גפן א'

אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפילתי. אמר לי: שלום עליך רבי! ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי...

(ברכות ג' א')

יתכן לאמר, כי ר' יוסי בהיותו גדול הדור, אב-בית-דין בציפורי (סנהדרין ל"ב ב') והיה כל-כך גדול בעיני רבינו הקדוש, עד שאם מי שהוא רצה להקשות על ר' יוסי, היה אומר: אנחנו העלובים מקשים על ר' יוסי, שכשם לבין קדשי-הקדשים לבין חולין, כך בין דורנו לדורו של ר' יוסי (ירושלמי גיטין ו' הלכה ז'). וכשאמר ר' ישמעאל בר' יוסי הלכה משום אביו ר' יוסי לפני רבי, היה אומר רבי: כבר הורה זקן (שבת נ"א א', יבמות ק"ה ב').

ולפי גדולתו זו, ודאי שבפניו נקרא בפי כל בשם "רבי" סתם, ולכן אמר לו אליהו "שלום עליך רבי".

ור' יוסי מצִדו, בהיות אליהו רגיל אצלו (סנהדרין קי"ג א') ויש שהיה מאיר עיניו בשאלות שונות (יבמות ס"ג א') ור' יוסי הרי סובר (בבא-מציעא ל"ג א') אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת, הרי זה, רבו.

ולכן השיב ר' יוסי לאליהו: "שלום עליך רבי ומורי". ואפשר שהבין, שגם הפעם בא ללמדו משהו, וכמו שבאמת אמר: באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים (ועיין מדרש משלי ט').

גפן ב'

"עד יעבֹר עמך ה' " (שמות ט"ו ט"ז), זו ביאה ראשונה. "עד יעבֹר עם זו קנית", זו ביאה שניה. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל, ליעשות להם נס בימי עזרא, כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא.

(ברכות ד' א')

והקשה הצל"ח מגמרא זו על הרמב"ם (מהלכות "יסודי-התורה" פרק י' ובהקדמתו למשנה), שכתב שאין הקב"ה חוזר ממה שמבטיח על-ידי נביא, אפילו בשביל חטא. והרי כאן חזר הקב"ה מהבטחתו על-ידי נביאו משה-רבינו עליו-השלום, בשביל חטא.

ואני תמה שבאמת אין כאן התחלת קושיא, כי בעניין שלפנינו לא היתה כל הבטחה מאת ה' אלא שמשה-רבינו התפלל לה' "תִּפֹּל עליהם אימתה ופחד בגדֹל זרועך ידמו כאבן, עד יעבֹר עמך ה', עד יעבֹר עם זו קנית" רצה-לומר, שיעשה להם נס בביאה ראשונה ובביאה שניה. וגרם החטא שבביאה שניה, לא היה דרך נס.

גפן ג'

אמר ר' יוחנן: בתחילה אומר: "ה'! שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" (תהלים נ"א י"ז).

 (ברכות ד' ב')

ייחס פסוק זה לתחילת הברכה - אפשר לאמר. כי לקמן (ל"ג ב') סיפרו ז"ל, על ההוא שירד אל התיבה, לפני ר' חנינא. אמר: האל הגדול הגיבור והנורא, האדיר והאמיץ והעזוז והאמתי והראוי והחזק, הוודאי והנכבד... כי סיים, אמר לו: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרי? למה לך כולי האי? אנן, הני תלת דאמרינן "הגדֹל הגִּבֹּר והנורא" (דברים י' י"ז), אי לאו דאמרינהו משה באורייתא, ותקנום אנשי כנסת-הגדולה בתפילה, לא הוה אמרינן... (וכן בירושלמי ברכות ט' הלכה א' עניין כזה אצל ר' יוחנן ושיתקו באמרו: אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות).

וכן אמר ר' יוחנן: המספר בשִׁבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם (מגילה י"ח א').

והנה אמר ר' יוחנן: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. דכתיב (דברים י' י"ח): "הגדֹל הגִּבֹּר והנורא" ואחר-כך "עֹשֶׂה משפט יתום..." (מגילה ל"א א').

ועל יסוד זה אמר ר' יוחנן, שבשעה שאדם בא לבקש צרכיו מאת ה', והוא צריך להקדים לספר שִׁבחו של מקום, והוא בא בין המְצָרִים: מצד הקב"ה, אין להגיד שום שבח, שלא יהא נראה, כאילו סיפר כל שִׁבחו, ומצד תקנת אנשי כנסת-הגדולה, צריך הוא להגיד לפחות ג' שבחים של "הגדֹל הגִּבֹּר והנורא" מפני שמשה-רבינו אמרם.

