'משל למלך שהיה לו בן, והשליטו על כל נכסיו. ואמר הבן לאביו: אם אין אתה נותן לי הכסא שלך, היאך הכל יודעים שאתה מחבבני? אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך, הכל נותנין לי קילוס. כך נתן האלקים לאברהם העולם, שנאמר (בראשית יח, יז) "וה' אמר המכסה אני מאברהם", כיון שנתן לו הכל, אמר לו: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום! ונתן לו הקדוש ברוך הוא כל מה שבקש, שנאמר (שם מח, כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", וכיון ששמע אברהם כן, מה אמר? (תהלים ס, ח) "אלקים דבר בקדשו אעלוזה"' (שמו"ר טו,ח). לא מובן מניין לחז"ל שאברהם אמר שרוצה את המקדש ובלי זה כעין שלא קיבל כלום, הרי לא נאמר דבר כזה בפס' כאן? אמנם אפשר בפשטות למדו כן ממה שדרשו מתהלים שזה רמז לאברהם ששמח על המקדש (שדרשו את סוף הפס' “סכות אמדד" מלשון מידות של ירושלים, שסוכות רומז ל"ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" [תהלים עו,ג] שזהו ירושלים), וקודם לזה נאמר "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" (תהלים ס,ז), כך דרשו כעין "וענני. אלקים דיבר" וגו', שה' דיבר כתשובה לדברי אברהם. כך למדו שאברהם אמר שרוצה את המקדש. בפס' “המכסה אני מאברהם" ממשיכה התורה ואומרת שה' אמר "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית יח,יח-יט), שראו בזה רמז על המקדש, שמשם יוצאות הטובות לעולם, ומשם יוצאת תורה, כך שגם בפס' יש לזה רמז. אולם אולי יותר מזה, דברי חז"ל 'לא נתת לי כלום' מזכירים את דברי אברהם "ויאמר אברם אדנ'י ה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי" (בראשית טו,ב-ג). שנראה כמו שדרשו זאת מפס' זה (וכן הסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א [בשיעור 'כיסופים לבניין בית המקדש']). אלא שאם כן אז כיצד אומרים חז"ל 'כיון שנתן לו הכל, אמר לו..', שמשמע שנאמר אחרי המפגש עם האורחים-מלאכים, ולא לאחר מלחמת ארבעת המלכים שהיתה הרבה לפני? אלא י"ל שאמנם אברהם אמר זאת לאחר מלחמת ארבעת המלכים, אולם דבריו עדיין מהדהדים, שהרי בנתיים לא השתנו הדברים, שעדיין אין לו בן משרה. ויותר מזה, כיון שעכשיו נאמר לאברהם (ע"י המלאכים) שיוולד לו בן, אז עכשיו עולים שוב ומתחזקים דבריו של אברהם שרוצה ילד שימשיך דרכו, ולכן כעין עולה שוב דבריו שלאחר מלחמת ארבעת המלכים. באים חז"ל ואומרים בעומק, שאברהם רוצה בן שימשיך דרכו, ולכן זה קשור למקדש, שהוא שיא מקום השכינה בעולם, שזה מה שאברהם רוצה (השראת שכינה), שלכן רוצה בן שימשיך דרכו. לכן אולי רמזו גם "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", שמוזכר כאן בית ("ביתי") ומוזכר הפצת תורה ('"הוא דמשק אליעזר". א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' [יומא כח,ב]), שזהו כרמז למקדש, שהוא בית ה' וממנו יצאת תורה לעולם. (אולי ברמז "ובן משק ביתי הוא" בגימטריה עם עוד 4 [המילים], זהו: 'ויתן מקדש ה'' [ה=הויה], שמבקש מה' שיתן לו בן וגם מקדש ה'. או “ובן משק ביתי” גימטריה של 'ה' תן מקדש'). לכן בפס' בתהלים נאמר "אלקים דבר בקדשו אעלזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד” (תהלים ס,ח), ש”עמק סכות” זהו המקום שבו נלחמו חמשת המלכים עם ארבעת המלכים ('כל אלה חברו אל עמק השדים, ג' שמות נקראו לו עמק השדים: עמק שוה, עמק סוכות, עמק השדים' [ב”ר מב,ה]), כך שמרמז על מלחמת ארבעת המלכים של אברהם שנעשה בעקבות זה. לפי זה גם אולי נרמז כמו שאמרנו שלמדו "וענני. אלקים דיבר" וגו', ויש קרי וכתיב, שבכתיבה זהו "ועננו" ובקרי "וענני", שההבדל ביניהם הוא 4 (בגימטריה), כרמז למלחמת ארבעת המלכים, שם ה' עזר להם, וזהו "עננו" (שהיו אברהם וחבירו), ומיד אברהם ביקש שיהיה לו בן, שזהו "ענני" יחיד. (גם בחזרתו של אברהם נפגש עם מלכי צדק מלך שלם (בראשית יד,יח), שמלך בירושלים, שהוציא לו לחם ויין, 'מ"א, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו' [רש"י]. כך שמרמז על המקדש). אברהם בכל דרכיו כיון להקים שכינה בעולם, ולכן כיון למקדש, כמו שמובא: '"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". מחקה והולך ומכוין כנגד ביהמ"ק' (ב"ר לט,טז). לכן זהו שכשרוצה בן שימשיך דרכו, הכוונה שימשיך את השכינה בעולם, שיתגלה בעתיד במקדש. אברהם מבקש את המקדש שהוא ת"ק אמה, נראה שדרשו בדגש על המידות (כיון שכך דרשו את הפס' “אמדד"), כרמז שאברהם רצה בן שימשיך דרכו, ואמר זאת לאחר מלחמת ארבעת המלכים, ומובא בגמ' שסיבת הגלות של ארבע מאות שנה היא: 'ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). והארבע מאות שנה נחשבים מזמן הולדת יצחק ('"כי גר יהיה זרעך" – משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה' וכו'. רש"י בראשית טו,יג [זה מחלוקת בחז”ל, ראה ב'תורת המדינה' 'עלייתו הראשונה..', למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]). לכן כעין בזמן שהמלאכים הודיעו לו שעומד להיוולד לו בן בגיל 100, וממילא מאז יחול ארבע מאות שנה שנגזרו במלחמתו עם 4 המלכים, לכן מתפרש עכשיו כעין שיתקיים בקשתו למקדש, שהוא כעין היסוד העמוק שלה, ולכן כנגדו מידותיה הם ת"ק אמה, כנגד גיל 100 ועוד 400 שנה, שעכשיו מתקיים מה שביקש לאחר מלחמתו אז (כולל עונשו). וכן חטא בקשר לחמשת המלכים (שנתן חזרה את האנשים) ולכן זה 500 שנה מהופעתו (לידתו) בעולם. [ולשאר הדעות שנתנו סיבה אחרת לגלות 400 שנה, זה רק כגילוי הולדת יצחק בגיל 100, בלי קשר לעונש]. אז יצאו בנ"י ממצרים, ויבואו למתן תורה, שהיא היסוד של המשכן והמקדש. נראה שנאמר על אברהם שכוון כנגד המקדש ב"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (ב"ר לט,טז), כעין רמז שנסע לנגב, לשון יובש, מקום שאין בו לחלוחית תורה וקדושה, שבא להרבות שם שכינה. (ואף אולי דרשו זאת, משום שקודם נאמר "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'” [בראשית יב,ח] כך שלמדו רמז למקדש, שבו מקריבים ומגלים שם ה' בעולם). נראה שהגודל ת"ק אמה, הוא כנגד הרקיעים: '… מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע' (חגיגה יג,א). שמקדש של מטה מכוון כנגד של מעלה ('שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה' וכו'. תנחומא "ויקהל" סימן ז'). לכן ת"ק כנגד גודל הרקיעים, לרמז שכנגד של מעלה (לכן "מקדש ה' כוננו ידיך" [שמות טו,יז]. רמז לשבעה רקיעים ובין כל אחד מהם יש גם רווח, ולכן זהו 14=יד, ונאמר ידיך בלשון רבים, כרמז שזה שני סוגים [רקיע ובין הרקיעים], או שהארץ כנגד כל זה, ולכן כעין כפול [ארץ ושמים], שהכל מתעלה מכח המקדש). זה מה שרצה אברהם לעשות, לתקן את העולם לה', להפוך את העולם להיות קדוש כשמים, ע"י גילוי שם ה' בעולם. (נראה גם שכשאברהם אומר שאין לו בן, מעמיקים חז"ל, שכיון שיצחק הוא כקרבן בעקידה, לכן בבקשה לבן, זהו כבקשה למקדש. [שיש שלושה אבות, ויש שלושה רגלים לעולם ('… על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. אבות א,ב). אברהם כנגד רגל החסד, יצחק כנגד העבודה, ויעקב שבניו 12 השבטים שקיבלו את התורה, כנגד התורה]). לזה אברהם הגיע לארץ, שכאן בא"י מקדשים את העולם כולו. לכן נרמז לו בציווי שיעלה לארץ ב"לך לך" על הולדת יצחק ממשיכו, שיוולד לו בגיל 100 (תנחומא “לך לך” סימן ג'), ונרמז בדברי ה' לקראת הולדת יצחק (שזהו הביצוע של הבטחת "לך לך”) שיהיה לו קשר למקדש. דבר זה בא לידי ביטוי בעקידה, שהיא היתה במקום המקדש, ונעשה מעשה של קרבן (ביצחק, ולבסוף באיל), לכן גם בו נאמר "לך לך", עם דגש על יצחק: “ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית כב,כ). כיון שזהו מהות חייו של אברהם, קידוש שם ה' בעולם, והשראת השכינה, ולכן זה מתגלה בעלייתו לארץ וגם בבנו ממשיכו. (אולי זהו שדרשו חז"ל: 'אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב "לֶךְ לְךָ", ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה. ממה דכתיב (בראשית כב, ב): "אל ארץ המוריה", הוי השנייה חביבה מן הראשונה' [ב”ר לט,ט]. שחז”ל ראו קשר בין שניהם. אולם לא מובן מהו מי חביבה יותר, אם מדובר על איזה ניסיון היה חביב יותר לה', וכי יש ספק שהעקידה היתה קשה יותר, וממילא חביבה יותר? בפשטות אפשר ש"לך לך" לארץ זה צד חיובי, ולכן זהו עשיה מאהבה, ואילו העקידה זה להרוג ולכן זה קשור ליראה, ולכן לכאורה הקשר מאהבה עדיף מאשר היראה, ולזה עונים כרמז “מוריה” מלשון מור י'ה, ריח טוב לה', שגם זה נעשה ע”י אברהם מאהבת ה' כריח טוב. או נעשה מיראת הרוממות, שהיא גדולה מאהבה, וזהו מוריה, אותיות מור=רום, מלשון רוממות. אולם אפשר שהכוונה מצד אברהם, שכל מעשה אברהם היה נעשה בשביל השכינה והמקדש, ולכן בעליה לארץ זהו קירבה לשכינה, לעומת העקידה שהיא הריגת בנו ממשיכו, וממילא ביטול שכינה שיהיה על ידו בעולם, כך שאולי היא היתה פחות חביבה על אברהם [ובפרט שזה להרוג את בנו יחידו]. על זה עונים שהעקידה עדיפה, שנאמר “הר מוריה”, שיש כאן גילוי של מקום המקדש, ולכן בזה לאברהם זה היה חביב יותר, כי ראה בזה קשר למקדש ממש, שזו היתה שאיפתו כל חייו).