'דתני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (יומא פא,ב) 'כל האוכל ושותה וכו' – והכי משמע קרא: ועניתם בתשעה, כלומר, התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה. ומדאפקיה קרא בלשון עינוי, לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה' (רש"י). וכך מובא להלכה: 'מצוה לאכול בערב יום כיפור ולהרבות בסעודה' (שו”ע או”ח סימן תרד סעיף א). בפשטות הטעם הוא כדי להתכונן לתענית של יוה"כ, כמו שמביא רש"י, ולכן כאילו התענה בתשיעי, שקשור לתענית של מחר. אולי אפשר שיש בזה בנוסף גם עניין של הזמן, שיש עשי”ת בין ר”ה ליוה”כ, כשר”ה יומיים בתחילה, ויוה”כ יום בסוף, ובאמצע שבוע. יוה”כ מעלתו היא בעקבות היותו יום קבלת הלוחות השניים: 'יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). [אמנם בפרקי דר"א (כט) מובא טעם אחר, שאברהם נימול בו ביום, ומכח זה ה' סולח. נראה שאין זה סותר, אלא זהו מעשה אבות שמכוחו באה הסליחה לבנים ביוה"כ. שהברית מילה היא סימוננו כיהודים, וכך גם התורה מסמנת אותנו כיהודים]. בנ”י היו צריכים מלכתחילה לקבל רק את הלוחות הראשונים, אלא שכיון שחטאו (ונשברו הלוחות), אז היה צריך סליחה ואח”כ קבלת לוחות שניים. לכן נראה שבתחילת תשרי יש יומיים ר”ה, יום כנגד קבלת תורה הראשון, ויום כנגד עלייתו של משה בפעם השניה כדי לכפר על מה שחטאו (בפעם הראשונה) בעגל. ביוה”כ בו ביום ירד משה עם הלוחות השניים, ולכן בו ביום זהו כנגד קבלת הלוחות השניים, שאתם גם נאמרה הסליחה של “סלחתי כדברך”. מתן תורה היה ביום שבת ('בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום'. שבת פו,ב) כנגד הקדושה בעולם, שכעין אנו ממשיכים את הבריאה הטבעית, שה' ברא בשבוע, ומקדשים אותה. אולם בנ”י חטאו, שלא עמדו במעלה זו של קדושה כ”ך גבוה, שהיא כעין מלאכים ('דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה, אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן. שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם, "אכן כאדם תמותון"'. ע”ז ה,א). לכן עכשיו בלוחות השניים בנ”י התכוננו במשך זמן (מתחילת החודש) לקבלת התורה (וגם לא הגיעו למעלת מלאכים) [ובתוכם כעין הכנה של שבוע, שמקשרים את כל המציאות לקראת מתן תורה בלוחות], ואז היו ראויים לקבל ביוה”כ. לכן יש שבוע בין ר”ה ליוה”כ, כעין כנגד קדושת ותיקון העולם, שהוא מרומז בשבוע, שאנו באים לתקן את העולם שנברא בשבוע, ולכן מתכוננים במשך שבוע לקבל את התורה לזה, ולכן מתחברים כל יום כנגד יום בבריאה. ורק אח”כ שאנו התכוננו, בא יוה”כ שאתו מגיעים הלוחות השנים, והמחילה, שכעין חזרנו והראנו שאנו מיועדים לתקן את העולם, כמו שהיה נראה במתן תורה לפני העגל. ממילא ע”פ זה נראה שלכן יש עניין של אכילה בערב יוה"כ, שהוא כנגד שבת, שבה יש מצווה לאכול ולהרבות סעודות. יוה”כ הוא כעין תחליף למה שנפגם בעגל, שפגם במתן תורה, ומתן תורה היה בשבת, ולכן גם יש קשר בין ערב יוה”כ ליוה”כ, שכעין מרמז על שיוה”כ בא כתחליף למה שהיה קודם בשבת (מתן תורה). לכן קשורים זה בזה, ולכן כשאנו מכינים את עצמנו לתענית של יוה”כ, באכילה בערב יוה"כ, זה בעצם כעין מדגיש את החיבור בניהם (שאוכלים כדי שנוכל לצום), ושיוה”כ הוא כקשור לשבת מתן תורה. לכן כל האוכל ושותה בתשיעי, כעין גם קשור לצום יוה"כ מצד מהותו של יום, ולכן כעין התענה בשניהם, ששניהם קשורים. אולי אפשר גם שבחטא העגל בנוסף לחטא גם אכלו ושתו, כחלק מהחטא (“וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו" וגו'. שמות לב,ו), לכן מצד אחד יש עניין לצום ביוה"כ שבו נתנה הסליחה, שזה ההיפך מהאכילה והשתיה שלהם, אולם מצד שני ראוי להראות שאת האכילה והשתיה אנו מפנים לקדושה (שהרי התורה באה לתקן את העולם). לכן באכילה ושתיה בערב יוה"כ אנו משלימים את החלק הזה, ולכן זה קשור ליוה"כ, וכעין שצמנו בתשיעי, כיון שזה כעניינו של הצום, לתקן את הנעשה בחטא העגל. עוד נראה שמובא בתדב"א: 'רבי נהוראי אומר: מפני מה ניתנה קורת רוח בעשרת ימים מראש השנה ועד יום הכיפורים? כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולם. לפיכך נתן הקב״ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכנגד עשרת הדיברות שקיבלו ישראל בסיני, שם יעשו תשובה שלימה בי׳ ימים מראש השנה עד יום הכיפורים, שיקבלם בתשובה שלימה לפניו, לכך נאמר: "לכו וניוכחה יאמר ה׳ יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו” (תנא דבי אליהו זוטא, כב). אברהם אבינו הוכיח במעשיו שהוא הנבחר להקים את בנ"י שמתקנים את העולם (שה' יצרו לשם כך, ובניסיונות אברהם הראה את סגולתו), לכן עמד בעשרה ניסיונות, כמו עשרת הדברות, ששניהם גילוי רצון ה' בעולם. אמנם בנ"י חטאו, שלא עמדו בניסיון כאברהם, אולם לכן נתנו עשי"ת, שזה גילוי של מהותנו כבנ"י (שיש בנו גילוי של עשרה ניסיונות באברהם ועשרה דברות בלוחות [שבנ”י מחוברים לתורה]), שבתשובה אנו חוזרים לה' ותורתו. שגם אם נפלנו, אנו קמים ושבים בתשובה שלמה לעבודת ה', וה' סולח לנו. לכן ביומיים הראשונים זה ר"ה, כנגד שתי הדברות הראשונות שנאמרו לנו ישירות ע"י ה' (שלכן נאמר בהם בלשון נוכח [אולם ראה ב'תורת המועדים' 'עשרת הדברות', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שזה מחלוקת]), והם מבטאות את מלכות ה' בעולם (שה' הוא האלקים ואין בלתו), לכן כנגדם זהו ר"ה שזהו יום המלכתו של ה' בעולם (ועיקר ר"ה מהתורה הוא ביום הראשון [א' תשרי], שהדברה הראשונה היא “אנכי ה' אלקיך” שזהו הכרזת מלכות ה'). ביוה"כ זהו סליחת ה' לנו, כיון שבו מתבטא שיא מסירות הנפש שלנו לה', שהניסיון העשירי היה העקידה. (לכן גם יש דין בר"ה ויוה"כ, כיון שהעקידה היתה בר"ה [פסיקתא רבתי, מ], ויוה"כ מרמז על העקידה. ולכן שניהם יחד מביאים לזכות בדין). והנה הניסיון התשיעי היה גירוש ישמעאל (אבות ה,ג. פירוש הרמב"ם) שזה בא בעקבות "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא,ח-י). ישמעאל גורש בעקבות שציחק בהקשר למשתה (רמב"ן, פס' ט), והנה מובא עוד קשר למשתה, שזהו העקידה: '(בראשית כב, א) "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם". אחר מאי? א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב (בראשית כא, ח) "ויגדל הילד ויגמל" וגו'. אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני, מיד זובחו. מיד "והאלקים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך"' וכו' (סנהדרין פט,ב). לכן ביוה"כ שהוא היום העשירי יש בו קשר לעקידה (כניסיון עשירי), ויחד עם זה יש קשר גם לתשיעי, שהוא (היום) כנגד הניסיון התשיעי, כיון שיש קשר בין גירוש ישמעאל  לעקידה ששניהם בעקבות המשתה. לכן באכילה ושתיה ביום התשיעי, זה מזכיר את המשתה של אברהם, שבעקבותיו גירוש ישמעאל והעקידה, ולכן באכילה ושתיה בתשיעי יש קשר לעשירי, ולכן כאילו צמו גם בו (שביוה"כ צמים, כמו העקידה, שזהו ביטול חיות האדם, וממילא לא אוכל ושותה). [אולי יש שלושה ימים הקשורים לדין, יומיים ר"ה ויוה"כ, כנגד שלעקידה הלכו שלושה ימים (בראשית כב,ד), ולכן מכוחם שלושה ימי רחמים של ה' עלינו].