מה יעשה האדם? - כלפי זה אמר ר' יוחנן, שברצותו לקיים תקנת אנשי כנסת-הגדולה לאמר ג' השבחים הללו, ישתמש במידת ענוותנותו של הקב"ה שהננו מוצאים אצלם, ויאמר: "ה'! שפתי תפתח" - ברשותך ובענוותנותך ש"פי יגיד תהִלתך" לפחות ג' השבחים של "הגדֹל הגִּבֹּר והנורא", כתקנת חז"ל.

גפן ד'

גפן ד'

אמר ר' שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה, ייסורין בדילין ממנו.

 (ברכות ה' א')

בפרקי דר' אליעזר (פרק מ"ב), מסופר על ריש לקיש, שהיה בחברת שודדים, ואחר-כך שב אל ה' בכל לִבּוֹ בצום ובתפילה, והיה משכים ומעריב לפני ה' והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ונתרצית תשובתו עיין שם.

והנה מדִקדוק הלשון, מבואר שרק בתחילת תשובתו היה צם ומתפלל, אבל לא הִרבה לצום, כי התבונן, שהצום מחליש את גופו, ועל כן אמר ריש לקיש: אין תלמיד-חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמיים (תענית י"א ב'). אלא מה עשה? הרבה לעסוק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין, אלא, במי שממית עצמו עליה. שנאמר (במדבר י"ט י"ד): "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל" (שבת פ"ג ב'). שממית את תאוותיו אל תענוגי עולם-הזה, מסתפק בפת במלח ומים במשורה, ומתמסר אל התורה. מביא את כל תענוגי עולם-הזה קרבן על מזבח אהבת-התורה ובזה יתרחק מן החטא.

כלפי זה אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם (מנחות ק"י א'). ובירושלמי ראש-השנה (ד' הלכה ח'): בכל הקרבנות כתיב "חטא", ובעצרת אין כתיב "חטא". אמר להם הקב"ה: כיוון שקִבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.

ולעומת זה הוא שכִּיוון ריש לקיש ואמר: "כל העוסק בתורה, יסורין בדילין ממנו". כי התורה מכפרת על כל עוונותיו, ומונעתו מעבירות, ואין צריך להתייסר בייסורי צומות.

וכן אמר רב הונא: אם נכשל אדם בעבירה, חייב מיתה בידי-שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד דף אחד, קורא שני דפים. פרק אחד, יקרא שני פרקים (ויקרא-רבה פרשה כ"ה א').

ומה יעשה אדם שאינו יודע ללמוד? הנה מה שאמר ריש לקיש: אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה, אלו בעלי בתים; אשכולות שבה, אלו תלמידי-חכמים; עלין שבה, אלו עמי-הארץ; קנוקנות שבה, אלו ריקנין שבישראל (חולין צ"ב א'), שלפי דברי ריש לקיש, אף הם מלאים מצוות כרימון (עירובין י"ט א').

והיינו ששלחו מארץ-ישראל לאמר: ליבעי רחמי איתכליא על עליא, דאלמלא עליא, לא קיימי אתכליא (חולין צ"ב א'). כי מחזיקי התורה, מגינים על תלמידי-החכמים, שיוכלו לעסוק בתורה, כמו שהעלים מגינים על האשכולות מפני הרוח. ובשביל זה יש גם להם זכות תורה.

גפן ה'

אמר ר' חנינא בר פפא: אדם מוכר חפץ לחברו, מוכר עָצֵב ולוקח שמח. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל, ושמח...

(ברכות ה' א')

ראה, בספרי "פרדס פתחיה" פרשת יתרו אילן ע"ט.

גפן ו'

אמר רבא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו, יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.

(ברכות ה' א')

א. בשים עין ולב, אל מצבו של רבא בחיים, הננו מוצאים כי אם אמנם היה עשיר (מועד-קטן כ"ח א'), בכל זאת, גם הרבה ייסורים היו לו.

מעצם עשירותו - הלא כה אמר רבא לרבנן: וכי יודעים אתם, כמה אני שולח בצינעא לשבור מלכא? ובעודו מדבר, והנה שלחו מבית-המלך, ושדדוהו (חגיגה ה' ב').

