בגמ' מובא על סעודת מלוה מלכה: 'ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אע"פ שאינו צריך אלא לכזית... ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה, א"ל: למה לך לאפסודי כולי האי? נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוהו, ואתא אריא אכליה' (שבת קיט,ב). 'במוצ"ש – נמי כבוד שבת, ללוות ביציאתו דרך כבוד, כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר... אכליה אריא לעגל הראוי לשחוט' (רש”י). לרבי אבהו היו מכינים במוצ"ש עגל משולש, שהוא העגל שנולד שלישי שהוא הכי משובח, והיה אוכל ממנו כליה. וכשבא לחסוך, ולכן לא הכין עגל במוצ"ש, העגל נאכל ע”י אריה. בפשטות כך היה המקרה, אולי גם בכוונה הודגש שנאכל ע”י אריה, לומר שהעגל היה שמן וגדול (להדגיש מה היה מכין ר”א למוצ"ש), שדווקא אריה היה יכול לאכלו (ולא חיה קטנה יותר). נראה שבאו לומר בזה, שמה שהכין למוצ"ש ניתן לו במיוחד ע"י שמים, מעין הנאמר קודם: 'ושבשאר ארצות במה הן זוכין? א"ל: בשביל שמכבדין את השבת' (שם, א). שיש זכות לעשירות בשביל שמכבדים את השבת, ואותו הדבר גם מלוה מלכה, כיון שזה לכבוד שבת, אז גם בזה שייך עשירות, ולכן כשנמנע מלהשקיע לסעודת מלוה מלכה, נלקח ממנו העגל. נראה שלכן גם נאכל ע"י אריה, כיון שאריה הוא מלך החיות ('מלך שבחיות ארי'. חגיגה יג,ב), ולכן מרמז שכיון שלא כיבד את השבת שנקראת מלכה, כמו שמובא קודם: 'רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא. אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה' (שבת קיט,א). שכך בכניסה ר"ח היה אומר לבא לצאת לקראת שבת המלכה, וכך ביציאה סעודת מלוה מלכה מרמזת על חשיבות השבת, שהיא שבת המלכה. (כמו שמביא רש"י עניין של ליווי המלך: 'במוצ"ש – נמי כבוד שבת, ללוות ביציאתו דרך כבוד, כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר'). לכן גם נאמר לפני דברי ר"ח על מלוה מלכה (שלאחריהם מובא הסיפור של רבי אבהו): 'אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית', שזה מילה במילה כמו דברי ר"ח על מוצ"ש, לחבר ביניהם, לקשר בין כניסת שבת ויציאתה, שכך דברי ר”ח על מלוה מלכה, זהו כעין קשור לדבריו בכניסת השבת שהיה יוצא לקראת שבת המלכה. לכן דווקא אריה (שהוא מלך) אכל את העגל של ר”א, לומר שקיבל בכח זכות שבת המלכה, ולכן כשמנע זאת, אז זה נלקח ממנו. לכאורה מדוע רבי אבהו אכל דווקא כליה? בפשטות כנראה אהב זאת. אולם אולי בא לרמז על ההלכה של ר”ח, שאדם יסדר שולחנו אפילו לא צריך אלא לכזית, לכן לקח כליה שהיא חלק קטן בעגל, ובשביל זה שחט עגל שלם, כעין דברי ר"ח, להשקיע גם בשביל דבר קטן, שבזה בא לחנך ולהראות את ההלכה הזו. אולי אפשר שרבי אבהו בא לרמז על קישור השבת לימי החול, ולכן היה מכין בתחילת ימי החול לכבוד השבת (ולא משאיר מראש מער”ש), כדי להחיל קשר של השפעת קדושה מהשבת לכל ימי השבוע הבאים, שמחבר במעשיו בפועל. לכן בנו שאל מדוע לא מספיק להשאיר ממה שקשור לשבת (מער”ש), ולאכלו במוצ”ש, שגם זה נראה קשר של ימי החול שמחילים במוצ”ש לשבת. והעגל נאכל, לומר שבכ”ז אין זה דומה, שבהכנה ממש במוצ”ש, זה מראה על כבוד גדול יותר, עם עשיה מעשית בפועל של חיבור ימי החול לשבת. אולי לכן לקח עגל משולש, כרמז לשלוש סעודות של שבת, שאף סעודה זו שבחול היא כבודה של השבת, והכבוד נעשה ע"י סעודות (והיא נעשית רק לאחר שיצאה השבת, ע"י שלשה כוכבים). בזה בא לקשר ולהחיל את קדושת השבת לימי החול, שבזה יש גילוי שם ה' בעולם בכל ימי החול, כעין כמו בשבת קודש, לכן עגל כעין רמז מלשון עגלה-מרכבה, רמז למרכבה של השכינה, שבא להשרות שכינת ה' בעולם, להביא לגילוי מלכות ה' בעולם. לכן גם היה אוכל כליה, כעין לעתיד לבא, שכל המציאות, גם בימי החול, תהיה כשבת: 'מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים' (משנה תמיד ז,ד), ונאמר על לעתיד לבא: '(דברים לב, יד) "עם חלב כליות חטה". אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול' (כתובות קיא,ב). לכן לקח כליה של עגל (שהוא מובחר יותר משור, ולכן לא לקח שור אלא עגל. ועוד) כרמז שבא לקדש את העולם כעין לעתיד לבא שכולו יהיה שבת, ולכן כעין עגל שממנו גודל לשור. לכן נאכל ע”י אריה, כרמז למלכות ה' (כאריה שהוא מלך), שחיסר מהשפעה גדולה יותר לגילוי מלכות ה' בעולם, ולכן המלך מחסר ממנו במה שחיסר (שזהו בעגל שלא שחטו). [נראה שזה מתאים לרבי אבהו, שאחת מתקנותיו היתה בתקיעת שופר בר"ה (ר”ה לד,א), והרי אחד מענייני השופר בר"ה זהו המלכת ה' בעולם, כך שהיה בו קשר מעשי בגלוי לחיזוק מלכות ה' בעולם. נראה שכיון שהיה מקורב לשלטונות (כתובות יז,א) אז ראה חשיבות מיוחדת להביא למעשים של חיזוק מלכות ה' בעולם]. אולי אפשר לומר בנוסף, ששבת קשורה לתורה ומנוחה (באכילה): '… כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד' (תנא דבי אליהו רבא, א). לכן בסעודת מלוה מלכה, ממשיך את כח השבת והאכילה בה לימי החול, לקשרם לכח התורה, ובכך לקדש את העולם. לכן היה לוקח עגל משולש כרמז לחודש השלישי, שבו נתנה תורה לישראל. גם זכות התורה שלנו קשורה לכח האבות (שקיבלנו את התורה בשל היותנו בנ"י, בשל הבחירה באבות), ולכן שלוש כנגד שלושת האבות (שהם יסוד קשרנו לתורה, ויסוד תיקון העולם). ולקח עגל כנגד חטא העגל, שפגם במעלת קשרנו למתן תורה, ולכן כאן בא לתקן זאת (ולכן גם קשור לעוה”ב, שהינו במעמד של מלאכים אלמלי חטא העגל [ע”ז ה,א]). [וכן העגל כרמז למרכבה, שהאבות הם המרכבה (ב”ר פב,ו), ואף אנו המשכם, שבאים לתקן את העולם לה', שזהו מרכבה לשכינה, להביא למלכות ה' בעולם (כמלך שבא במרכבתו)]. והכין כליה מהעגל, כרמז לאברהם והתורה: '"ובתורתו יהגה”. אמר ר' שמעון: אב לא למדו, ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז): "אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי” (ב”ר סא,א). שזה מרמז על הקשר לתורה, ועל האבות. נראה שאף מרומז בשמו, רבי אבהו, (אבהו = אב שלו), כרמז לאבות, וכן כרמז לבן שמייצג את אביו, שאנו "בנים" לה' (דברים יד,א), ולכן באים לגלות את שם ה' בעולם (שבזה גם 'אב שלו' מצד שמגלה את האב – ה', וגם כמכריזים [אבהו=]'אב הוא', שה' הוא האב שלנו, וכ-אב לכל העולם, שברא כל העולם), שאת זה אנו עושים ע”י תורת ה' בעולם. מי שבא לטרוף את העגל היה האריה, כרמז למלכות, שב"חיסכון" הזה הוריד קצת ממעשיו שבדר"כ, שבהם יש יותר הבאת גילוי מלכות ה' בעולם. וכן כרמז לגדולים וחשובים, כעין 'ארי שבחבורה' (קידושין מח,ב), שמרמז על האבות, שהם הגדולים והחשובים שלנו. אולי עוד אפשר, שבשבת בא לידי ביטוי המעלה שלנו על פני שאר האומות, "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם" וגו' (שמות לא,יז). דבר זה היה חשוב במיוחד אצל רבי אבהו, שהיה מתווכח רבות עם המינים (כמובא בכמה מקורות ויכוחים שהיו לו עם המינים, ובפרט מובא שדרש נגד הנוצרים: 'ומבלעדי אין אלקים - שאין לי בן' [שמו"ר כט,ה]), ואף המינים ניסו לרצחו (ע”ז כח,א). נראה שבא לחזק את הגילוי של שבת, להיפך מטענת הנוצרים שהקב"ה עזב את ישראל והמירם בהם. לכן במיוחד במוצ"ש, להיפך מטענת הנוצרים ששבת היא ביום ראשון, הדגיש רבי אבהו שביום ראשון אין חשיבות כשבת, הדבר היחיד שיש בו הוא מעלת הליווי של שבת, שכל כולו טפל לשבת. בחיזוק השבת גם מדגיש את מעלתנו בקשרנו לה', ששבת מראה את הברית ביננו לה', ולכן ה' לא עזבנו ח”ו. היה מכין עגל ואוכל ממנו כליה, נראה רמז בכליה מלשון כילוי, שהנוצרים טענו שה' מייסרנו ומכלה אותנו כי עזבנו, ולכן היה מכין לכבוד השבת וה' כליה, לומר שאין בטענה זו כלום, אלא ה' אוהבנו, שהשבת היא אות רק ביננו לה', שמראה את אהבתו אלינו, ושלא יחליפנו בזר. ואף כליה שמרמזת על עצה: 'ת"ר: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה, ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב (קהלת י, ב) "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו"' (ברכות סא,א). כך כשאכל כליה אחת בא לרמז, שלהבדיל מהמחשבה הרעה שהנוצרים טוענים נגדנו, שזה בא מלבם הכסיל, שמושפע מכליית שמאל, הוא לעומתם קשור לכליה של ימין, של הלב חכם, ולכן מבין נכון את האמת. וזה של עגל, כרמז למלכות בעולם, שהנוצרים טענו שה' עזבנו ולכן מסרנו בידי הגוים, לכן כנגד זה רמז בעגל, בשל: 'ת"ש: עגלה בצפון ועקרב בדרום, וכל הישוב כולו אינו יושב אלא בין עגלה לעקרב' (פסחים צד,א). 'עגלה – אותן כוכבים העשוים כעגלה, והוא מזל שור' (רש"י). לכן מרמז על המציאות בעולם (שמושפע מכוכבים ומזלות) בעגל, כנגד מזל שור, וכרמז בשם עגל לשם 'עגלה', ויחד עם זה גם מרמז על מצרים, שנקראה "עגלה יפה פיה מצרים" (ירמיהו מו,כ). לומר שהמציאות שבנ"י נרדפים בעולם, אינו אומר שה' עזבנו, אלא עדיין אוהבנו כמו ביציאת מצרים. והוא נאכל ע"י אריה, כרמז למלכות הגוים, שכיון שמנע עשיה שיוצאת נגד המינים, נגד טענתם שבסיסה שאנו משועבדים למלכות, לכן נאכל ע"י אריה המרמז על מלכות. בנוסף, נראה שרומז שהיה צריך להתגבר על החסרון הכספי שבשחיטת העגל במוצ"ש, ולכן נאכל ע"י אריה כרמז שצריך להיות 'וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות ה,כ). (ואף רמז שצריך לחזק את היהודים שסובלים ולכן קשה להם כששומעים את טענות הנוצרים, וצריכים להתחזק ולהתגבר בכח בכדי שלא ליפול אחריהם, וע"י מעשיו במלוה מלכה והמסר שלו שבזה היה מחזקם. לכן כשנמנע נאכל ע"י אריה שמרמז על חוזק וגבורה). [אולי לכן המשך הגמ': 'אריב"ל: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו, שנאמר (שופטים ה, ב) "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'”. מ"ט "בפרוע פרעות”? משום ד"ברכו ה'”. רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה, מוחלין לו, כתיב הכא "בפרוע פרעות", וכתיב התם (שמות לב, כה) "כי פרוע הוא"'. שאולי ברמז יש קשר ביניהם, שהיהודים סבלו מצרות (ולכן המינים היו משתמשים בזה לטענותיהם), לכן מרמזים על איך לקרוע את הגזר דין הקשה של הצרות. ואף באיש"ר נמחל שמץ ע"ז, שאף מי שבשבל הקשיים החל ח"ו לנטות בדעתו אחריהם (שהם עובדי ע"ז, לצלב), אומרים לו שימחל לו, ושישוב בתשובה. וכן באיש"ר מרומז: 'בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. הקב"ה מנענע ראשו, ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). שה' מצטער על החורבן והגלות, וקורא לנו בניו, שזה להיפך מטענות המינים שהחורבן והגלות מוכיחים שה' עזבנו, שאין זה נכון, אלא ה' אוהבנו ורוצה בנו).