'אמר ריב"ל: המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם". חש בראשו, יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך". חש בגרונו, יעסוק בתורה, שנאמר "וענקים לגרגרתיך". חש במעיו, יעסוק בתורה, שנאמר "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו, יעסוק בתורה, שנאמר "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו, יעסוק בתורה, שנאמר "ולכל בשרו מרפא"' (עירובין נד,א). מה העניין להזכיר את כל אלו במיוחד, שיאמר רק שמרפא לכל גופו? ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'אבות לבנים' (ו,ז), שמסביר באריכות על העניין של רפואה והגנה בתורה, ומביא על הגמ' הזו את המהר"ל שזה הדרגה של הרפואות, שמתחיל מהשכל שהוא הכי קרוב לתורה וממשיך הלאה. וכן מביא שזה כנגד רפואת הנפש: עיוות מוסרי בחסרון שכל ומחשבה = בראשו. קלקול מוסרי בדיבור = גרונו. עיוות שנובע מכוחות הגוף כתאוה = במעיו. קלקול בנפש הבא לידי מעשה בפעולת חטא = בעצמותיו (שהבשר לא יכול להעמיד את האדם כשלעצמו). רפואה לכל הגוף פיזי = בכל גופו. בנוסף הביא מהבן איש חי שמרמז על חוליי הנפש: ראשו = גאוה. גרונו = דיבור כלשוה"ר. מעיים = מאכלות אסורים. עצמותיו = איסורים בין איש לאשתו. בכל גופו = אוצר הנשמות המכונה גוף. (ראה שם בהרחבה). אולי אפשר לומר גם שזה מוסבר ע"פ המשך הגמ', שמביאים כמה דברים על גילוי התורה, שזה אולי כפירוט של רמזי ריב"ל, שאמנם דיבר על רפואה לגוף, אבל גם רמז על השפעת התורה בגילוי שבגוף, ולכן פירט את אלו. כעין אומר שאם מרגיש חשש באלו, זה אולי רמז משמים להתחזק בלימוד תורה, כעין רמז שיש לו פגם בדברים המתגלים באלו, שזהו תורה שמתגלה באלו. כנגד שמרפא כל גופו, נאמר 'אמר ר"י ברבי חייא: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחברו, לזה יפה ולזה קשה. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא"', שזה כנגד דברי ריב"ל 'חש בכל גופו', שלא תחשוב שעוזר רק לאבר אחד על חשבון אבר אחר, אלא מרפא את הכל כסם חיים. ממשיכה הגמ': 'אמר רב אמי: מאי דכתיב "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך"? אימתי ד"ת נעימים? - בזמן שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך? - בזמן שיכנו יחדו על שפתיך', שזה כנגד דברי ריב"ל 'חש בגרונו' ו'חש במעיו', שזהו ד"ת בפה ובבטן (נראה שזה אף דברי רבי יצחק ורבא: 'רבי יצחק אמר מהכא: “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", אימתי קרוב אליך? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. רבא אמר מהכא: “תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה”, אימתי תאות לבו נתתה לו? בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה'. שהלב גם מרומז 'במעיו', שהוא מרמז על האברים שבבטן, שזה כולל גם את הלב, ומרומז במעיים, שמרמזים על הגוף ועל תאוה [כמו שמתאוה לאכול], כרמז לתאות ליבו נתת לו). ממשיכה הגמ': 'ר"ז אמר מהכא: “שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", אימתי שמחה לאיש? בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו? בזמן שדבר בעתו מה טוב', שזה כנגד 'חש בעצמותיו', שהשמחה הגמורה