וסיפרו חז"ל (ברכות נ"ו א'): מהרבה נזקים בממון ובגוף שהיו לו לרבא, על-ידי החלומות הרעים שחלם, ובר-הדיא פתר לו, לרעה.

לפי פִּתרונו של בר הדיא:

חלם שתתקלקל סחורתו, ומתוך צער, לא יטעם לו שום מאכל.

חלם לו, זרע רב תוציא השדה, ומעט תאסוף הביתה.

חלם לו, סחורתך תהיה שנואה לכל, ומרה.

חלם לו, סחורתך תתן בזול, כתמרים.

חלם לו, יחמץ יינך, ויבואו לקנות בשר לאכלו בחומץ.

חלם לו, תתקלקל סחורתך וישליכוה הבורה.

חלם לו, שיקבל שתי מכות מקל בראשו.

חלם לו, אוצר המלך ישבר, ויעלילו עליך שאתה גנבתם. וכן היה שנתפס.

חלם לו, בניך ובנותיך מתים.

חלם לו, שאשתו תמות, ובניו ובנותיו יהיו לעם אחר.

חלם לו, ששתי נשים יגרש.

והנה אם נתקיימו כל הפִּתרונים, אין אִתנו יודע, אלא שמִמה שסיפרו שם, שלאחר שנודע לרבא שבַּר-הדיא פתר לפי רצונו, מפני שלא הקדים לשלם לו שכר פתרון. אז אמר רבא: "רשע! בך תלוי, וצערתני כל-כך. כולם אני מוחל לך, מלבד בת רב-חסדא, שמתה על-ידי פִּתרונך". מתוך לשון זה נראה, שכמו שאשתו מתה, כן גם עוד הרבה מהפִּתרונים באו עליו, ועל כל פנים, הצטער רבא גם מעצם פתרון החלום, פן סוף-סוף יקויים, כמו שנתקיימו אחרים.

הרי שהיה רבא בעל ייסורים גדולים: הפסד ממון, והפסד נפשות שאין להם תמורה וחליפין, כי לכל יש תמורה חוץ מאשת-נעורים (סנהדרין כ"ב א') וכל שמתה אשתו ראשונה, כאילו חרב בית-המקדש בימיו, פסיעותיו מתקצרות, ועולם חשך בעדו (שם, ועיין יבמות ל"ד ב' תוספות, דיבור המתחיל: "דעתאי").

וכראות רבא, את כל אלה הייסורים שבאו עליו, אז אמר, שוודאי לא חשיד הקב"ה שיעשה דין בלא דַּיָּן, ועל כן אמר: אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פן חטא. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. כי אמר רבא: השח שיחת חולין, עובר ב"עשה". שנאמר (דברים ו' ז'): "ודברת בם" - "בם" ולא בדברים אחרים (יומא י"ט ב') ובעידן ריתחא, מענישים גם על ביטול מצוות עשה (מנחות מ"א א'). וכן אמר רבא: מאי דכתיב (ירמיהו י"ח כ"ג): "ויהיו מֻכשלים לפניך, בְּעֵת אפך, עשה בהם" (בבא-קמא ט"ז ב', ראה ברי"ף שם).

ב. יש אומרים: רב חסדא אמר, אם רואה אדם, שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. פשפש ולא מצא בידוע שהם ייסורין של אהבה (ברכות ה' א').

סיפרו חז"ל (מועד קטן כ"ח א'): רבה צדיק היה ומיוסר בייסורים, שִׁשִׁים מיתות בנים ראה (אולי הוא מספר גוזמי), אצלו לחם-שעורים בשביל בני-אדם, לא נמצא.

ואולי כלפי חברו זה, אמר רב חסדא: אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.

אבל כיוון שבאמת היה רבה צדיק, שתפילתו על מטר הועילה (כמבואר שם במועד-קטן), והִרביץ תורה הרבה (כמבואר בבבא-מציעא פ"ו א'), שמשום זה הלשינוהו למלך, שהוא מבטל שנים-עשר אלף בני-ישראל, חודש בקיץ וחודש בחורף, ממלאכתם, על-ידי תלמודו, וכיוון שלא היה בו שום חטא, שהרי גם בשמים העריכוהו מאוד, שבפלוגתא דבמתיבתא דרקיע, אמרו מאן נוכח? רבה בר נחמני!

וכיוון שכן, על כרחנו לאמר, שהייסורים היו, יסורים של אהבה.

גפן ז'

אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו בייסורים... ואם קבלם באהבה מה שכרו? יִראֶה זרע, יאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו.

