'רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן, חסיד. רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר. הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם' (אבות ב,ח). (ראה בהרחבה ב'אבות לבנים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א על משנה זו). אולי (על דרך הרמז) לריב"ז היה חשוב להדגיש את חמשת תלמידיו הגדולים ומעלתם, כדי לרמז על המעמד בזמנם. שבזמנם חרב הבית, ועיקר עבודת ה' החלה להראות בלימוד תורה, כמו שכביכול החליף את ירושלים ביבנה, כשנפגש עם אספסיינוס (שביקש את יבנה וחכמיה, במקום לבקש שלא יחריב את ירושלים – כמובא בגיטין נו,ב). אולי היו שטענו נגד ריב"ז על מעשיו (כמו שהגמ' מעבירה עליו ביקורת, אולי היו בזמנו שטענו נגדו ממש). לכן מדגיש ריב"ז בתחילת המשנה 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת', להדגיש את חשיבות לימוד התורה בחיי האדם, שהוא דבר מרכזי ביותר, זהו מהותו של האדם, ולכן ראוי להדבק בזה ביותר, שלכן כיון שהעריך שלא יוכל לקבל מאספסיינוס שיעזוב את ירושלים, אז בקש ממנו את התורה – את יבנה וחכמיה. לזה הוסיף שמשמים כעין מראים פנים חיוביות למעשיו, ולכן תלמידיו הגדולים הם חמשה, כעין חמשה חומשי תורה, ובכל אחד מהם יש מעלה כעין מעלה של חומש בתורה. לכן מפרט את מעלתם, להדגיש בזה את הקשר בדימוי לתורה. וכן מביאים בשמו כסיום לזה שתלמידיו הם גדולי הדור ביותר, ולכן בזה בא לומר שאין מי שיכול לטעון נגד מעשיו שכביכול רצון ה' היה אחרת ממעשיו. אלא משמים הראו שה' הסכים למעשיו, ולכן תלמידיו שהם ממשיכי דרכו הם הגדולים ביותר באותו הדור, שהם (הת"ח) מלמדים את רצון ה', וממילא אם תלמידיו הם גדולי הדור ביותר (שאף מכריע ראב"ה או ראב"ע את כולם יחד), מוכח שמשמים רומזים שהסכימו למעשיו – דרכיו, שעשה כראוי לפי מה שראה לנכון, ולכן אין לבא נגדו בטענות. ראב"ה הוא בור סיד, שזה מרמז על ספר בראשית, שבו מסופר על האבות שחפרו ורבו על בורות מים. ואף נאמר על אברהם: '"ובתורתו יהגה" אמר ר' שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז): "אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי"' (ב"ר סא,א). הרי שהשתמשו בלשון מים על לימוד התורה של אברהם (שהתורה נמשלה למים), ולכן מודגש בור סוד שאינו מאבד טיפה, שמפרט שלא מאבד טיפה כדי לרמוז שמה שנאמר בור סוד, זה רק בקשר לתכונות החיוביות של זה (כמו שמסביר המדר"ש), ממילא כעין יש רמז שכן יש בו קשר לנביעה. שכך לאברהם היתה נביעה מכליותיו, ואת מה שהבין (שנבע), הוא שמר לגמרי בלא שכחה והפחתה, שזהו שהאבות שמרו את כל התורה: 'אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו'... אמר רב, ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורותי" – אחת תורה שבכתב, ואחת תורה שבעל פה' (יומא כח,ב). שזהו כסוד בור שלא מאבד כלום, שכך קיים אברהם (ושאר האבות) הכל. ריב"ח אשרי יולדתו, שזה כרומז על ספר שמות, שבו מסופר על הולדת משה, ועל מעשיה של יוכבד שלכן זכתה לגדולה: '(שמות א, כא) "ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים", רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות' וכו' (סוטה יא,ב). שזהו כמו ריב"ח שאמו פעלה שישמע דברי תורה בבית הכנסת, ולכן זכתה שריב"ח יצא כך [יר' יבמות א,ו] (שלכן משבח ריב"ז את אמו) [ולדברינו גם מובן שדומה ליוכבד שנאמר בהן לשון "בתים", כעין ביה"כ אצל ר"י]. רבי יוסי חסיד, שרומז לספר ויקרא, שבמקדש יש את מעלת גילוי ה' וקדושה, כעין החסיד שעושה את רצון ה' יותר מהרגיל, ובכך מרבה את כבוד ה', וגילוי ה' במעשיו (שכל התורה והמצוות זה גילוי ה' בעולם). וכן על אהרן נאמר לשון חסיד בהקשר למשכן: 'ד"א: "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך" – מי שעתיד ללבוש אורים ותומים' (ספרי, דברים לג,ח), ואף ר"י היה כהן. רשב"נ ירא חטא, שזה כרומז לספר במדבר, שם מופיעים חטאי בנ"י במדבר, ואף סדר הזמנים שונה ממה שמופיע בתורה בבמדבר, כדי שלא להתחיל בגנותן של ישראל: '"בחדש הראשון" – פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל. שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד' (רש"י. במדבר ט,א). כך שכעין בספר יש שינויים בשל חטאיהם (ביטול קרבן פסח). ראב"ע מעין המתגבר, שזה רומז לספר דברים, שאותו אמר משה, כמו מעין שמתגבר, כך משה הוסיף חומש בתורה (והתורה נמשלה למים ולכן כמעין שמתגברים מימיו), כמגלה את דבר ה' (ששכינה מדברת מתוך גרונו). [אולי יש שתי דעות על מי מכריע את כולם, כיון שמצד אחד ראב"ה הוא כעין כנגד האבות ("בראשית") שודאי מעלתם גדולה משלנו. מצד שני ראב"ע הוא כעין כנגד התורה שמתגלה במשה ("דברים"), שנבואתו היתה גדולה משל האבות, ואף הוריד את התורה לעולם (ועכשיו עושים בדרגת מצווה ועושה) שאיתה אנו מתקנים את העולם כולו לה', ולכן מצד זה יש במשה גילוי של מעלה גדולה יותר].