"ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך. את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם. ואת כשד ואת חזו ואת פלדש ואת ידלף ואת בתואל. ובתואל ילד את רבקה שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם הוא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה" (בראשית כב,כ-כד). '"אחרי הדברים האלה ויגד" וגו' – בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו "הדברים האלה" הרהורי דברים שהיו ע"י עקידה. "גם היא" – אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם, י"ב, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש'. "ובתואל ילד את רבקה" – כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה' (רש"י). רש"י מסביר (ע"פ ב"ר נז,ג) שזה לאחר שאברהם הרהר בעקבות העקידה שעליו להשיא את יצחק, ושיש השוואה בין משפחת אברהם ומשפחת נחור, וכל היחוס הוא בשביל רבקה. נראה שיש כאן עומק שמובא בב"ר (שם,ב): '"כמים קרים על נפש עיפה כן שמועה טובה מארץ מרחק", זה אברהם, שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה זוגתו של בנו, הה"ד "הנה ילדה מלכה" וגו''. שבפשטות אפשר שמרמז להמשך שאברהם הרהר על כך שלא עשה כראוי שלא חיתן את יצחק, ולכן אולי כדאי אפילו להתפשר על היחוס (שם,ג), עכשיו באה שמועה טובה שיש לו כלה עם צדקות ויחוס. אולם נראה שמדבר על עצם העקידה (כיון שכאן לא נאמר עדיין מה הרהר אברהם), שלאברהם היה קשה מאוד ניסיון העקידה (כמו שלכן ה' אמר לו "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" [כב,ב]. '"את בנך" – אמר לו: שני בנים יש לי. אמר לו: את יחידך. אמר לו: זה יחיד לאמו, וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת. אמר לו: שניהם אני אוהב. אמר לו: את יצחק. ולמה לא גילה לו מתחלה? שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף' וכו' [רש"י]. הרי שניסיון העקידה היה כ"ך קשה עד שיכל אברהם להשתגע), לכן השמועה על הולדת הכלה, שיצחק יתחתן ויוליד ילדים, זו שמועה טובה כמים קרים על נפש עייפה, שעייפה מקושי הניסיון. ממילא היחוס של משפ' נחור קשור לניסיון העקידה, כחיזוק לאברהם מהעקידה, כך שנראה שיש כאן רמז שהיחוס קשור למציאות בעקידה, שהיא התעלות בקדושה, וכך גם היחוס של משפ' נחור כדי לומר על רבקה, קשור בהעלאת קדושה בעולם, שלכן היחוס כנגד משפ' אברהם, כעין שאברהם משפיע קדושה גם למשפ' נחור. לכן מובן שדרשו חז"ל: 'אימתי היה איוב? רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: בימי אברהם אבינו היה, הדא היא דכתיב (איוב א) "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", וכתיב (בראשית כב) "את עוץ בכורו"' וכו' (יר' סוטה ה,ו). מדוע התורה גילתה (לדעה זו) שאיוב בימי אברהם ע"י עוץ בן נחור? נראה שבר קפרא למד שאיוב היה "בארץ עוץ", שגר במקום ששם עוץ היה השולט ולכן נקראה הארץ על שמו, שזה בא ללמד שהצדקות של איוב היתה בעקבות שהושפע מעוץ. וזה נלמד מהנאמר כאן, כדי לומר שכשאברהם עמד בניסיון העקידה, היה בזה משום תיקון בעולם, ולכן השפיע לטובה גם על עוץ (שהיה בן אחיו, ולכן כעין מתגלה בו כעין יצחק בנו), שהשפיע על איוב, שהתיקון והקדושה ממשיכים להשפיע הלאה (אולי לכן מי שהתחבר לדרשה זו הוא רשב”ל שהיה קודם שודד, ומובא בשם בר כפרה, ששמו מרמז לכפרה, שזה בתיקון החטא כשאדם פונה לקדושה). לכן גם יש השוואה בין משפחת נחור למשפחת אברהם, לומר שיש השפעה של קדושה ממשפ' אברהם אליהם, עד שמתגלה שיצאה מהם רבקה שהתחברה ממש עם משפ' אברהם. אמנם האור החיים מסביר אחרת (אוה"ח, בראשית כב,כ), הוא מסביר שכיון שבאה נפש גדולה לעולם, אז יוצאות ביחד איתה – כנגדה, גם נפשות שאינם קדושות, שיש חלק רע כנגד החלק הטוב. אולי אפשר להוסיף ע"פ דבריו (שהרעה גודלת), שזה נאמר כאן בעקבות העקידה (מעבר להסבר שמסביר זאת האור החיים שם), כרמז שהעקידה היא הניסיון העשירי והאחרון (לרוב הדעות), שזה משפיע לכל העולם לדורותיו. לכן יש בזה רמז לגאולה השלמה והאחרונה (להבדיל מהגאולה ממצרים ומבבל), שאז יתוקן העולם שנברא בעשרה מאמרות, ע"י התורה שהורדה בעשרת הדברות. כיון שלעתיד עומדת להגיע קדושה גדולה, אז כנגד זה באה גם טומאה גדולה, לכן אז נעשה יותר רע בגלוי בעולם, שנעשה עזות, שחיתות, צרות ועוד רעות (סנהדרין צז,א). כמו