פסח התשס"ו

נכתב על ידי salvo, 22/3/2010

 

פסח התשס"ו

 

(מושפע מדברים של הרב מרדכי אלון).

קראנו בהגדה "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע...".

לכאורה המטרה של קריאת קטע זה היא ברורה. הרי בקטע שלפני קראנו "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ואכן מביא בעל ההגדה מעשה, שמראה כיצד גדולי ישראל, גדולי התנאים, יושבים בליל פסח ומספרים ביציאת מצרים בכל אותו הלילה.

אבל, במבט מעמיק יותר, ישנן כמה שאלות שעולות בקשר למעשה זה.

לכאורה ישנן שתי נקודות חשובות במעשה: אחת, שספרו ביציאת מצרים כל הלילה, ושנייה, הפסוק ממנו למד ר' אלעזר בן עזריה (ראב"ע) שיש לעשות כן.

אבל, נופתע לראות שפסוק זה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", משמש את ראב"ע בתלמוד, ללמוד משהו אחר.

מפסוק זה אנו למדים, במסכת ברכות דף י"ב עמ' ב', שיש להזכיר יציאת מצרים בלילות. מה הכוונה? קריאת שמע (ק"ש) מורכבת משלוש פרשות: שמע, והיה אם שמוע ופרשת ציצית.

התורה מצווה עלינו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום- ובשכבך ובקומך- פעם בשחרית ופעם בערבית.

אבל לילה הוא לא זמן ציצית, ולכן נשאלת השאלה האם יש לקרוא את פרשת ציצית בק"ש של ערבית.

מפסוק זה למד בן זומא, ובעקבותיו ראב"ע, שיש לקרוא את פרשת ציצית גם בק"ש של ערבית, כיוון שפרשת ציצית כוללת בתוכה גם זיכרון ליציאת מצרים.

אם כך, לפי ראב"ע פסוק זה רלוונטי לזכירת יציאת מצרים בכל לילה, ואינו ציווי מיוחד לסיפור יציאת מצרים (יצ"מ) שבליל פסח.

אז מה הקשר של מעשה זה, ומה החידוש של מעשה זה לליל פסח?

ננסה לענות על שאלה זו ע"י קריאה מדוקדקת יותר, תוך שימת לב לפרטים, של המעשה.

ראשית, רואים בקלות שמדובר על מעמד שכולל את כל גדולי התנאים של אותה התקופה (היכן רבן גמליאל? אם נאמר שמת, הרי בזמן שמת רבן גמליאל, ר' אליעזר היה בנידוי (בבא מציעא דף ט' עמ' ב'), ונשאר בנידוי עד סוף ימיו (סנהדרין ק"א עמ' א'), אם כן כיצד היה ר' אליעזר בחברת שאר התנאים? ואולי ניתן לומר שהאיסור הוא להיות ארבע אמות סמוך למנודה, והקפידו שאר החכמים ושמרו על מרחק כזה מר' אליעזר, ועוד ניתן לומר, שבגלל חשיבות המעמד, כפי שיוסבר בהמשך, הייתה הוראת שעה שישתתף ר' אליעזר, למרות היותו בנידוי).

גדולי התנאים יושבים יחד, ומספרים זה עם זה ביציאת מצרים כל הלילה. היכן תלמידיהם? בחוץ. כי הרי כשהגיע זמן ק"ש של שחרית, התלמידים היו צריכים לבוא אליהם.

והרי עיקר המצווה בליל פסח, ואגב זה הפסוק שהיינו מצפים לשמוע מראב"ע, הוא "והגדת לבנך", וזוהי מצווה שמתקיימת רק בליל פסח וייחודית לליל פסח: "יכול מראש חודש? תלמוד לומר 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר 'בעבור זה' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

אם כך קשה, מדוע מעדיפים החכמים ללמוד יחד, ולמעשה מתעלמים מהמצווה העיקרית של "והגדת לבנך"?

ועוד עובדה שחשוב לשים לב אליה היא העובדה שהחכמים היו מסובים בבני ברק.