מתגלה אפילו בעצמות: “שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו,ל). וכמובן על הגילוי בראש אין צורך לומר פירוט, שהרי זה ברור שהלימוד נעשה ע"י שמשתמש בראשו כדי להבין. אולי אפשר עוד לומר שרמז בחמשה כנגד התורה, כעין ביטוי של גילוי גוף האדם בתורה, שיש קשר בין התורה וגוף האדם ולכן מרפא, שיש רמ"ח מ"ע כנגד האברים ושס"ה ל"ת כנגד הגידים (זוהר ח"א קע,ב), שאלו מתקנים את אלו, תיקון רוחני וממילא גם יש גם השפעה לגשמי, את כל זה רמז בקשר לתורה בגילוי האדם. כנגד ספר בראשית אמר את הראש, שזהו הראש – תחילת העולם, וכן האבות שהם ראש לבנ"י. כנגד ספר שמות אמר גרון, שזה רומז לעבדות שהיא 'עול על צוארו', כרמז לגלות מצרים, וכן קבלת התורה שקיבלנו עלינו ב"נעשה ונשמע". כנגד ספר ויקרא אמר מעיים, שהכהנים היו חולי מעיים בשל עבודת במקדש ברגליים יחפות ('ע"י שהיו הכהנים מהלכן יחפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באין לידי חולי מעיים' וכו' [יר' שקלים ה,א]). כנגד ספר במדבר אמר עצמות, כנגד שמסופר על זמן המדבר שאנשי הדור ההוא מתו במדבר, שזהו כעצמות שנשארות מהמת. כנגד ספר דברים אמר כל גופו, שהוא ספר משנה תורה, חזרה על כל התורה, ולכן כעין כל הגוף שכולל מה שנאמר קודם באברים. אולי אפשר גם כעין פשטות שמי שלומד תורה חושש מנזק באברים אלו, ולכן מרגיע ריב"ל שהתורה תשמור עליו מנזק. כשחושב הרבה (כדי להבין את התורה) מקבל כאב ראש, כנגד זה אמר החש בראשו (גם הלימוד בדיבור, והדיבור מביא לכאב ראש [נדרים מא,א]). כשלומד בקול מגיע לכאב גרון, שכנגד זה אמר החש בגרונו. כשלומד ונותן סברות וחושש לאמתיותם, זה גורם לבטן להתהפך מהפחד, כנגד זה אמר החש במעיו. כשיושב הרבה זמן יכול לבא לידי כאב גב (שלא ישבו על כסאות עם משענת אלא על הארץ) וכאב בעצם הזנב, כנגד זה אמר החש בעצמותיו. בלימוד התורה יש השפעה 'שמתשת כח הגוף' (מדרש תהלים ז,א), ולכן כנגד זה אמר החש בכל גופו. שאע"פ שבדרך הטבע נגרם למחושים בכ"ז התורה תשמרהו ותחזקהו שלא יקבל מזה נזק, אלא יתגבר ויתחזק ויתרפא. עוד אפשר שזה כנגד חששות מנזק מכח הרוחני, שיכול ללמוד ולהשתגע כמו שקרה לבן זומא (חגיגה יד,ב), לכן מרגיעו שבלימוד תורה בצורה הנכונה לא יפגע מזה. תלמידי ר"ע מתו מאסכרא (יבמות סב,ב), שמתחילה במעיים ונגמרת בפה (שבת לג,ב), לכן יש החושש שבלימודו יחטא כמותם ויפגע, לכן אמר גרונו ומעיו (וחילקם לשנים, כי יש החושש לגמרי להגיע למחלה כמותם, ויש שלא חושש שיחטא כ"ך אבל כן חושש לחטוא במקצת ולכן רק במעיו כעין רק ההתחלה, ולכן אמר כל אחד כשלעצמו בשל שני סוגי החששות שיש במחשבותם של האנשים). כשלומד ויבוא להתווכח חושש שמא יכעס עליו ת"ח גדול ויפגע בו כעין המסופר על ת"ח שהיו פוגעים באנשים ע"י שעשאום 'גל של עצמות' (ברכות נח,א [ועוד]), כנגד זה אמר עצמותיו, לומר שלא יחשוש לזה. יש החוששים שבשל קפידה עליהם מת"ח יבואו לידי נזק כל שהוא (לא יודעים על משהו מסויים, אלא חוששים בכללי) כנגד זה אמר החש בכל גופו, שאין לחשוש שיקבל שום נזק. (אולי התבטא בחמשה דברים כעין ביטוי לתיקון הגוף, שלכן אין לו לחשוש מנזק פיזי, שמתחבר לגמרי לקדושה ע"י התורה. לכן אמר בחמשה כעין רמז לנר"ן ח"י, שמתחבר