קונטרס גדיא יאה על חד גדיא

נכתב על ידי דביר, 21/3/2010

קונטרס גדיא יאה

והוא פי' לפיוט חד גדיא בדרך פלפול וחידוד

מהרה"ג חיים געלערנטער (מח"ס פרי עט חיים על ס' פמ"ג), והוא מיוסד ע"ד הרה"ג חיים כהן ראפאפורט בספרו דרושי ר"ח כהן (דרוש כ). נערך מהגדש"פ "שמחת הח"ג" בה פירושו ופי' החת"ס חונים סביב, ע"י ר"ג ונוספו בו מעט הערות מדילי ומאחי הגדול ממני מי"ג.

 

 

הנה הפיוט הזה בו ספונים וטמונים אוצרות כל חמדה אבנים יקרות אשר לא יסולאו בכתם אופיר. אמנם שעריו סגורים ומסוגרים המה בדלתי נחושת ובריחי ברזל, סתומים וחתומים המה בשלש מאות חותמות, כל רואהו עומד משתאה מחריש נאחז בסבך התימהון, רעיוניו ישוטטו בים הפליאה ורעיוניו ישוטטו הנה והנה, על מה אדני הפיוט הזה הטבעו, ומה מכונו ותכונתו, ומה הסוד הכמוס בתוכו, וכל בר בי רב מתמה ומדמה ומנסה לשבור את בריחיו ולפתוח דלתותיו לגשת אל הקודש פנימה, ואחרי אשר ילאה למצוא הפתח בע"כ יענה ויאמר אין זה כי אם בית הסוד וזה שער הפליאה ותהי לחידה, והנה בשו"ת חיים שאל (סי' כח) כ' שכל המזלזל ומתלוצץ על הפיוט הזה אשר נהגו רבבות אלפי ישראל לאמרו בליל התקדש חג הוא זד יהיר וחייב נידוי ויש להודיע צערו ברבים וכו' והרבה פירושים נאמרו עליו וכו', וכאשר נשים עין ונביט על כל המון הפירושים והביאורים הנמצאים בידינו לא נמצא מי שיפרש הדברים ע"ד הדרוש ופלפול אשר קוב"ה חדי ביה ואשר נפשינו תערוג אליו.

והנה החיד"א כ' בס' שמחת הרגל (פיסקא וירעו אותנו המצרים) דטעם יצ"מ הוא מדין צעב"ח, וי"ל כוונתו דכיון דהכבידו המצרים השיעבוד כביכול נתחייב הקב"ה לגאלם קודם הזמן מדין צעב"ח דהוא מדין פריקה וטעינה (וזהו לא כמ"ש החו"י (סי' קצא) דצעב"ח שייך רק בבהמה שאין לה דעת לקבל הייסורים באהבה, או דאפ"ל כמ"ש במדרש שבנ"י במצרים עבדו ע"ז מטירוף הדעת וא"כ היו בלא נפש משכלת וא"ש גם לחו"י, ובלא"ה כבר כתבו הסמ"ע וט"ז בחו"מ (ער"ב ס"ח) דלא גרע צער דישראל מצער דבהמה וכ"ש הוא). ומזה נראה דנ"מ טובא גם לעניין מצות כריכה בליל פסח כמו שיתבאר. ונראה דבעל הפיוט הזה בא לבאר וללבן מתוך סוגיות הש"ס דין זה הנוגע לליל פסח בשני אופנים כנ"ל, והתחיל במאמר "חד גדיא" וכו' להוכיח הדין ההוא, ושוב סתר "ואתא שונרא" דמסוגיא דשונרא יש סתירה אליו, וכן בונה וסותר עד דמגיע למאמר דאתא הקב"ה שבא לחזק דין זה. ורוב המאמרים יתפרשו ע"ד פשוט ומקצתם בדרך פלפול ושבעים פנים לתורה, וכבר כ' האו"ת (סי' כה) אשר רוח ה' דיבר בחז"ל ונוכל לכוון בדבריהם גם מה שלא עלה על דעתם, אף שבאמת גם הפלפולים בעצמם ישרים ונכוחים ועומדים על יסודי אמיתה של תורה בישע אלקים.

 