היכן אמורים עם ישראל להיות מסובים בליל פסח? בירושלים, אוכלים את קורבן פסח.

אם החכמים מסובים בבני ברק, אז ניתן ללמוד שאין הקרבה של קורבן פסח באותה השנה.

 

אני רוצה לטעון שמטרת פגישה זו, הייתה לקבל החלטה מדינית דתית חשובה מאוד- כיצד ממשיכים הלאה. למרות שעברו כבר עשרות שנים מהחורבן, עדיין היה משהו שחיבר את העם - ע"פ מסכת תענית בתלמוד הירושלמי, המזבח היה קיים עוד חמישים וארבע שנים לאחר החורבן (ראיתי במעט מן האור, ויקרא התשס"ו, במאמרו של הרב יהודה זולדן), אם כן, עוד קיימו מצוות עליה לרגל ומצוות קורבן פסח.

פסח זה, שמתואר במעשה, הוא כנראה הראשון, או אחד הראשונים, מהמועד שהפסיקו להקריב במזבח, ולכן העם נמצא במשבר- תם עידן בית המקדש, ולמעשה החורבן מתבטא ביתר שאת.

מתאספים החכמים לדון בסוגיה. מי החכמים? ר' אליעזר ור' יהושע הם בעלי פלוגתא. כל הש"ס מלא במחלוקות שלהם. ר' אליעזר שייך לאסכולת בית שמאי (ע"פ רש"י, שבת דף ק"ל עמ' ב', ד"ה "שמותי"), ואילו ר' יהושע שייך לאסכולת בית הלל (תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, שהוא תלמידו המובהק של הלל הזקן ע"פ הביוגרפיות ב-"אוצרות ישראל").

ר' עקיבא ור' טרפון גם הם בעלי פלוגתא. הש"ס מלא גם מחלוקות שלהם. ר' טרפון שייך לאסכולת בית שמאי (ע"פ רש"י, יבמות דף ט"ו עמ' א', ד"ה "רבי טרפון"), ורבי עקיבא שייך לאסכולת בית הלל.

בתווך, בין שתי קבוצות תנאים אלה עומד ראב"ע שהוא הנשיא.

יחד הם מגיעים למסקנה, ועם תשובה זו יוצא הנשיא, ראב"ע, ל"עיתונות".

המסקנה היא- מזכירים יצ"מ בלילות.

מה הוא הלילה? הלילה הוא הזמן בו שולט החושך.

בפרשת לך לך, על הפסוק (ט"ו,י"ב) "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", אומר רש"י, ד"ה "והנה אימה" - "רמז לצרות וחשך של גלויות".

כעת מתחיל החושך של הגלויות. אך גם עם החושך הזה אנו מתמודדים, ואנו מזכירים יצ"מ בלילות (מעניין לציין שבזוהר ח"א, ל"ח, א', נאמר שליל יצ"מ האיר כיום בתקופת תמוז).

עם ישראל היה יכול לשקוע למין יאוש, והיאוש הזה אומר שיציאת מצרים- היא רק להביא לימות המשיח. רק כשיבוא המשיח, יש טעם להזכיר יצ"מ. עד אז צריך להרכין ראש ולהיות מוכן לקבל כל צרה. אין תקווה.

אבל ראב"ע וחבריו מחליטים להזכיר יצ"מ בלילות- גם בחשכת הגלות, תמיד מאמינים ומשתדלים וסומכים על הגאולה שתבוא כהרף עין. גם בחשיכה הגדולה, יש מקום ליצ"מ.

זו השיטה של אסכולת בית הלל. ראינו זאת במעשה נוסף.

הגמרא במסכת מכות דף כ"ד עמ' ב', מספרת שרבן גמליאל, וראב"ע ור' יהושע ור' עקיבא, אגב כולל מאסכולת בית הלל, שהלכו בירושלים, וראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים. כל החכמים בכו, ור"ע צחק.

מדוע צחק ר"ע? הקב"ה מחבר בין שתי נבואות, של אוריה וזכריה, אחת אומרת ששועלים ילכו בקודש הקודשים, והשנייה אומרת שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים- וכדי שתתקיים הנבואה השנייה חייבת להתקיים קודם הנבואה הראשונה.

