63 אמה מהקיר עד שער קופינוס. גובה החומה המקפת את הר הבית לא ידוע, אך כנראה לא עלתה למעלה מן המשקוף של השערים.

הר הבית היה משופע: נמוך בצד מזרח וגבוה ביותר בצד מערב והיו עולין ממזרח למערב במעלות, וכל מעלה הייתה של חצי אמה בגובהה וחצי אמה ברחבה. שתים עשרה מעלות עד עזרת נשים, חמש עשרה מעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל. משם לעזרת הכוהנים מעלה אחת של אמה שעליה עמדו הלוים לשורר בשיר ולתקוע בחצוצרות, ומשם עוד שלוש מעלות של חצי חצי אמה שעליהן היו עולין הכוהנים לדוכן. מעזרת הכוהנים היו הולכים שתים עשרה מעלות אל האולם וההיכל. נמצא שההיכל היה גבוה שנים ועשרים אמה מקרקע הר הבית, והיה אפשר לכ"ג העומד על הר הזיתים למזרח המקדש בכיוון נגד פתח ההיכל, לראות מה שבתוכו ממעל לחומה ושער שושן שהיו בשורה אחת (מדות פ"ב ד').

חֵל הוא חומה קטנה של עשר אמות בגובה ורוחב עשר אמות, סביב העזרות, האולם וההיכל. סביב לחל היה סורג גבוה עשרה טפחים, עשוי מעצים דקים מעשה רשת, והיה בנוי על יסוד הגבוה מן הארץ אמה אחת. הסורג היה סימן להבדיל בין טמאים ונכרים שהיה אסור להם לעבור את גבולו (כלים פ"א ח'). היה עליו שלט בעברית, רומית ויונית שבל יזיד איש נוכרי לבוא פנימה. האיסור הזה עורר קנאת היונים אשר פרצו בסורג י"ג פרצות כנגד י"ג השערים כדי ליכנס בהם, אך כשגברו עליהם החשמונאים חזרו וגדרום.

העזרות

מדת המקדש והעזרות הייתה: אורך שלוש מאות ועשרים ושנים אמה ורוחב מאה ושלושים וחמשה, לפנים מן הכתלים. במזרח היתה עזרת נשים, ולשם נכנסו נשים וכן כל אלה שנטהרו מטומאה, שבאו להשתחות לפני ה' ביום השבת וביום החודש ובשלוש רגלים.

עזרה זו הייתה מרובעת מאה ושלושים וחמש אמות לכל רוח. ארבע לשכות היו בארבע פינות העזרה, ולא הייתה להן תקרה.

כל אחת מהלשכות הייתה ארבעים אמה מרובעות:

א) הלשכה המזרחית-צפונית נקראה לשכת דיר העצים, ממנה לקחו עצים בכל יום למערכה לצורך המזבח, וכוהנים בעלי מומים היו מתליעים העצים (יומא י"ט; מנחות כ"א; תענית כ"ח).

ב) הלשכה הצפונית-מזרחית נקראה לשכת המצורעים שבאו שם אחרי שנטהרו. ושם בשלו את קורבנותיהם.

ג) הלשכה המערבית-דרומית נקראת לשכת בית שמנים, שהיו מצניעים שם השמן לצורך המנורה והמנחות, וגם היין לנסכים.

ד) הלשכה הדרומית-מזרחית נקראת לשכת הנזירים שהיו מבשלים שם את שלמיהם ומגלחים את שערם (מדות פ"ב ג').

בבית שני היתה בעזרת נשים גזוזטרא על עמודי שיש, לשם עלו הנשים בשמחת בית השואבה בסוכות, כדי שלא יתערבו הנשים באנשים. וזהו תיקון גדול שהתקינו (סוכה נ"א.).