שבמצרים כשמשה בא לומר להוציא את בנ"י השעבוד התחזק יותר, כח הטומאה גדל, כנגד שהתגלה קשר לגאולה שקשורה לקדושה. אולם נראה יותר מזה, מבתואל שנולד לנחור, יצאה רבקה, שהתגלתה כצדקת, כך שנראה שבא לומר שהסיבה שמתחזקת הרעה (כעין בתואל אביה, שהוא חלק מהנולדים), זה משום שמתוכה תתגלה ותתחזק הקדושה, כעין השב בתשובה מאהבה שזדונות נעשים לו כזכויות ('והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) יחיה"' וכו' [יומא פו,ב]), ולכן גם גדול השב בתשובה יותר מי שלא חטא ('דא"ר אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק ברישא והדר לקרוב' [ברכות לד,ב]). לכן אמנם הרשעה גדלה, אבל בעצם סופה להתהפך ולהיות כח לקדושה גדולה. נראה שהיסוד בזה, שהחטא בא בדברים קטנים, אבל לא בא ישר בגדול כי אז האדם תופס את עצמו שזה לא ראוי. זהו: 'א"ר אסי: יצה"ר בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיהו ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה"' (סוכה נב,א). יצה"ר מתחיל בכחוט העכביש, שלאדם זה לא נראה כלל כבעיה, וכך מושכו עוד קצת ועוד קצת עד שמחטיאו הרבה, וכבר לא שם לב. לכן נראה שלעתיד נעשה כ"ך גרוע, אז שמגיע שלב שכבר אי אפשר להתעלם מהיותו רעה גדולה, ולכן אז תופסים את עצמם, וחוזרים בתשובה. אולי זהו המדרש על בריאת העולם: 'א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו”. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הה"ד (דניאל ח) "ותשלך אמת ארצה". אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח"' (ב"ר ח,ה). מדוע ה' השליך את האמת לארץ, ולא את השלום, הרי שניהם טענו נגד בריאת האדם? נראה שיש כאן רמז לכך שדווקא האמת מתגלה מתוך הנפילה בארץ. האדם משקר, בין בינו לחברו, ובין בינו למקום (שמרמה את עצמו שזה לא כ"ך נורא חטא זה), אבל כשמגיע למצב של "ארצה" שמגיע לתחתית, שמשקר כ"ך הרבה, אז כבר אינו יכול לשקר יותר, כי מוכח בברור לשני שזה לא אמת, וכן לעצמו מפסיק לשקר ומפסיק לחטוא, כי מבין שזה כבר מוגזם. לכן זו התשובה לאמת, שלא תמיד האדם מלא שקרים (להבדיל מטענת השלום, שהאדם מלא קטטות, שבזה – במריבה יכולים להמשיך לעולם, עד הריגה של השני), וכן בסופו של דבר כל העולם יתוקן, שירדו לעתיד לבא כך מטה מטה, עד שכ"ך יהיה גרוע שהם עצמם יעלו עם האמת, ויתקנו את דרכם. (לכן נרמז בלשון צמיחה, כעין לשון צמח במשיח, וכן בפס' נאמר צדקה כנאמר במשיח: “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף” [תהלים פה,יב. (ובצדק הכוונה לצדקה: 'כשהיו ישראל דוברים אמת, וישקפו מן השמים צדקה שהם עושים בארץ'. רש"י)], ובמשיח נאמר: “בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ” [ירמיהו לג,טו. (והכוונה למשיח: 'מזרעו אצמיח צמח צדקה זהו מלך המשיח והוא יעשה משפט וצדקה'. מצודות)]. אולי לכן נאמר בפס': “חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו” (תהלים פה,יא), שזה מלמד על שהתחלקו לכתות, והתווכחו ביניהם (שלכן מחולקים לשני זוגות, כשבכל זוג יש דעות שונות, כעין שמתווכחים זה עם זה). אולם נראה שיש כאן רמז גם לדברנו, שדרך אברהם (בגילוי משפ' נחור) מתגלה השפעה של תיקון העולם לעתיד, שזה ע"י נפילה גדולה, ובעקבותיה תשובה גדולה (שכך יש במשפ' נחור י”ב שאינם צדיקים, כעומדים מול י"ב של משפ' אברהם, ומתוכם מתגלה רבקה הצדקת שמתדבקת באברהם). לכן נרמז כאן "חסד ואמת נפגשו", שיש חיבור בין החסד שהיא מדתו של אברהם ("תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" [מיכה ז,כ]), למידת האמת, שלה ענו בהפלה לארץ כרמז לתיקון לעתיד, וזה מתגלה ע"י רבקה, שהיא זיווגו של יצחק, ולכן נרמז ב"נפגשו". (גם מרמז על כך שיצאו י"ב מנחור, כעין י"ב מאברהם, שזה כמרמז על צד החול שמתגלה כנגד הקודש, שמתוך החול יתגלה בסוף הכל לקודש, כמו גילוי רבקה מתוכם. לכן זהו "חסד ואמת נפגשו", כען רמז לאברהם ויעקב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", שאצלו מתגלה הי"ב שבטים. [אמנם זה מתגלה כאן אצל רבקה אשת יצחק, אולם זה משום שהיא היתה צריכה להוציא י"ב שבטים, אלא שלא רצתה: 'רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים, הלואי לא עיברתי מנין "זֶ"ה". תני בשם רבי נחמיה: ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים' וכו'. (ב"ר סג,ו)]).