(ברכות ה' א')

את הדברים האלה, אולי אמרם רב הונא כנגד רב רבו, שהיה בעל יסורים גדולים, כפי שהעריכם רב עצמו.

כה אמר רב: כל חולי, ולא חולי מעיים (שבת י"א א'), כי הרבה סבל רב מחולי מעיים כמו שסיפרו ז"ל בשבת (ק"ח א').

ועוד אמר רב: כל רעה ולא אשה רעה (שבת י"א א'), כי אשה רעה, אין סוף לרעתה (מדרש תהלים נ"ט ב') אשה רעה, צרעת לבעלה (יבמות ס"ג ב') וכל-כך רעתה רבה, עד שיש אומרים, שכדאיים הנה הצרות שהאיש סובל מאשתו הרעה, כדי לפוטרו מדינה של גיהנם (עירובין מ"א ב').

ועל האשה הרעה, אמר רב, שעל זה נאמר (דברים ל"ב כ"א): "בגוי נבל אכעיסם" (יבמות שם).

ומאשה רעה שכזאת, סבל רב, ועל כן אמר מתוך הניסיון בחיים "כל רעה ולא אשה רעה" כי רעתה עולה על כולנה.

וכראות תלמידו, רב הונא, את הייסורים שרבו רב סובל מאשתו הרעה שמצערתו, ומדעתו את רוב חסידותו של רב כמו שהובא בסדר הדורות בערכו, עשר ענייני חסידות שהיה רב נוהג, ומלבד זה היו לו עוד הרבה הנהגות טובות מאוד, שאין כאן מקום לפורטם, אז אמר רב הונא: אין אלו יסורים של חטא, אלא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו בייסורים.

וכיוון שקִבלם רב באהבה, הרי שכרו לפניו:

     יראה זרע - זכה לבן גדול בתורה הוא חייא בנו (פסחים ע' א') ובן בנו שימי (יבמות מ"ה א') וכן היו לו שלוש בנות, שמהן נולדו נכדים גדולי תורה: רבנא נחמיה ורבנא עוקבא, חזקיה ואיבו (עיין חולין צ"ב א' וסוכה מ"ד ב') ורב חנן בר רבא חתנו (חולין צ"ה ב'), ובִתו של רב חנן, נישאת לרב חסדא (קידושין פ"א ב').

     ותלמודו נתקיים בידו - כי עד סוף ימי חייו היה ראש-ישיבת סורא, שייסד.

גפן ח'

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים שנאמר וה' חפץ דכאו החלי. יכול אפילו לא קבלם מאהבה תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו.

(ברכות ה' א')

דבריו אלה יתבארו על פי דברי רב הונא שאמר כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה שנאמר וכיראתך עברתך - על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך כדי למרק עוונותיו (תענית ח') וזה שאמר כל שהקב"ה חפץ בו מפני שהוא ירא אותו, מדכאו ביסורים כדי למרק עוונותיו.

והנה אפשר לומר שרב הונא אמר מאמר זה כלפי עצמו, דמצינו שרב הונא נתייסר בעוני כדאיתא במגילה כ"ז ב' רב הונא הוה אסר ריתא - חמור בעשב - ועומד לפני רב א"ל: מאי האי? א"ל: לא היה לי חמרא לקידושא ומשכנתיה להמיינאי ואייתיתי ביה קידושא כו', וכן נתייסר שקבר את בניו כדאיתא בבא קמא פ' כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא איקיום זרעא לרב הונא וכן בנזיר נ"ז אלא שמכל מקום היה לו בן תלמיד חכם והוא רבה בר רב הונא שנתקיים לו. והוא עצמו האריך ימים וחי שמונים שנה כדאיתא במועד קטן כ"ח ומפני שקבלם מאהבה לכן נתקיים בו מה שאמר כאן: ואם קבלם מאהבה מה שכרו? יראה זרע ויאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו כי אמנם כן, הוא נתעשר כדאיתא במגילה שם, וראה זרע ברך ה' והאריך ימים והיה חכם גדול בתורה כמו שראינו מתפִלת רבא שהיה מתפלל שיתנו לו חכמת רב הונא (מועד קטן כ"ח א') ותלמודו נתקיים בידו כי היה ראש ישיבה בבבל כדאיתא בכתובות ק"ו א' והרביץ תורה בישראל כמו ר' חייא (עיין מועד קטן כ"ה).