"כִּי צָרִיך הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִסְתַּפְּקוּת לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם, רַק בַּמֶּה שֶּׁצָּרִיך לוֹ בְּהֶכְרֵחִיּוּת מִזֶּה הָעוֹלָם... כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁאֵין לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת (משלי יג): 'וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר'... אֲבָל בַּצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת (שם יג): 'צַדִּיק אכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ'... וַאֲפִילּוּ מִזֶּה הַהִסְתַּפְּקוּת גּוּפֵהּ, צָרִיך לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ לִצְדָקָה... וְתוֹרָה, הִיא בְּחִינַת הַהִסְתַּפְּקוּת הַנַּ"ל, כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים דְּמָזוֹן לְכֻלָּא בֵּיה (עיין זוהר בראשית), הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד דֵּי סִפּוּקוֹ מִמֶּנָּה, נִמְצָא שֶׁהִיא בְּחִינַת הִסְתַּפְּקוּת..."

(ליקוטי מוהרן, חלק א, נד, ב-ג)

מכל מאפייניה הרבים של התורה, בחר רבי נחמן לתאר אותה דווקא ב"מידת ההסתפקות". רבי נחמן מסביר כי התורה היא "בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים" והעץ הזה אמור לתת מזון לכולם.

השוואת התורה לעץ החיים מחזירה אותנו לגן עדן, שבו ניכר כי תחושת החיים המקורית מלווה בצורך אין סופי של חסד, דוגמת גן העדן - שפע ללא גבול, קיום ללא מחסור והשגחה עוטפת הדואגת לכל פרט. התחושה היא שככל שיגבר השפע תגבר גם עוצמת החיים.

כל אדם מתחיל כך את חייו, כמו תינוק שזקוק להשגחה מתמדת של הוריו, וגם מקבל הכל מהוריו, בבחינת (סנהדרין לז, א): "כל העולם לא נברא אלא בשבילי". למעשה, ההרגשה הזו נטועה באדם באופן בסיסי עד סוף חייו - תחושת ה"אגו" שרואה באדם עצמו את המרכז ושהעולם כולו צריך לספק את כל צרכיו. אלא שמהר מאוד מגלה התינוק כי הדברים לא יכולים להישאר בצורה זו. האדם איננו לבד בעולם, ולא הכל סובב סביבו, וככל שיצליח להתנתק מעצמו ולעזוב את האגו שלו, יוכל להרחיק ראות ולהשכיל - יוכל לדעת.

כאן מגיע מקומה של התורה. תפקידה להזכיר לאדם גם בתוך העולם הסופי והמוגבל, את תחושת החיים המפעמת בקרבו, להזכיר לו את חייו ואת הפנימיות שלו.

התורה באה לחלץ את האדם מן האגו הסגור בתוך עצמו ובכל זאת להשאירו חי. כאשר אדם מאמין בה' המחייה את הכל, הוא מאמין גם שהשפע לשני איננו "בא על חשבונו" וגם לשני מגיע חסד. האמונה בה' מאפשרת לו להסתפק במה שיש, ובכל זאת להיות מסופק, זו התורה על רגל אחת (תרגום משבת לא, א): "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". אל תישאר סגור בעצמך, הכר בזכותו של השני לחיות בדיוק כמוך (ויקרא יט , יח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' " - רק "אני ה' " יכול לפשר על הניגוד העז שבין אהבת האני ובין האחר, ולהחיות את כולם בלי שהדבר יבוא האחד על חשבון השני. זו תמצית התורה: "עֵץ הַחַיִּים דְּמָזוֹן לְכֻלָּא בֵּיה, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד דֵּי סִפּוּקוֹ מִמֶּנָּה".

ההסתפקות מחזירה את הדברים לתוכן הפנימי שלהם ומכריחה את האדם להביט אל תוכם פנימה באשר הם. הנחת היסוד היא, שרק שם ימצא האדם חיים. הרוצה להתקרב לחיים צריך דווקא להצטמצם ולהסתפק במועט לפי צרכיו בלבד, דווקא זה אשר מנסה "לעשות חיים" ולמלא את עצמו בחיי העולם הזה, ימצא את עצמו ממעט את חייו ותמיד יהיה רעב וחסר. סיפוק יבוא לאדם רק מן ההסתפקות וזה אשר לא יסתפק בשלו, יישאר חסר סיפוק לעולם -"כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁאֵין לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת (משלי יג): 'וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר'... אֲבָל בַּצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת (שם יג): 'צַדִּיק אכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ' ".

רבי נחמן מדריך אותנו "להרפות" מן העולם הזה. מידת ההסתפקות מבחינה זו היא התנהלות אחרת בעולם. הדגש בה איננו רק על התנזרות מן המיותר והעודף, אלא אפילו גם על מה שכבר נמצא בידיו של האדם. המסתפק בחלקו לא רק מוותר על מה שלא קיבל, כי אם גם על האחיזה במה שיש לו. דוגמא טובה לרעיון זה אפשר לראות בהדרכתו של רבי נחמן: "וַאֲפִילּוּ מִזֶּה הַהִסְתַּפְּקוּת גּוּפֵהּ, צָרִיך לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ לִצְדָקָה" - לא רק שהאדם מסתפק במה שיש לו, אלא שגם ממה שיש לו הוא מצווה להפריש צדקה. דורשת התורה מהאדם לגייס את הטוב שניתן לו לטובת אחרים.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"