מעזרת נשים עלו בחמש עשרה מעלות שנעשו כחצי גורן עגולה, דרך שער ניקנור (יומא י"א.), לעזרת ישראל. תחת המעלות היו לשכות פתוחות לעזרת נשים, ושם הלוים מניחים כלי שיר, ועל המעלות היו הלוים שרים את חמישה עשר שירי המעלות (תהילים ק"כ-קל"ה).

שני פשפשין היו בצד שער ניקנור, ונכנסים מהם אל שתי לשכות.
אחת מימין, היא לשכת פנחס המלביש שבה היו עושים הבגדים של הכוהנים ובעד כ"ד משמרות (תמיד פ"ה ג').

ומשמאל לשכת עושי חביתין.

מידת עזרת ישראל - אחת עשרה אמות ממזרח למערב, ואורכה כרוחב כל הבית 135 אמה. ארבע לשכות היו בעזרת ישראל:

א' בדרום לשכת המלח לקרבנות ומנחות;

ב' לישכת פרהדרין (פקידים ממונים על המס).

ג' בצפון סמוכה לשער ניקנור לשכת הגולה ובו היה בור קבוע שחפרו עולי גולה מבבל, ומשם היו מספקים מים לכל העזרה. על גג הלשכה היה בית טבילה לכהן גדול ביוה"כ.

ד' לשכת הגזית לסנהדרין גדולה, חציה בעזרה וחציה בחל, שם ישבו הסנהדרין מפני שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (סוטה מ': תמיד כ"ז.).

אורך כל לשכה שש עשרה אמות ושלושה טפחים, שתי הלשכות 35 אמות וביניהם 100 אמה. רוחב כל לשכה חמש אמות, ואמה אחת ביניהן ברוחב העזרה שהיא אחת עשרה אמות. הריוח בין עזרת ישראל לאולם היה חמישים וארבע אמה והיא עזרת כוהנים.

המזבח מדתו 32 אמה מרובעות, ונשארו עוד 22 אמה בין המזבח והאולם. המזבח הזה הוא מזבח החיצון, להקרבת תמידין ומוספין וכל המנחות והקרבנות.

כבש היה בנוי לדרומו של מזבח, רוחב הכבש 16 אמה לאורך העזרה והוא מכסה חצי אורך המזבח, וארכו 32 אמה לרוחב העזרה.

במערב הכבש היו שני שלחנות. אחד של שיש ואחד של כסף:

על של שיש היו נותנים האברים אחרי הנתוח עד שיעלום הכוהנים על המזבח; ועל של כסף היו מניחין תשעים ושלושה כלי שרת שהוציאו בכל בוקר.

מן המזבח עד קיר הצפוני שבעזרה היה בית המטבחיים, ושם שמונה עמודים של ארז שנקראו ננסין, וחתיכות מרובעות של ארז היו בראש העמודים, ואונקליות של ברזל היו קבועות בהן. היו תולים את הבהמה אחר שחיטתה על האונקליות, מפשיטים את עורה וחותכים אותה לנתחים. מנקים את החתיכות על שמונה שולחנות שיש שבין העמודים. אחרי השלחנות היו עשרים וארבע טבעות בארבע שורות, ל- 24 משמרות הכהונה, טבעת לכל משמר. היו מכניסים את ראש הבהמה בטבעת ושוחטים, שלא היו כופתין את התמיד, וזהו מתקנת יוחנן כ"ג.

כל משמר שהיה עובד, היה תולה טבעתו לחוץ ופותח חלונו בבית הניצוץ, כדי שידעו כולם שמשמר פלוני עובד בשבוע הזה, חוץ ממשמר בלגה, שטבעתו הייתה קבועה וחלונו היה סתום.

רוחב עזרת כוהנים של 35 אמה מצפון לדרום נחלק כך:

8 אמות , מן הקיר,
12.5 אמות של ארבעה ננסין,
4 אמות לשלחנות,
4 אמות ריוח בין השלחנות לטבעות,
24 אמות הטבעות,
8 אמות בין הטבעות והמזבח,
32 אמות המזבח,
30 אמות הכבש,
12.5 אמות מהכבש עד קיר הדרומי.

בית המוקד

לצפונית-מערבית של בית המטבחים היה בית המוקד, חציו בעזרה וחציו יוצא לחל, וארבע לשכות היו פתוחות זו לזו המוליכות לבית המוקד שהיה באמצע, ושם מדורה של אש, והיו הכוהנים מתחממים שם, והיה מוקף רובדין של אבן למשכב הכוהנים ולישון שם (בצד חל).

שתים מהלשכות בצד העזרה היו קודש ושם אכלו הכוהנים בקודשים, ושתים היוצאות לחֵל היו חול.

אחת מהלשכות מערבית-דרומית הסמוכות לכותל העזרה הייתה לשכת טלאים (לא פחות מששה היו שם) ששם היו מבקרים הטלאים לתמידים.

ובדרומית-מזרחית לשכה שעושים לחם הפנים.

בצד מזרחית-צפונית הייתה לשכת אבני המזבח, שגנזו בני החשמונאים מפני שהיונים הקטירו עליהם לאליליהם (חשמונאים א' ב' כ"ה). הלשכה נקראת גם לשכת חותמות, כי שם נתן הממונה חותמות המאשרות שקיבל מעות בעד סולת, יין ושמן. את החותם מציגים בפני הממונה על כך, ומקבלים ממנו את המצרכים ששלמו בעדם.

לשכה הרביעית בצפונית-מערבית יורדים משם לבית הטבילה במערה, ושם מדורה של אש ונרות דולקות מכאן ומכאן עד בית הטבילה. באמצע בית המוקד היה מקום אמה על אמה ושם טבלה של שיש עם טבעת ושלשלת, והמפתחות תחת הטבלה לנעילת שערים.

שני פשפשין (פתחים קטנים) היו בבית המוקד:

אחד פתוח ללשכה החיצונה בחל ואחד פתוח ללשכה הפנימית בעזרה.

בראשונה היו נכנסים בכל בוקר לבית המוקד לקחת משם המפתחות, ונכנסים לעזרה לפתוח השערים. דרך שער הקרבן היו מביאים קרבנות קדשי קדשים ששחיטתם בצפון, וכנגדו בצד דרום שער הבכורות שהיו נכנסים הכוהנים דרך שם.

שער הניצוץ היה בצד צפון קרוב למערב ולשכה מעליו שנקראת עליית בית הניצוץ. בה היו צעירי הכוהנים ולוים שומרים משמרת הקודש כל הלילה (תמיד פ"'א א').

ושכנגדו בצד דרום נקרא שער הדלק. נראה שהיו שם גם כן שומרים, ואולי היו משיאים משואות מזה לזה בניצוצות אש לסימנים ידועים לשומרים אם מצא שם איש זר או נכרי שלא כדת. י"א שנקרא שער הדלק מפני שדרך שם הביאו עצים למערכה בכל יום.

שער המים, שהיו ממלאים מים מן השלוח לנסכים בחג, והנביא ראה בנבואה לעתיד שיהיו המים יוצאים מבית קה'"ק כקרני חגבים וכשיגיעו לשער זה יתגברו עד שיוכלו למלאות מהם פך קטן (יחזקאל מ"ז ב').

בין עזרת נשים לעזרת ישראל היה שער הנשים משני הצדדים. באמצע עזרת נשים בצד דרום היה השער הכללי שבו יוצאים ובאים רובי העם. שכנגדו בצד צפון הוא שער השיר שדרך שם באו הלוים לשורר על המעלות בשער ניקנור.

בצד מערב היה שער יכניה, שיצא דרכו לגלות, ושער העליון, וכנגדו במזרח שער התחתון והוא שער המזרחי.

והיו עוד לשכות לבית אבטינס לפיטום הקטורת בצד דרום אצל שער המים, ושם לשכת בית הפרוה מכונה לעליית המים לבית טבילה לכ"ג ביום הכפורים.

הכתלים הסובבים את בית המקדש היו של חמש אמות, וכן הקיר המפסיק בין עזרת נשים לעזרת אנשים, מלבד קירות האולם ההיכל וקה"ק והיציעים סביבו שהיו של שש אמות. אך הקיר הסובב את המסיבה היה של חמש אמות.

אולם

מעזרת הכוהנים היו עולים בשתים עשרה מעלות לאולם, אורך הכותל החיצון של האולם מאה אמה, רחבו מאה, והיה בולט 15 אמה לכל צד. נשאר הריוח בפנים שבעים אמה, בין הכתלים החיצונים הסובבים את המסיבה של ההיכל.

רוחב האולם 11 אמה, פתחו של אולם 40 אמה, גבהו ורחבו 20 אמה כרוחב ההיכל ופרוכת פרושה עליו ואין לו דלתות (תמיד פ"ג ז").

חמש קורות מצויירות היו על משקוף שער האולם, זו למעלה מזו. התחתונה עודפת על המשקוף אמה מזה ואמה מזה (כ"ב אמות), ושלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה (כ"ד אמות), נמצאת העליונה שלושים אמה, ונדבך (שורה) של אבנים היה בין כל אחת ואחת (מדות פ"ג ח"). כלונסות של ארז היו קבועים מכותלו של היכל לכותלו של אולם כדי שלא יבעט (שלא יטה לצד). שרשרות של זהב היו קבועות בתקרת האולם, שבהן פרחי כהונה עולים ורואים את העטרות שבחלונות של היכל שנאמר: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה לזכרון בהיכל ה' (זכריה ו' י"ד).

שני שולחנות עמדו באולם, בצד ימין שולחן של שיש ועליו הניחו את לחם הפנים לפני שהכניסו אותו להיכל,
ובצד שמאל שולחן זהב שעליו שמו לחם הפנים הישן שהוציאו מהיכל (שקלים פ"ו ד').

משני צדי האולם בצפון ובדרום הייתה לשכה, ונקראת בית החליפות שבהן היו נותנים הכוהנים את חלפיהם וסכיניהם. בצד דרום היו גונזים את הסכינים הפסולים. ויש מפרשים בית חליפות בגדים, ששם היו מחליפים הכוהנים הבגדים הבלויים לחדשים. ולא נראו דבריהם כי לשכת הבגדים הייתה בעזרת ישראל בהשגחת פנחס המלביש. כל לשכה באולם אורכה 15 אמה ורוחבה 11 וגובהה 8 אמות. דרך פשפש נכנסים בה וממנה ג"כ דרך פשפש להיכל וליציעים מסביב. אך הפשפש מצד דרום היה סגור תמיד (יחזקאל מ"ד ב').

היכל

פתחו של היכל היה גבוה עשרים אמה ורוחבו עשר, והיו לו ארבע דלתות, שתים מבפנים ושתים מבחוץ ופרוכת עליהן. למעלה מפתחו של היכל מבחוץ עומד גפן של זהב מודלה על גבי כלונסות, וכל המתנדב זהב להיכל היה מתנדב דמות עלה או גרגיר או אשכול של זהב ותולה אותו בגפן, והיה לבדק הבית ולפרנסת הכוהנים והלוים.

מידות ההיכל: אורכו ארבעים אמה, רוחבו עשרים וגובהו עשרים אמה. בין ההיכל לקודש הקדשים היה אמה רווח, שנקרא "אמה טרקסין". והיו שם שתי פרוכות: אחת בתחילת האמה ואחת בסופה. המעמד של האמה הזו היה מסופק, אם היא מן ההיכל או מקודש הקדשים.

בשליש ההיכל מבפנים כנגד הפרוכת היו מנורה בדרום, שלחן הזהב בצפון ומזבח הקטרת באמצע. בקה"ק הייתה אבן השתיה באמצע, ועליה מונח ארון הברית עם הלוחות, ולידו צנצנת המן ומטה אהרן. בבית שני כבר לא היו. ההיכל היה מסובב משלוש רוחות, חוץ מצד מזרח, ביציעים זה למעלה מזה כמו בבנין שלמה.

המקומות הפנוים ביציעים נקראו תאים (חדרים קטנים) ומספרם שלושים ושמונה:

חמישה מן הצפון
וחמשה מן הדרום
בשלוש קומות - הרי שלושים תאים,
ובמערב שתי דיוטאות של שלושה שלושה תאים
ודיוטה אחת של שני תאים על גביהם הרי שמונה,
בס"ה 38 תאים.

בנין יחזקאל- בנין העתיד

בנין הבית שראה יחזקאל במחזה הנבואה נקרא על שמו והוא שונה הרבה מבנין שלמה וגם מבנין הבית השני. חז"ל אמרו שראה בנין השלישי העתיד לבוא, ובאמת רחוקים הבנינים והמדות אלה מאלה ורק בהיכל יש שהם שווים, וגם בו יבדלו בכמה פרטים וביחוד בהפסק המחיצה של שתי אמות בין ההיכל וקה"ק, אשר בבית שני היה אמה טרקסין מכוסה בשתי פרוכות.

הנביא התחיל בחצרות שהן העזרות ואח"כ בא אל הבית הוא ההיכל, ולא ביאר החצרות בתחילה כראוי, כי אם להכרח דרך הלוכו עם האיש המראה אותו במחזה מחוץ לפנים. ובאמצע עזב ביאור החצרות עד אשר גמר ביאור הבית, ואחר כך חזר על הראשונות וגמר בחצרות. מידת הנביא היא "קנה" או "קנה המדה" של שש אמות והאמה היא של קודש בת שישה טפחים=אמה בת חמישה טפחים וטפח של חול.

הר הבית שראה יחזקאל בנבואה היה מוקף חומה, ושטח ההר היה גדול שלושים ושש פעמים מאשר היה בבית ראשון ושני: ת"ק אמה על ת"ק אמה=250.000 אמות מרובעות, כי שטח הר המוריה לעתיד במידת יחזקאל יכיל חמש מאות קנים מכל רוח או שלושת אלפים אמות מכל צד=תשעה מיליון אמות מרובעות.

מרחוק ראה החצר החיצונה היא עזרת נשים שהייתה במזרח הבית, ועלה אליה בשבע מעלות, כי מקום המקדש היה גבוה בראש ההר. כנראה שמספר השערים היה כמו בבית ראשון ושני, אך לכל שער היה אולם ולכל אולם שני אילים (כמו מזוזות עגולות דומות לעמודים) בשני צדי פתח השער מבחוץ, ותאים אצל השערים על הכתלים מחוץ לעזרה ולשכות מבפנים. מידת רוחב אולם השער מבחוץ שש אמות ואילים שתי אמות, ובליטת האולם מבפנים הייתה שמונה אמות, כי חסר מקום האילים.

חלל הפתח של כל שער בעזרת נשים היה עשר אמות ברוחב ושלוש עשרה אמות באורך. אחרי רווח של אמה אחת מפתח השער היו שלושה תאים בכל צד מהשער, עובי כותל העזרה שש אמות ועובי התאים חמש אמות.

שטח העזרה מאה על מאה אמות. חצר הפנימי היא עזרת ישראל ועולים שם בשמונה מעלות. בבית שני היו עולים בט"ו מעלות והשער נקרא בית ניקנור. השער הזה במראה יחזקאל היה חמישים אמה אורכו וכ"ה אמה רוחבו וגם לו אולם ואילים ותאים, ובה לשכה אשר ידיחו את העולה. ושם ארבעה שולחנות לשחוט עליהם העולה החטאת והאשם, ועוד שמונה שולחנות לקורבנות וארבעה שולחנות מאבן גזית אשר עליהם הניחו הכלים. בעזרה הזאת לשכות שרים ולשכות לכוהנים שומרי משמרת הבית. מידת העזרה גם כן מאה על מאה אמות.

הממונים

פקידים היו ממונים להשגיח על צרכי בית המקדש. בבית שני כשעלו מן הגולה נתמנו הפקידים אשר נקבו בשמות, והבאים אחריהם נקראו על שם הפקידים הראשונים, ואלו הם:

1) יוחנן בן פנחס על החותמות.
2) אחיה על הנסכים.
ומי שהיה מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן, נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו אצל אחיה ונותן לו החותם ומקבל ממנו נסכים.
3) מתיא בן שמואל על הפייסות והן הגורלות שעשו בכל יום מי יזכה בעבודה זו ומי בזו.
4) פתחיה על הקינין לקורבנות.
5) בן אחיה היה רופא על חולי מעיים, לרפאות את הכוהנים שהיו עלולים לחולי זה מפני שהיו הולכים יחפים על הרצפה.
6) נחוניא חופר שיחין ובארות לעולי רגלים על דרכם לירושלים.
7) גביני כרוז, ממונה להכריז בכל בוקר בעזרה לפני בית המוקד "עמדו כוהנים לעבודתכם".
8) בן גבור על נעילת שערים.
9) בן בבי על הפקיע, לתקן פתילות הנרות למנורה.
10) בן ארזה על הצלצל וכלי שיר.
11) הוגרס בן לוי על השיר והמזמורים.
12) בית גרמו על מעשה לחם הפנים.
13) בית אבטינס על מעשה הקטורת.
14) אלעזר על הפרוכת.
15) פנחס על המלבוש.
(שקלים פ"ה א'; עי' רמב"ם כלי המקדש פ"ז א').

גם היו:

שלושה גזברים,
שבעה אמרכלים,
שני קתוליקין והם שרים ראשים,
ולמעלה מהם הסגן וכהן גדול.
הגזברים היו על אוצרות בית ה'.

שתי לשכות לנדבות ולצדקה היו במקדש:

אחת לשכת חשאים (כעין מתן בסתר), יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי.

ואחת לשכת הכלים, כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלושים יום גזברים פותחים אותה וכל כלי שמצאו בו צורך מניחים אותו, והשאר נמכרים ודמיהם נופלים לבדק הבית (שקלים פ"ה ו').

באחד באדר משמיעים על השקלים, וכל איש ישראל נתן מחצית השקל לשלוחי בי"ד ומהכסף הזה קנו קורבנות הצבור (שם פ"א א).

שומרי משמרת הקודש

שלושה כוהנים שמרו את בית המקדש בשלושה מקומות:

בעזרת הכוהנים בבית אבטינס (בדרום) ובבית הניצוץ ובבית המוקד (בצפון).

21 לוים בעשרים ואחד מקומות:

חמישה בחמישה שערי הר הבית: שני שערי חולדה, שער שושן, שער טדי, שער קופינוס.
ארבעה בארבע פינותיו מתוכו (בקרני חומת הר הבית מבפנים).
חמישה בחמישה שערי העזרה (עזרת נשים).
ארבעה בארבע פינותיה מבחוץ.
ואחד בלשכת הקורבן לשכת טלאים בבית המוקד והיה עומד בצד החל.
ואחד בלשכת הפרוכת שהיו אורגים שם הפרוכת כנראה היה בחל בצד דרום.
ואחד מאחורי בית הכפורת (אחורי קודש הקודשים).

"איש הר הבית" היה ממונה על כל השומרים והיה מחזר על כל משמר ומשמר, ומוליכים לפניו אבוקות דולקות. כל משמר שאינו עומד רק יושב, אומר לו איש הבית "שלום עליך" כי אולי נחלש ואינו יכול לקום. אם ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את שפת כסותו באבוקה למען יעירהו משנתו.

וכאשר שמעו השומרים האחרים את קול הנלקה או קול כוית הנשרף, ושואלים: "מה קול בעזרה?" , השיבו להם: "קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים מפני שישן על משמרתו" (מדות פ"א א').

משמרות הכוהנים היו בעזרת הכוהנים וסביב לה. וכהן שישן על משמרתו קנסוהו באופן אחר ולא במלקות ושריפת כסותו, דכתיב "וקדשתו" - צריך שינהג בו כבוד (גיטין נ"ט:).

כל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין (מצד דרום) ומקיפים ויוצאים דרך שמאל (צפון בשער טדי), חוץ ממי שאירעו דבר: אבל או מנודה או רואה קרי, שהוא מקיף לשמאל. כאשר פגשו אותו ההולכים לנגדו מן הימין היו שואלים אותו: "מה לך מקיף לשמאל?" - "שאני אבל". והם משיבים: "השוכן בבית הזה ינחמך!" ואם אמר "שאני מנודה", השיבו: "השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך או יתן בלבך ותשמע דברי חבריך".

סדר העבודה

סמוך לעלות השחר היה בא הממונה על הפייסות והקיש על שער בית המוקד והכוהנים שהיו שומרים בלילה מבפנים פותחים לו את השער. נכנס הממונה ומצא את אחיו הכוהנים שהיו באותו המשמר שכבר טבלו, והלכו עמו דרך הפשפש לעזרה. היו נחלקים לשתי כתות, אלו הולכים באכסדרה של העזרה דרך המזרח ואלו דרך המערב, עד שהגיעו למקום עושי חביתין שהיה בדרום. שם פגשו הכתות זו לזו ושאלו איש לרעהו לשלום והם עונים "שלום", רוצה לומר שלא מצאו שטן ופגע רע בדרכם ולא שום שינוי מאשר היה ביום אתמול.

הכוהנים התאספו בלשכת הגזית, והממונה עשה פייס ביניהם. נטל המצנפת מראש אחד מהם והחזירה לאות כי ממנו התחיל הפייס והמנין אשר הסכימו ביניהם. הממונה אומר להם הצביעו (יומא כ"ב), והיו מוציאים אצבעותיהם, והיה הממונה מונה אותם, והמגיע למספר המנין זוכה בעבודה הראשונה, והיא תרומת הדשן, והוא היה מסדר חמערכה ומעלה שני גזרי עצים למזבח, ומכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הפנימי להקטיר עליו קטורת.

הפייס השני היו זוכין בו שלושה עשר כוהנים בסדר עמידתם זה בצד זה:

הראשון שוחט תמיד של שחר,
השני מקבל את דם התמיד וזורקו,
השלישי מדשן מזבח הפנימי,
והרביעי מדשן את המנורה ומטיב את הנרות,
החמישי מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש,
הששי מעלה שתי הידים (הרגלים אצל הראש),
והשביעי מעלה העוקץ והרגל,
השמיני מעלה החזה והגרה,
התשיעי מעלה שתי הדפנות,
העשירי מעלה הקרבים,
הי"א מעלה סלת הנסכים,
הי"ב מעלה החביתין,
הי"ג מעלה היין של נסכים.

הפייס השלישי היה על הקטר הקטורת.

הפייס הרביעי מי מעלה אברים מכבש המזבח.

אחר עבודת הקורבנות, עמדו הכוהנים על דוכנם לברך את העם. הסגן היה מניף בסודרין והממונה על הצלצל הקיש בו, ושני כוהנים תקעו בחצוצרות והלוים זמרו שיר. ביום הראשון "לה' הארץ ומלואה" וגו', ביום השני וכו'. בר"ח "ברכי נפשי" וגו'. הגיעו לפרק תקעו, והשתחוו כל העם שבעזרה ויצאו.