בשלמות לקדושה). אולי עוד אפשר שרומז להשפעה שלו ע"י התורה לכל העולם, והמשיל זאת באברים, בנסתר כאגב בתוך דבריו על רפואה לגוף (שאדם הוא עולם קטן). כנגד עצמו אמר ראשו, שהוא עצמו לומד תורה בשכלו. כנגד תלמידיו אמר גרונו, שמלמדם תורה. כנגד המסתופפים סביבו, אמר מעיו, כעין אלו שלידו שאוכלים על שולחנו. כנגד אשתו אמר עצמותיו, שהאשה מצלע האדם. כנגד כל העולם, אמר כל גופו, שרמז למקום הנשמות הנקרא גוף. שאדם שלומד תורה מתקן את עצמו (שזהו הפשט החש באבריו), ואף את כל העולם כולו ברוחניות וגשמיות (ואמר בכמה אברים כיון שכל אחד מאלו יש לו חיבור אחר אליו, בדרגה אחרת). אולי אפשר גם שרומז על הקשרים לתורה: כנגד לימוד התורה שבכתב עם הבנתה (בדרכי לימוד התורה), זהו ראשו, שלומד ומבין. כנגד תושב"ע שמוסר השמועות שלפניו, זהו גרונו (שמעבירים את התושב"ע בע"פ). כנגד שלומד ומוסיף חידושים משלו, זהו מעיו, כעין משיכה שמרגיש כתחושת בטן (וכן מעיו כעין רמז לאזור הבטן שבה הכליות, וכמו שנאמר על אברהם שלמד מעצמו 'נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה' [ב"ר סא,א]). כנגד שהולך לשמוע ד"ת זהו עצמותיו, כרמז לעמוד שדרה והרגלים, שבהם מעמיד עצמו והולך לשמוע דברי חכמים. כנגד שרואה את התנהגות החכמים ולומד מזה, רמז בכל גופו, שמשמש בכל גופו את הת"ח, וכך נמצא אצלם ולומד (וכן כרמז גם לגוף רבו, שבכל דבר שעושה [בכל גופו] יש ללמוד מזה). אולי גם אפשר שרומז לתורה שמתגלה על גבי הדרך ארץ שזהו בגופו (שמתנהג בגופו כראוי בדרך ארץ), כרמז שאם יש לו פגם במידותיו אז שירבה תורה ובכך יתחזק לתקן דרכו ('ראב"ע אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה' [אבות ג,כא]), והביא זאת בחמשה בגופו, כעין כנגד ענייני גילוי של כח דרך ארץ שמשפיע עליו (כעין מה שמתגלים בשם המסכת 'אבות', ראה בהרחבה לדברים אלו בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, ב'אבות לבנים', א', 'משמעות שמה של מסכת אבות'): לימוד המידות נמסרו לנו ע"י החכמים, זהו כנגד ראשו, שלומד את דבריהם כדי להבין ולדעת איך להתנהג (שזהו הראש שמבין). זה נעשה ע"י שלומד את מה שהעבירו בע"פ במסכת אבות, ומוסיף לברר ולהוסיף על דבריהם בלימודו, שזהו גרונו שלומד בפיו. הוא צריך להתחזק במידותיו והם קיימים בנו בטבענו, ולכן בלימודו הוא מחזק את הקיים בתוכו, זהו מעיו, שהם פנימיים בתוכו, וכן כרמז לאבות (שמהם המידות בנו), שלהולדה מתבטאים בהיוצא ממעיה. בלימודו הוא גם מתכוון להתחבר לדרך ארץ שהיא הבסיס לתורה, ולכן בלימודו מתכוון ומתחבר דרך התורה לבסיס של הדרך ארץ שגנוז בה (שזהו שהתורה ודרך ארץ משולבים זה בזה, ומחזקים זה את זה, כמו שאומר ראב"ע 'אם אין תורה' וכו'), זה נאמר במשל של עצמותיו שהם הבסיס של גוף האדם. בנוסף כשמחנך אחרים (כבניו), שמלמד ומראה להם גם בהתנהגותו כיצד יש לנהוג בדרך ארץ, הוא מחזק בכך את הדרך ארץ שבו, שזהו כל גופו, שמתנהג בגופו בדרך ארץ (ואף כשמלמד זהו כמו שעושה את השני [סנהדרין צט,ב], ולכן כרומז לכל הגוף שעושה את האחר, והוא עצמו מושפע מזה). [אולי לכן זה נאמר לאחר דברי ריב"ל 'המהלך בדרך', ככותרת להמשך, כרמז שאין לו לויה של דרך ארץ, בהליכתו במעשים בדרך העולם].