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי. בט"ז (תעה סק"ט) הביא ב' גירס' בהלל היה כורך וכו', דלרוב הראשונים (רש"י ורשב"ם קטו ע"א, תוס' קכ ע"א, רא"ש ומרדכי פע"פ ועוד, ע"ש) היה כורך פסח מצה ומרור, ולהרמב"ם (חו"מ פ"ו) היה כורך מצה ומרור. ובי' שיטתו בספר קובץ עהרמב"ם, דקשיא ליה קו' המרדכי (ס"פ ע"פ) כיצד היה כורך פסח מצה ומרור, הלא אמרו בגמ' (כריתות יד) דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. וליישב שיטת ש"ר, י"ל דדוקא כדרך אכילה אין מחזיק אלא ב' זיתים, אבל שלא כדרך אכילה מחזיק יותר. ובזה יל"ע, אם יוצאים יד"ח מ"ע דאכילה באכילה שלכד"א או לאו. דבתו"ח (חולין קכ ע"א) כתב דיוצאין, ובשעה"מ (יסוה"ת ה,ח) כתב דאין יוצאין. והביא השעה"מ ראיה לדבריו מירושלמי (הו"ד בתוס' קידושין לח ע"א) דמקשה על הא דכתיב ויאכלו בנ"י מעבור הארץ ממחרת הפסח, ומשמע דלא אכלו קודם מצה משום חדש, דנימא דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש, ותי' דאין עשה שלפני דיבור דוחה ל"ת שלאחר דיבור [דמצות פסח ניתנה במצרים][א]. וכ' ע"ז השעה"מ הנ"ל, דאם יוצאין יד"ח מ"ע בשלכד"א, הרי כל מקום שאפשר לקיים שתיהן, אין עשה דוחה ל"ת (יבמות כ ע"ב), ומעיקרא ליתא לקו' הירושלמי, דמצי למימר דיאכלו שלכד"א ואין עוברים הל"ת, א"כ מכאן מוכח שאין יוצאים מ"ע בשלכד"א. וכתב עוד, דאין לומר דבאמת כך עשו ואכלו שלכד"א, ומה דכתיב ויאכלו ממחרת הפסח הוא רק שאכלו כד"א, דא"כ לא הו"ל להירושלמי להקשות מטעם דעשה דוחה ל"ת, דבשלכד"א ליתא לל"ת כלל, ולא שייך לומר שידחה, אלא ע"כ שסובר שאין יוצאים ידי עשה בשלכד"א[ב]. ועוד מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל דמצוה שלאחר הדיבור עדיפא על מצוה דלפני הדיבור. ובחגיגה (ו ע"א) מבואר בהיפך, דאמרי' ב"ה דהראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף מטעם דחגיגה קודם הדיבור, ומוכח דלפני הדיבור עדיפא. ולפי דברי ב"ה הנ"ל, לא תורץ קו' הירושלמי כלל, דמצות מצה דקודם הדיבור כש"כ שתדחה ל"ת שלאחר הדיבור. וע"כ י"ל שלב"ה יוצאין יד"ח מ"ע בשלכד"א, ואכלו מצה שלכד"א מתבואה חדשה, וכהסבר שדחה השעה"מ בדברי הירושלמי. וא"כ הלל לשיטתיה, דיוצאין מ"ע בשלכד"א, וא"כ יכולין לכרוך פסח מצה ומרור אע"ג דהוי שלכד"א. וזהו שאמר חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, דחד גדיא הוא של חגיגה, דזבין אבא, דהוא יעקב אבינו[ג], דהיינו קודם הדיבור [דהמקור לכך דהחגיגה הוא קודם דיבור פרש"י דהוא מדכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים, וכפי' שהוא קודם מתן תורה. אולם לדעת הראב"ע והרמב"ן שם, דהוא לאחר מתן תורה, לכאורה חגיגה הוא ג"כ לאחר דיבור[ד], וי"ל ע"פ משאחז"ל (תרגום יונתן בראשית כז,ט) דיעקב הביא לאביו שני גדיי עיזים אחד לפסח ואחד לחגיגה, וא"כ החגיגה היא לפני דיבור. ועפ"ז יתפרש מש"כ דזבין אבא, דהוא יעקב אבינו, שקנה חגיגה ליצחק, וא"כ הוא קודם דיבור, ומש"ה הוה] בתרי זוזי, בשתי מעות כסף[ה] כיון שהיה קודם דיבור, שקודם דיבור עדיפא, ובזה תליא נמי שיוצאין במ"ע בשלכד"א כמ"ש, וא"כ א"ש הגי' שהיה הלל כורך פסח מצה ומרור.

 