אפשר לראות שיטה זו אצל הלל הזקן עצמו. איך אמרנו ב"כורך"- "כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת פסח מצה ומרור לקים מה שנאמר, 'על מצות ומרורים יאכלוהו' ".

הלל הזקן מחבר את המצה והמרור יחד, כי לפי שיטתו, לא ניתן להגיע למצה, ללא שעוברים דרך המרור.

עכשיו נשאר לנו רק להבין כיצד מדליקים אור בחושך הזה.

יש עוד שאלה שניתן לשאול על מעשה זה. הרי התלמידים באים לרבותיהם, ומזכירים להם שהגיע זמן ק"ש של שחרית.

וכי חשודים גדולי ישראל לפספס את זמן ק"ש?

אלא באים התלמידים לומר לרבותיהם, אתם קוראים לזמן זה לילה, ואילו אנו קוראים לו זמן ק"ש של שחרית. אם לילה מזכיר לנו את החושך, אז החושך הגדול ביותר הוא כאשר "לא ראו איש את רעהו" (שמות י', כ"ג) במכת החושך במצרים. כאשר לא רואים אחד את מצוקת וצרת השני, זהו החושך. ואכן בימ"ק שני חרב בגין שנאת חינם.

ומהו זמן ק"ש של שחרית? ע"פ השולחן ערוך, בסימן נ"ח ס' א', "זמן ק"ש של שחרית, משיראה את חברו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירונו".

מתי מתחיל להיות קצת אור? כאשר מתחילים לראות, גם את אלה שאנו מכירים רק קצת.

כיצד ייתכן שאותה התקופה היא גם לילה, וגם תחילת האור?

ישנו מדרש מדהים במסכת יומא, דף נ"ד עמ' ד'. לפני זה הקדמה קצרה.

לגבי הכרובים, שהיו על הכפורת שעל ארון הקודש, אומרת התורה (שמות כ"ה, כ') "ופניהם איש אל אחיו", מקשה הגמרא במסכת בבא בתרא, דף צ"ט עמ' א', הרי בדברי הימים (ב', ג') נאמר על הכרובים "ופניהם לבית"- כיצד ישנה סתירה בין שני הפסוקים? מתרצת הגמרא "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - ופניהם איש אל אחיו. ויותר מזה, כאשר ישראל, פניהם איש אל אחיו, רק אז הם נחשבים כעושים רצונו של מקום.

בכל מקרה מספרת הגמרא במסכת יומא , שבזמן חורבן בית שני, נכנסו הנוכרים לקודש הקודשים, ראו שהכרובים מעורים זה בזה כמו בעל ואשתו.

שואלים המפרשים, הרי בזמן חורבן הבית, ברור שלא עשו רצונו של מקום, והייתה בישראל שנאת חינם, אז כיצד היו הכרובים מעורים זה בזה? היו צריכים להיות רחוקים זה מזה!

אלא אין סתירה בין ראב"ע לתלמידים. זהו בדיוק העניין של מזכירין יצ"מ בלילות.

גם בשיא הלילה אנחנו יודעים שאנחנו בעצם בבסיס רוצים להיות באור הגדול, רק שקצת קשה להעביר את הרצון לעצם המעשה, אך הרצון, או הפוטנציאל, מתבטא גם הוא, אז יש חורבן, אבל יש גם כרובים שמעורים זה בזה, ויש לילה, אבל כבר ניתן לראות את אור הבוקר.

אז מה אנו צריכים לעשות?

אנו צריכים להגיע למצב, שאנחנו רואים, לא רק את חברינו, ולא רק ממרחק של ארבע אמות, אלא רואים ומבחינים בקשיי כולם ועושים מה שניתן לסייע איש לאחיו, ואז יתקיימו בנו הפסוקים (זכריה י"ד, ז') "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" ו- (ישעיהו ל', כ"ו) "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".

מזכירין יציאת מצרים בלילות!

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה