ניגון - ניגונים עפ"י תורת הקבלה
ממה יונק הניגון את כוחו? האם יש קשר בין ניגון של רשעים לבין ניגון של צדיקים? מהי הסכנה הטמונה בכוחו של הניגון של הרשעים? כוחו של הניגון הוא בכך שהוא יכול לחבר בין השפע האלוקי לבין האדם, בדומה ללימוד הגמרא על שלל הדעות הקיימות בה.
הניגון - רוח החיים
כדרכנו, טרם נעיין בפיסקה עצמה, נבחן את תפיסתו העקרונית של ר' נחמן בכל מה שקשור לניגון.
ונתחיל בדברים הבאים:
הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע, קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כִּי הִנֵּה קוֹל הַנְּגִינָה נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (וַיִּקְרָא רַבָּה, טז): מִפְּנֵי מָה מְצרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת? יָבוֹא קַלַּנְיָא וִיכַפֵּר עַל קַלַּנְיָא. כִּי נִלְקָה מֵחֲמַת קוֹלוֹ, שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע. נִמְצָא, מִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִן הַשְּתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. וְכָתוּב בַּזּהַר (וַיִּקְרָא נג:), שֶׁהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל, יוֹנְקִים מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין. לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן, מִלְּשׁוֹן חָזוֹן, הַיְנוּ לְשׁוֹן נְבוּאָה, כִּי לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין. וּכְשֶׁהַמְּנַגֵּן הוּא רָשָׁע, אֲזַי הוּא לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִצִּפֳּרִים אֲחֵרוֹת שֶׁבִּקְּלִפָּה. וְכָתוּב בַּזּהַר (זוהר ויחי רי"ז: ועיין בע"ח שער הקליפות פ"ב), כִּי הַצִּפֳּרִים שֶׁבַּקְּלִפָּה יוֹנְקִין מִדַּדֵּי הַמַּלְכוּת, וְכַד אִתְפָּלֵג לֵילְיָא כְּדֵין כְּרוֹזָא כָּרִיז: כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפַּח כָּהֵם יוֹקְשִׁים בְּנֵי אָדָם (ליקוטי מוהר"ן קמא ג').
ר' נחמן פותח את דבריו בנקודה שעוד נשוב אליה בהמשך על היותו של הניגון כלי בידיהם של הרשעים ובידיהם של הצדיקים, אולם בטרם ננתח קביעה זו, ר' נחמן עצמו מסביר מהי הנחת היסוד בדבריו אלו. הוא מזכיר את שתי הציפורים החיות הטהורות המטהרות את המצורע. ונפתח את הצוהר לרעיון זה בתיבות עצמן, רוצה לומר בפשוטו של מקרא.
על המצורע נאמר:
זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב. וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזֹב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה (ויקרא י"ד, ב-ז).
לקיחת שתי הציפורים החיות הטהורות, שהכתוב מוצא לנכון להדגיש את חיותן וטהרתן, באה לטהר את המצורע. גם שחיטת הציפור האחת נעשית אל כלי חרש אשר בו מים חיים. וכן בהמשך תיאור טבילת הציפור החיה בדם השחוטה ושליחתה על פני השדה, מדגיש הכתוב את היותה חיה.[1]
הצרעת היא סמל המוות: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (במדבר י"ב, יב) אומר אהרן על אחותו מרים, שלקתה בצרעת, ואף חז"ל קבעו כי מצורע חשוב כמת. טהרתו של המצורע היא השבתו לחיים, והציפורים החיות בצירוף המים החיים מסמלים את שפע החיים השב לזרום בעורקיו של הנרפא מצרעתו.[2]
הנגינה, כך קובע ר' נחמן נמשכת משתי הציפורים. ושתי הציפורים, יונקות מ'אתר דנביאים ינקין'[3] וכאן כורך ר' נחמן בכריכה אחת את המנגן, החזן והנביא,[4] בהיותם יונקים מאותו האתר. המשותף לשלשתם, קובע ר' נחמן, הוא השימוש בקול.
עסקנו בעבר בדיבור אצל ר' נחמן, אולם, צריך להדגיש, כי הקול שונה מן הדיבור, בהיותו הדם הזורם בעורקיו של הדיבור והמעניק לו חיים. הקול אינו ההגדרות והמסגרת, אלא הרוח הנושבת מפנימיותו של האדם הפורטת על מיתרי הקול, ומהן נפרטת לדיבור ולמילים. אותה רוח, קובע ר' נחמן, המהווה את שירתם של המנגן, החזן והנביא, אותה ההשראה שהיא רוח החיים של המציאות, הנמשכת מאותן שתי ציפורים חיות, מקורה במקור רוחני של קדושה המזוהה לפי ר' נחמן עם 'אתר דנביאין ינקין'.
ר' נחמן מזכיר את המלכות. והמלכות, כפי שראינו בעבר, היא השכינה השוכנת בתוך המציאות, המשכן הרוחני שעשה לעצמו קודשא בריך הוא כדי לשכון בתוכו, על מנת שתהיה לו דירה בתחתונים. ושכינה זו חולצת דדיה, על מנת שהחיות שבעולם תינק, ותשביע כל חי לפי קצבתו ולפי רמתו. אולם, כפי שרואים אנו פעמים רבות אצל ר' נחמן, אותו מקור השראה המהווה את רוח החיים של כל דבר שבקדושה, הוא גם שורשה של המציאות, שעל פניה נראית בעינינו כשלילית. וכנגד שתי ציפורים שבקדושה יש שתי ציפורים שבקליפה.
הקליפה כפי שבררנו בעבר מקורה ממותרות דקדושה. מחוסר יכולתם של הכלים להכיל את כל הקדושה וממילא בסופו של דבר מתוך תהליך של שבירה, הקדושה מגיעה גם למקורות שנפרדו מהמגמה האלוקית הכללית. אלו הן הקליפות, וזהו האור האלוקי ש'בצד האחר', שנותר בתוכן ומקיימן, לכאורה, כישות ממשית של מציאות שאיננה בקדושה - הסטרא אחרא, הקליפות וכד'.
מעתה נאמר שכנגד המנגן, החזן והנביא, נמצאים, ב'צד האחר', אחרים היונקים אף הם ממקורו של ה'קול'. גם הם שרים, גם הם מתחזנים וגם הם בעלי חזון, אולם פניהם לרע ולא לטוב. זוהי הסכנה הגדולה, מכיון שמדובר ביניקה ממקור של קדושה, ההיסחפות אחריהם קלה ומפתה.
[1] אמנם כאן, כבר יש סיבה לאזכור 'החיה' וזאת כדי להבדיל בינה לבין 'השחוטה', אולם החזרה העקבית לאורך כל הפרשה על השורש 'חיה' אומרת דרשני.
[2] גם בחוש רואים אנו, כי הציפורים המצייצות, מבשרות על התעוררותו של הטבע בכל בוקר מחדש, וכבר אמר המשורר: 'אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך'.
[3] ליודעי ח"ן נעיר כי בהמשכה של התורה, מברר ר' נחמן ש'אתר' זה הוא ספירות נצח והוד המשתלבות זו עם זו בספירת יסוד, שהיא הספירה הבונה את ספירת המלכות: "וְאִיתָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, כִּי צִפֳּרִים שֶׁבִּקְלִפָּה הֵם מחִין שֶׁבְּמַלְכוּת דִּקְלִפָּה, וְהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת, הֵם בִּנְיַן הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. לְפִיכָךְ נִשְׁתַּבַּח דָּוִד לִפְנֵי שָאוּל (שְׁמוּאֵל א ט"ז): 'וְיוֹדֵעַ נַגֵּן', כִּי הַנְּגִינָה הִיא בִּנְיַן הַמַּלְכוּת, לְכָךְ רָאוּי הוּא לְמַלְכוּת. וְזֶה שֶכָּתוּב אֶצְלוֹ (תְּהִלִּים ע"ח): "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ", הַיְנוּ מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת, הַיְנוּ נֶצַח וָהוֹד כִּי הֵם מְנִיקִין לַנְּבִיאִים, וְהֵם בִּנְיַן הַמַּלְכוּת".
[4] ר' נחמן רואה גם בנגינה ובחזנות כסוג של נבואה - 'חזן לשון חזון'. את הזיקה שבין שלשתם עוד נבחן בהמשך.