וליישב שיטת הרמב"ם יש להקדים כמה עניינים, ועפ"ז יבואר מש"כ המפרשים דיצ"מ הוא מדין צעב"ח. א. דהרי"ף והרמב"ם פסקו דצעב"ח דאו' (עי' כ"מ הל' רוצח יג,ט). ב. הרי"ף פסק כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא, והרמב"ם פסק כר"ש דדריש טעמא דקרא (לח"מ מלוה ג,א, ב"י אה"ע טז). ג. דהרי"ף (סו"פ ר"א דמילה) פסק דדורשין כפל לשון בפסוקים, והרמב"ם פסק דאין דורשין, אלא דברה תורה כלשון בנ"א (מילה ב,א) ונ"מ שלדעת הרי"ף מילה ע"י נכרי פסולה דכתיב המול ימול, דוקא מי שמהול ימול וכר' יוחנן, ולהרמב"ם כשרה, וכרב (ע"ז כז ע"א) [ע"כ הקדמה]. ובגמ' (ב"מ לא ע"א) דרשו כפל לשון עזב תעזוב הקם תקים דאפי' אין בעליו עמו, ור"ש דריש טעמא דקרא משום צעב"ח (וברש"י שבת קכח ע"ב כ' שצעב"ח דאו' דוקא למאן דדריש טעמא דקרא, וא"כ לר"י הוא דרבנן, ועי' לקמן). ואח"כ פריך בגמ' דכיון דכתיב פריקה וטעינה למאי כתיב אבידה, דנילף מינייהו. ומשני דבפריקה וטעינה איכא צערא דמרא וצערא דידה, ובאבידה צערא דידה ליתא. ולכאורה מכ"ז מוכח דצעב"ח דאו' (ואפי' לר"י דלא דריש טעמא דקרא, צ"ל דצעב"ח דאו' אי דרשינן כפל הלשון, דאי לא"ה אמאי אפי' כשאין בעליו עמו), דלמ"ד צעב"ח דרבנן לא משגחינן בצערא דידה מה"ת וא"כ למאי כתיב, ונילף מפו"ט. וי"ל עפמ"ש התו"ח (ב"מ שם) דאי לאו הדרשה מעזב תעזב דאפי' אין בעליו עמו, הו"א דאיצטריך אבידה כיון דליתא למרה בהדה ובפו"ט איתא למרה בהדה. וא"כ מ"ד דצעב"ח דרבנן ס"ל דדברה תורה כלשון בנ"א (דתכלב"א) ואין דורשין כלל כפל הלשון וא"כ א"ש כמ"ש התו"ח. ואע"פ שר"ש ס"ל דתכלב"א וס"ל דדרשינן כפל הלשון עזב תעזוב והקם תקים, תי' בתוס' (סוטה כד ע"א) דאף מ"ד דתכלב"א מודה דאי איכא למידרש להעמיד סברתו דרשינן, וא"כ ר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא דפו"ט משום צעב"ח, א"כ י"ל אפי' אין בעליו עמו, ושפיר דרשינן כפל הלשון. והרי"ף אזיל לשיטתיה דפסק כר"י דדרשינן כפל לשון ומילה בנכרי פסולה, וא"כ אע"ג דפסק כר"י דלא דריש טעמא דקרא, פסק דצעב"ח דאו' משום עזוב תעזוב, ולהרמב"ם אע"ג דפסק דתכלב"א, ולא דרשינן כפל, פסק דצעב"ח דאו' משום דפסק כר"ש דדריש טעמא דקרא. ובדין מילה בנכרי, בגמ' מנחות (מב ע"א) פריך והרי מילה בנכרי כשרה ומשמע דהכי קי"ל. והרי"ף כתב דרב ור"י הלכה כר"י. ובמס' שבת (קלב ע"א) איכא למ"ד דמילה דוחה שבת מהלמ"מ, ואיכא מ"ד דילפינן מגז"ש, ואיכא מ"ד דהוא מגזה"כ מדכתיב ביום השמיני, ואפי' בשבת. וא"כ, למ"ד מביום איכא למימר דמילה הותרה אצל שבת, משום דהוי כדבר המפורש בתורה להתיר, ולאידך דוקא דחויה (וכע"ז כ' בס' ערבי נחל (דרוש ד' לשה"ג) דלמ"ד דפסח דחיא שבת מדכתיב במועדו הו"ל הותרה, ומאן דיליף מגז"ש הו"ל דחויה, דהוי כמה דאינו מפורש בתורה להדיא). ובשעה"מ (הל' עכו"ם יב,א) הקשה בשם מהר"י אשכנזי למ"ד דמילה בנכרי כשירה, א"כ היאך מילה דוחה שבת, הא יש לעשות ע"י נכרי, והיכי דאפשר לקיים שתיהן אין עדל"ת, ותי' דמילה הותרה בשבת מדכ' ביום השמיני. ויש להקשות ע"ז, דהא בגמ' יבמות (ה ע"ב) מוכח דלא הותרה מילה, דפריך התם דנילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת במה הצד מפסח תמיד ומילה דדחו שבת ומשני דשאני הני דהיו לפני הדיבור וכמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [ולא עולת ראייה], ומדלא משני דהני הותרו אצל שבת [ואליבא דכ"ע], א"כ ש"מ דמילה לא הותרה. וא"כ הדרא קו' מהר"י אשכנזי. וי"ל דהגמ' ס"ל דילפינן מילה מגז"ש או מהל"מ, ומ"ד עולת ראיה הואי ס"ל דילפינן מביום, וא"כ הו"ל מה להני שכן הותרו, ומ"ד דמילת נכרי כשרה ס"ל כמ"ד מביום והותרה, וכמ"ש השעה"מ. וא"כ דבגמ' מוכח דדחויה וא"כ מילת נכרי פסולה והסוגיה סותרת להא דמנחות לעיל, א"כ הדרן לכללא והלכה כר"י. ולהרמב"ם י"ל, דפסק כהירושלמי דלפני דיבור גריעא מלאחר הדיבור כמש"ל (ולשיטתיה אזיל כמ"ש הכ"מ (מע"ש פ"א) שסומך על הירושלמי נגד התוספתא, ובמל"מ (חו"מ א,ג) שסומך על התוספתא יותר מהבבלי). ובגמ' חגיגה יהיב ב' טעמים להא דחגיגה עדיפא מעולת ראייה, א. דחגיגה הוה לפני הדיבור. ב. דריבה הכתוב בנשיאים שלמים יותר מעולות. ומסיק הגמ' שם דלב"ה עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי (דאל"ה, גם עולת ראייה הואי לפני הדיבור), ומ"ד דעולת ראייה הואי סבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה [דלכ"ע אחר דיבור עדיפא] (דאל"כ, היכי שבקי ב"ה ועבדי כב"ש). וא"כ הא דפסק הרמב"ם דחגיגה בשתי כסף הוא מהטעם הב', וס"ל כמ"ד עולת ראייה הואי, דלדידיה לכ"ע לאחר הדיבור עדיפא. ולפ"ז א"א לתרץ כמ"ש בגמ' מה להנך שכן ישנן לפני דיבור, דאדרבה גריעא, וא"כ ע"כ צ"ל מה להנך שכן הותרו וא"כ מילה הותרה ומילת נכרי כשרה כמש"ל.

והעולה מכ"ז הוא דאי נימא דהחגיגה שתי כסף משום דריבה שלמים בנשיאים יותר מעולות, א"כ עולה שהקריבו במדבר עולת ראייה הואי וא"כ יש לפסוק כהירושלמי דמצוה שלאחר דיבור עדיפא, אין יוצאין בעשה שלכד"א, וא"א לומר כסוגיא דיבמות דמה להנך שישנן לפני דיבור וע"כ לומר מה להנך שכן הותרו וא"כ מילה הותרה ומילת נכרי כשירה, ועכצ"ל דדתכלב"א (ולא דרשינן המול ימול), וא"כ אין דורשין עזב תעזב דאפי' אין בעליו עמו [למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא], ולפ"ז אי לא דרשינן טעמא דקרא א"צ לומר דצעב"ח דאו', כדלעיל. ואי אמרינן דהחגיגה שתי כסף כיון שישנה לפני הדיבור, ע"כ עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הואי ושקודם הדיבור עדיפא, ויוצאין יד"ח בשלכד"א [וממילא ג"כ י"ל כגי' רוב הראשונים דפסח מצה ומרור, וגי' הרמב"ם אתי לטעמא דריבה שלמים כנ"ל וכשיטתיה], ופסקינן כסוגיא דמה להנך שישנן לפני דיבור וע"כ דמילה בנכרי פסולה ודרשינן כפל הלשון, וממילא דצעב"ח דאו' מעזב תעזב דאפי' אין בעליו עמו. ולפ"ז א"ש מה שכתבו המפרשים שיציאת מצרים היא מדין צעב"ח, דהוא דאו'.

 

אתא שונרא ואכלה לגדיא וכו'. בגמ' פ' החובל (פ ע"ב) אמר רב חתול רע (דמזיק קטנים כמו דאיתא התם דקטעיה לידה לינוקא) מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ולא משום השב אבידה לבעלים, ומסיק שם דאיצטריך למימר אסור לקיימו דלא תימא מותר להרגו ואיסורא ליכא, קמ"ל, והשב אבידה לבעלים ג"כ איצטריך אע"ג דכבר אמר דאין בו משום גזל, דנ"מ לזכות בעורו. ואמרינן התם דכל הקודם להרגו זכה. ובתוס' שם כתבו דאם קשור בשלשלת ל"א דכל הקודם להרגו זכה אא"כ המית כבר. ולפ"ז י"ל דמ"ש מותר להרגו ולא חובה הוא בקשור בשלשלת, ואסור לקיימו כשאינו קשור. אך ע"פ החנוך (רצד,תנא,תקמה) דלמ"ד צעב"ח דאו' אסור להרוג בע"ח[ו], לכאורה אם הוא קשור אמאי מותר להרגו, הא אין בזה נזק ואיך רשאי לעבור על צעב"ח, ואם משום דצריך לעורו, בלא"ה מותר כמו כל דבר שהוא לצורך האדם כמ"ש בתרוה"ד (פסקים וכתבים,קה) ולא הו"ל דוקא חתול דה"ה כל בע"ח[ז]. וי"ל ע"פ מה דאיתא בחולין (ז ע"ב) דרפב"י ראה אצל רבי כודנייתא חיורתא [פרדות לבנות, שהם מסוכנות] והקפיד ולא רצה לסעוד אצלו וא"ל עקרנא להו וא"ל רפב"י דאינו רשאי משום צעב"ח. ולכאו' ממ"נ, אם היו מזיקין פשיטא דמותר ואמאי הקפיד רפב"י, ואי אינן מזיקין, מ"ט דרבי דרצה לעקרן. ותי' בתרוה"ד (שם) דהוה הזיקא דלא שכיחא, אלא דרפב"י מרוב חסידותו הקפיד. וא"כ דהוי הזיקא דלא שכיחא עדיין קשה על רבי, וי"ל עפמש"כ המרדכי (פ"ק דע"ז) דלמ"ד צעב"ח דרבנן לא אסרו היכא דאיכא למיחש לתקלה. ועפ"ז י"ל דרבי ס"ל דצעב"ח דרבנן וא"כ מותר לעקרן כיון דאיכא למיחש לתקלה אע"ג דלא שכיחא, ולרפב"י צעב"ח דאו' ואסור. וא"כ הא דאמר רב דמותר להרגו בקשור בשלשלת דהוא היזקא דלא שכיחא (כמ"ש התוס' דאם המית אע"ג דקשור אסור לקיימו, א"כ משכחת לה שיזיק לפעמים) הוא למ"ד דצעב"ח דרבנן [ועפ"ז יבואר מש"כ בשו"ע (חו"מ רסו) חתול רע א"צ להשיבו לבעלים וכל המוצאו הורגו וזוכה בעורו והשמיט הא דמותר להרגו, ולפ"ז א"ש דאתיא כמ"ד צעב"ח דרבנן ואנן קי"ל דצעב"ח דאו' כמ"ש הכ"מ (הל' רוצח יג,ט) ולכן דקדק לכתוב הורגו וזוכה בעורו, דכיון דקי"ל דצעב"ח דאו' א"כ מותר להרגו רק אם צריך לעורו אם הוא קשור דהא אין בזה סכנה, ואף אם אינו קשור י"ל שאסור להרגו כיון דיש תקנה לקשרו]. וא"כ מסוגיא זו עולה דצעב"ח דרבנן וסותר לסוגיא דגדיא וזהו אתא שונרא דהוא סוגיא דחתול רע מותר להרגו שמוכח משם דצעב"ח דרבנן ואכלה לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי וסתרה למסקנא דסוגיין דחגיגה בשתי כסף דממנה עולה דצעב"ח דאו' ויוצאין בעשה בשלכד"א כמש"ל דתלי זב"ז, וא"כ נסתר גי' הט"ז דפסח מצה ומרור, וכן מש"כ המפרשים דיצ"מ הוא מדין צעב"ח דאו'.

 

ואתא כלבא ונשך לשונרא. בגמ' בשבת (ל ע"ב) ששלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה ושלחו ליה חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו וכו'. והקשה בס' קול יהודה (שבת שם) בשם גאון א' שלכאורה מאי שייטיה דהאי ב' שאלות בהדדי. אלא דהא בהא תליא, דבאמת הרי"ף הק' דהיה יכול לטלטלו אגב בגדיו ולמה הצריכו ככר או תינוק. ותירץ ע"פ מה דאמרינן בגמ' דשורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן, דהבגדים אסורים בהנאה. ובתוס' (ב"מ לב ע"ב) הקשו למ"ד צעב"ח דאו' איך עוקרין על המלכים, דכתיב ואת סוסיהם תעקר. ותי' דכבוד המלך עדיף, כמו דשורפין על המלכים ודוחה איסור בל תשחית. וא"כ א"ש, דאי אתרמי רק השאלה הראשונה היה אומר שמותר לטלטלו אגב בגדיו. ואם רק השאלה השניה המ"ל דמותר לחתוך הנבלה לפני הכלבים דאיסור מוקצה נדחה מצעב"ח דאו'. ועתה דאתרמי שניהם יחד, ממ"נ לא ידע מה לעשות בא' מהם, דאי נימא דמותר לטלטלו אגב בגדיו, א"כ הבגדים אינם אסורים בהנאה ואין שורפין על המלכים, וא"כ לא נדחה איסור דאורייתא מפני כבוד המלך, וא"כ אי צעב"ח דאורייתא, קשיא מאת סוסיהם תעקר כנ"ל, ועכצ"ל דצעב"ח לאו דאורייתא, וא"כ א"א לחתוך הנבילה לפני הכלבים. ואי נימא דמותר לחתוך הנבילה דצעב"ח דאורייתא ונדחה איסור מוקצה, א"כ ע"כ דשורפין על המלכים ונדחה איסור דאורייתא מפני כבוד המלך [דאי לא"ה תקשה מאת סוסיהם תעקר כנ"ל] וא"כ הבגדים אסורים בהנאה וליכא עצה דטלטול ע"י בגדיו. ושלחו ליה חתוך הנבילה הנח לפני הכלבים דהיינו צעב"ח דאורייתא, ולאביך יש תקנה ע"י ככר או תינוק. וזהו אתא כלבא דהיינו מ"ש לשלמה חתוך הנבלה והנח לפני הכלבים, דמוכיח דצעב"ח דאו' כמ"ש, ואכלה לשונרא, ודחתה למסקנא דסוגיא דשונרא לעיל, דצעב"ח דרבנן.

 

ואתא חוטרא והכה לכלבא. בגמ' שבת (קנה ע"ב) אמר ר"ה אורח ארעא למשדי אומצא לכלבא וכו' וחוטרא אבתריה (רש"י- ויכנו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו) וכו' ע"ש. ולכאורה למ"ד צעב"ח דאורייתא איך הותר להכותו (ומה שמכה העגלון את בהמתו זה מותר כיון שהוא לצורך האדם כמ"ש לעיל בפי' ואתא שונרא), הלא הנתינה היא רק מד"א וא"א להתיר מזה איסור תורה, ועכצ"ל שזה אתיא כמ"ד צעב"ח דרבנן (ולכן לא הביאו הפוסקים הא דחוטרא אבתריה, עי' מג"א שכד סק"ז ומחה"ש שם) וזהו ואתא חוטרא דבאה מימרא דחוטרא אבתריה ומוכיחה דצעב"ח דרבנן, והכה לכלבא, וסתרה למסקנא ד"חתוך נבילה והנח לפני הכלבים" דצעב"ח דאורייתא.

 

ואתא נורא ושרף לחוטרא. בתוספתא שבת (פ"ז) ממשיכין יין ושמן לפני חתנים ולפני כלות ולא משום דרכי האמורי וכו' שורפין על המלכים ולא משום דרכי האמורי וכו' עוקרין על המלכים ולא משום דרכי האמורי. ועפמ"ש בתוס' (מעילה ב ע"א ד"ה ששחטן) דלא מסתבר דרישא ומציעתא דמתני יהיו בזו ואצ"ל זו ומציעתא וסיפא בלא זו אף זו, ומסתברא דה"ה להיפך דמאי שנא, וא"כ הכא רישא ומציעתא הוא לא זו אף זו, דהא יין ושמן אינו חידוש כ"כ[ח], ובשורפין על המלכים הוה ס"ד דאסור גם משום בל תשחית דהוא מדאו'. וא"כ מסתבר שסיפא חמור יותר, ובעוקרין אין משום בל תשחית כמ"ש רש"י חולין ז ע"ב, דהא ראויות לדישה, ואיכא רק משום צעב"ח (וצעב"ח חמור מבל תשחית כמ"ש נובי"ת יו"ד סי' י והוכיח כן מתוס'), וא"כ ע"כ שיהיה צעב"ח דאו' דאל"ה יהיה זו ואצ"ל זו והו"ל עוקרין קודם שורפין וכמ"ש. וזהו אתא נורא דהיינו ברייתא דשורפין על המלכים ושרף לחוטרא, למסקנא דסוגיא דחוטרא הנ"ל דמוכח מינה דצעב"ח דרבנן.

 

ואתא מיא וכבה לנורא. בגמ' שבת (קכח ע"ב) אר"י א"ר בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו', מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא, לא קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דלא אפשר בפרנסה וכו' והא קמבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצעב"ח דאו' וכו', ומבואר מכאן דצעב"ח דאו'. אלא דיש להקשות ע"ז מגמ' דשבת (קיז ע"ב) דשם מוכח דאפי' בעושה לה פרנסה במקומה איכא צעב"ח, דאומר שם גבי פלוגתא דנשברה לו חבית בראש גגו אי מערימין לימא כתנאי גבי בכור דלר"א מעלה הראשון ע"מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה ולר"י מעלה הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני, ודחי ע"כ לא קאמר ר"י אלא דאיכא צעב"ח. ובנ"י (פ"ב דב"מ) וכן בחי' אנשי שם על המרדכי (שם) תי' דצער קטן הוא דרבנן, ועפ"ז מיושב דצער דעושה לו פרנסה הוא רק צער קטן. וא"כ לא קשה מידי גם מסוגיא דשורפין על המלכים לחוטרא אבתריה, דחוטרא אבתריה הוא רק צער קטן. וזהו אתא מיא דהיינו סוגיא דבהמה שנפלה לאמת המים, וכבה לנורא דשרף לחוטרא, ותי' לקו' משורפין על המלכים על סוגיא דחוטרא אבתריה [וממילא גם ליכא ראיה מחוטרא דצעב"ח דרבנן].

 

ואתא תורא ושתה למיא. בביצה (כה ע"ב) תנן בכור שנפל לבור ר"י אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן ובגמ' רוצה לפרש פלוגתתן אי רואין מומין ביו"ט ומקשה דא"כ ליפלגי ברואין מומין בעלמא, ומשני בכור שנפל לבור איצטריכא ליה סד"א משום צעב"ח לערים ולסקיה קמ"ל. והק' הפנ"'י דנימא דלכו"ע אין רואין מומין אלא דלר"י רואין משום דצעב"ח דאו', ולר"ש לא, ותי' דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי כיון דשמעינן לר"ש בב"מ דאמר צעב"ח דאו', א"כ מדוע יאמר דאין רואין. ולכאו' לפי המבואר דצער קטן לכו"ע מדרבנן א"כ מצי לאוקמא בעושה לו פרנסה ול"ק מידי לר"ש (ור"י או דס"ל דאפי' צער קטן דאו' או דס"ל דדוחה אע"פ ששניהם דרבנן), אלא דצ"ל דאין חילוק בין צער גדול לצער קטן ובכ"ג הוא דאו'[ט]. וזהו אתא תורא, סוגיא דתורא דהיינו בכור שנפל לבור, ושתה למיא, וסתר למסקנא דסוגיא דבהמה שנפלה לאמת המים, ומסיק דאין לחלק בין צער גדול לקטן ובכ"ג הוא דאו' [וא"כ הדק"ל גם מסוגיא דחוטרא].

 

ואתא השוחט ושחט לתורא. מהא דהתירה התורה לשחוט יש להוכיח דיש חילוק בין צער גדול לקטן, דהא החינוך (מצוה תנ"א) כ' הטעם שציותה התורה בשחיטה מהצואר ובסכין בדוק למנוע צעב"ח במה שאפשר, וכ' דמזה מוכח דצעב"ח הוא דאו'. אמנם נראה דממ"נ אם נימא דליכא איסור צעב"ח בכל דבר שהוא צורך האדם (כמ"ש בפסקי תוס' פ"ק דע"ז) א"כ מדוע ציותה התורה בשחיטה כלל, ואי נימא דאיכא צעב"ח בדבר שהוא צורך האדם א"כ לא היה לתורה להתיר שחיטה אפי' בסכין בדוק, אלא ע"כ דבכ"ג אסור מדאו' ויש חילוק בין צער גדול לקטן, שרק צער גדול הוא מה"ת, וכששוחט מן הצואר ובסכין בדוק אין בזה צעב"ח דאו' (ויש לדייק זה גם מלשון החינוך - שלא נצער הבע"ח "יותר מדי")[י]. ובזה סתר למה דמסקינן בסוגיא דבכור שנפל לבור דאין חילוק בזה, וזהו אתא השוחט, דהיינו מצות שחיטה שצוותה תורה, ושחט לתורא, דהיינו סתר למסקנא דסוגיא דתורא, שהוא בכור שנפל לבור.

 

ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט. מסוגיא דחולין (ז ע"ב) דרפב"י אמר לרבי גבי כודנייתא חיוורתא דהוו ליה [פרדות לבנות, והם מסוכנות] מלאך המוות בביתו של מר עקרנא להו א"ל איכא צעב"ח, א"ל קטלנא להו א"ל איכא בל תשחית. וי"ל דבקטלנא לא שייך צעב"ח, דאיסור צעב"ח הוא רק להשאירו בחיים אח"כ (כן דקדקו עבוה"ג סי' יג ונובי"ת יו"ד י), וא"כ בשחיטה אין הטעם משום צעב"ח, וזהו אתא מלאך המוות דהיינו סוגיא דכודניתא הנ"ל, דמוכח מינה דאין צעב"ח במיתה, ושחט לשוחט, לראיה דמצות שחיטה דמוכח משם דאיכא צעב"ח דאו' ובלא חילוק בין גדול לקטן ואף במיתה [והראיה מדברי החינוך שם].

 

ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות. במד"ר תצא (פ"ו) איתא דנתמלא הקב"ה רחמים על הבהמה ואמר אותו ואת בנו וכו', על העופות ואמר כי יקרא קן ציפור וכו', (והוא כמש"כ הרמב"ם במורה דטעם מצוה זו משום רחמים), ועפ"ז עיקר האיסור בבנו ואותו, ואותו ואת בנו משום הרחקה [ומש"כ האומר על קן ציפור וכו' ואינן אלא גזירות תי' הרמב"ם דאתיא כמ"ד אין טעם למצוות[יא]]. ואמנם הק' הרמב"ם דא"כ איך התירה תורה לשחוט כלל, וי"ל כמ"ש קודם [בפיסקא ואתא השוחט] שיש חילוק בין צער קטן לגדול, והכא אסור דהוא צער גדול לבהמה מחמת מיתת בנה ומחמת מיתת עצמה, וא"כ מוכח דאף במיתת הבע"ח איכא צעב"ח, ובזה נתבאר דאתא הקב"ה, דהיינו מדרש הנ"ל דנתמלא הקב"ה רחמים, דמוכח מיניה דאיכא דין צעב"ח גם במיתת הבע"ח ושחט למה"מ, דמסוגיא דכודנייתא הנ"ל דאיקרו מה"מ מסקינן דאין בזה דין צעב"ח [וא"כ יש חילוק ג"כ בין צער גדול לקטן].

 

ומכ"ז נתבאר דצעב"ח דאו' וממילא נתחזקו גם שאר הראיות לזה, וא"כ א"ש מה שביארו המפרשים דיצ"מ הוא מדין צעב"ח, וכן מש"כ ה"ז הגיר' דהיה הלל כורך פסח מצה ומרור כמ"ש לעיל דזב"ז תליא.

 

ועוד יתבאר מדברי הפייטן שאמר חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, עיקר טעם דין דכריכה. דבגמ' פסחים (קטו) איתא דהלל היה כורך וחבריו חולקים עליו, ובפמ"ג (סי' תעה במ"ז סק"ז) כ' דקי"ל כהלל ורק לחומרא עבדינן כרבנן, ובמלא הרועים (ערך מצות מבטלות זא"ז) כ' דאין זה מוכרח. והנה הק' בספר בנין אריאל איך שייך לכרוך המרור דהוא זכר לשעבוד עם המצה זכר לגאולה כמו שבאמת כ' בטור בשם המנהיג דאין לטבל המצה בחרוסת מטעם זה דהחרוסת זכר לשיעבוד, וי"ל עפמ"ש המפרשים דלא היה ת' שנה כמ"ש הקב"ה, ורש"י תי' דמונין השנים מלידת יצחק, אלא דק' דא"כ אין זה ארץ לא להם, ולכן תי' ע"פ מה דאיתא במדרשים דקושי השיעבוד השלים הזמן, ולרש"י צ"ל דא"י אינה מוחזקת להם מאבותיהם. ובצל"ח פסחים (קטז ע"ב) וס' בינה לעתים (דרוש כה) כ' דאי נימא דקושי השיעבוד השלים הזמן שוב הוה המרור גם זכר לגאולה, שהקב"ה נתן בליבם להקשות השיעבוד ע"מ שנצא קודם הזמן, ועפ"ז א"ש דכורכין המצה במרור, אלא דלרש"י קשה. ובירו' (הו"ד בתוס' קידושין לח והובא לעיל בפיסקא חד גדיא) הק' מ"ט לא אכלו ישראל מצה מתבואה חדשה דעשה דוחה ל"ת, ותי' דעשה לפני דיבור אינו דוחה ל"ת לאחר דיבור (ומבואר לעיל ומשם תדרשנו) ואמנם בבבלי יבמות (ה ע"ב) מבואר דעשה דקודם דיבור חמירא, וא"כ הדק"ל וי"ל לדעת הבבלי דלא אכלו משום דמספקא להו בשיעור למצות מצה דאם יאכלו שני כזיתים שמא השיעור כזית א' והוי השני לא מן המצוה ועברו על איסור חדש, ואם יאכלו כזית א', דילמא השיעור שני כזיתים ונמצא שלא יצאו יד"ח מצות מצה, ולא קיימו בזה העשה ואין זה דוחה ל"ת ועברו על ח"ש דאסור מה"ת. והירו' סובר דכ"ז דוקא אם נאמר דא"י מוחזקת לנו מאבותינו וכשבאו נתברר למפרע שהיתה התבואה של ישראל ולא היה לה שעת הכושר, ובזה דמי לחלב שממנו נלמד לכל התורה דח"ש אסור מה"ת, אבל הירו' ס"ל שאינה מוחזקת מאבותינו, א"כ הו"ל תבואה של עכו"ם בתחילה, וא"כ עפמ"ש הב"ח (יו"ד רצד) דאין חדש נוהג בשל עכו"ם א"כ הו"ל שעת הכושר וליכא למילף מחלב, וא"כ אין ח"ש אסור מה"ת, והו"ל לאכול, ולכן תי' דעשה שלפני דיבור קילא. ובגמ' חגיגה ב"ה ס"ל דהחגיגה שתי כסף מטעם דהיתה קודם דיבור, וא"כ ס"ל להלל כהבבלי דקודם דיבור עדיף, וליתא לתי' הירו', וא"כ ס"ל דא"י מוחזקת לנו מאבותינו וממילא א"א לומר דמונין השנים מלידת יצחק, אלא ע"כ קושי השיעבוד קיצר השנים, וא"כ המרור סימן לגאולה ג"כ, וא"ש שכורכים מצה ומרור [ותי' רש"י אתיא כרבנן דפליגי אהלל]. וא"כ בא הפייטן להשמיענו בזה דהלכה כהלל, ודלא נימא דהמרור זכר לשיעבוד ולא שייך לכרכו במצה, לזה אמר חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, דהיינו בשתי כסף כיון שקודם דיבור עדיפא, וא"כ קושי השיעבוד השלים השנים והמרור זכר לגאולה וכמ"ש.

 

ולכאו' יש להקשות בעיקר הטעם דכ' החיד"א שיצ"מ הוא מדין צעב"ח הא י"ל בפשיטות דנגמרו ת' שנה שאמר הקב"ה ואפי' דלא נימא כתי' רש"י דמנינן מלידת יצחק דליכא כמ"ש, עכ"פ כתי' השני שאמרנו משום קושי השיעבוד שאז נגמר דין ועבדום. וי"ל דבלא"ה יל"ד דמה"ת דקושי השיעבוד ישלים הזמן, הא הקב"ה אמר ועבדום ועינו אותם ומאן לימא לן באיזה עינוי, אלא ע"כ צ"ל כמ"ש קודם דיש חילוק בין צער גדול לקטן וגדול הוא מדאו', וא"כ הקב"ה לא אמר שיענו אותם אלא בצער קטן דמה"ת אין בו דין צעב"ח, אלא שהם הקשו השיעבוד והיה צער גדול דיש בו דין צעב"ח ולכן בשביל קושי השיעבוד יצאו קודם הזמן וא"ש שני הטעמים. ובזה יתבאר עוד מש"כ הפייטן בתחילה חד גדיא וכו' דמוכח מיניה כהלל דקושי השיעבוד השלים השנים, וזהו משום דצעב"ח דאו', ומקשה ע"ז ואתא שונרא וכו' דמוכח דצעב"ח דרבנן ושוב מפלפל בזה עד דמסיק לבסוף אתא הקב"ה וכו' וא"ש הכל דמוכח משם דצעב"ח דאו' וא"ש דיצ"מ מדין צעב"ח וקושי השיעבוד השלים השנים והלכה כהלל שהיה כורך וכו' וכמ"ש הפמ"ג:



[א] לפ"ז מ"ע של פסח אינה דוחה אף ל"ת, וצ"ע מזבחים צז ע"ב דפריך גבי עצם שיש בו מוח דנימא עדל"ת. ומ"מ להלן כ' שבבבלי מוכח דעשה דלפני דיבור חמירא. ר"ג.

[ב] ויש להביא ראיה מכרכו בסיב ועי' אתוון דאורייתא תחילת אות א' גבי כרך עוף שנמלק על הספק בסיב עיי"ש באורך צדדים בזה.מי"ג. וכן בע"פ לתורה אות יא פשיטא ליה דיוצאין בזה ותי' הירו' דמגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי נמי לענין איסור.ר"ג.

[ג] ונתן לאביו יצחק גדי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה. מי"ג.

[ד] ובלא"ה א"א לפרש זה כרש"י, דהוא פירש שם דקודם הדיבור היינו חגיגת הבכורות ומקרי חגיגה משום דנתקיים בזה ויחוגו לי במדבר, ולפי הנ"ל הו"ל טפי חגיגה דיעקב דהוא חגיגה ממש, ועוד דרש"י עה"ת פי' ע"פ פדר"א דהאחד עשה פסח והאחד מטעמים ולא כ' דהאחד חגיגה. ר"ג.

[ה] וקצ"ע דהא נטל במזונות הקצובים לאמו בכתובתה וא"כ לא קנאה כלל בתרי זוזי רק אולי זה היה מחירן.מי"ג.

[ו] וע"ע בזה לקמן בפיסקא ואתא מה"מ. ר"ג.

[ז] ולכאורה י"ל בפשיטות דאם קשור בשלשלת באמת אסור להרגו, ונתרץ כמ"ש הגמ', וכ"ה בהדיא בתוס' דסוגיא דחתול היינו באינו קשור,וצ"ע. ר"ג.

[ח] ואין בזה משום בל תשחית, דמיירי שמקבלן בכלי. רש"י ברכות נ ע"ב, ועי' ב"י או"ח קעא. ר"ג.

[ט] וקשה דמ"מ אי הוי דאו' הו"ל לר"ש להתיר, וע"כ דאפי' אי צעב"ח דאו' לא התירו כאן (וכ"כ בהדיא במאירי כאן), ועי' בפנ"י שיישב עוד באופן אחר דמשום ספק צעב"ח (דהא אפשר דלא ימצא בו מום קבוע) לא נתיר שבות דרואין מומין ובזה א"ש וא"כ י"ל דמשום זה לא אוקמא בעושה לו פרנסה, כיון דבלא"ה אסור וא"כ אין נ"מ בזה, וא"כ אזדא לה ראיה. ר"ג.

[י] לענ"ד אין זה קו' כ"כ, די"ל דאין בזה איסור ממש אם הוא לצורך האדם, ומ"מ מה דאפשר לתקן מתקנינן. ר"ג.

[יא] ועי' בזה נצח ישראל למהר"ל. מי"ג.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע