פרשת השבוע נח

נכתב על ידי אלון, 28/10/2019

 "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט)


התפילה היא הלב של עבודת השם. היא משפיעה חיות לאדם, היא מרפא לנפש. אין אחד שהכל הולך לו כסדר, בגשמיות או ברוחניות, כל אחד עובר עליו, מכל הכיוונים, ומה יעשה אדם בעת צרה? למי יפנה? מי יעזור לו? מי יכול להושיע אותו? רק ה'! רק תפילה!

כלים לקבלת השפע

לאחר המבול, כשנוח יוצא מהתיבה, מה הוא רואה? חורבן! כל העולם חרב! הוא מתחיל לבכות "רבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך" (זוהר פ, נח) והקב"ה עונה לו: עכשיו בוכים? עכשיו אתה נזכר? למה לא בכית קודם? בשביל מה הודעתי לך 120 שנה קודם למבול שעומד להיות מבול? בשביל שיהיה לך זמן לצעוק אלי, להתחנן שתתבטל הגזירה! אם היית מתפלל, אז היית מבטל את הגזירה!

רבנו אומר שהשלמות של הרצונות כשמוציאים אותם בפה. אתה רוצה משהו, אתה מאד רוצה להשיג אותו, זה נפלא, זה חשוב, אך זה לא מספיק, השלמות זה שאתה מוציא את הרצונות בפה. רבונו של עולם תרחם עלי! תזכה אותי לדבר הזה! תקרב אותי לדבר הזה! אם אדם יחליט שהוא רוצה משהו, שהוא חייב להשיג אותו, שאין לו חיים בלי זה, שהוא לא יעזוב את בורא עולם עד שיקבל את זה, הוא יקבל הכל. הוא יעלה מעלה מעלה. כשאדם יש לו רצון הוא יגיע לכל מה שצריך להגיע! כי הוא יתפלל על זה בחשק ובהתלהבות עד שהוא ישיג את זה. הוא יעמוד, יתפלל, יבקש, יצעק לה' כאילו כל החיים שלו תלויים בזה, כאילו הוא ממש לא יכול לחיות בלי הדבר הזה, זה נכון גם לגבי התפילה האישית וזה נכון גם לגבי תפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת גדולה. אם אדם יזכה להגיד את התפילה מילה מילה, עם רצונות, עם כיסופים, לא במהירות, באריכות, אז הוא יזכה לכל מה שיש בתפילה קדושה ונוראה זו, דעת, גאולה, רפואה, פרנסה, הכל. הן בגשמיות ובעיקר ברוחניות. רבנו אומר בתורה ק"ב: "ובמה יכולים להוריד השפע, על ידי התפילות , התיבות הם כלים לקבל השפע"

"בוא אל התיבה" אומר הקב"ה לנוח ומפרש הבעש"ט הקדוש שאדם צריך להיכנס לכל תיבה מתיבות התורה והתפילה בכל כוחותיו ובכל אבריו במסירות נפש, ואף רבינו הקדוש מקשר את כל פרטי התיבה לעבודת התפילה ואומר שאת עיקר החיות מקבלים מהתפילה וכשאדם בחושך והוא לא יכול לפתוח את הפה, העצה שנותן רבינו היא לדבר דבור של אמת והאמת תאיר לך את הנשמה ותחזיר אותך אל השם, תחזיר אותך לחיים.

צריך כל הזמן להתחזק בעבודת התפילה כי ההסתרה שיש על עבודה זו היא הכי גדולה. הגמרא אומרת (ברכות לב) שכל המאריך בתפילתו, אין תפילתו חוזרת ריקם. אדם שיאריך בתפילה בכל נושא, הוא יוושע בוודאי. במקום לבלות בקופת חולים, תאריך כל יום בתפילת שמונה עשרה בבקשת "רפאנו" ותמשיך לך ולמשפחתך ולכל עם ישראל שפע של בריאות. וככה בכל עניין. צריך להתחזק בעבודת התפילה, לא לתת לתפילות לברוח לנו בין הידיים. ואם קשה לך להאריך בכל התפילות, לפחות תפילה אחת ביום תתפלל באריכות עם רצונות וכיסופים, עם הלב, אין שום עצה אחרת בעולם לפתור לאדם את הבעיות בחיים, אין שום עצה אחרת בעולם להביא לשנוי אמיתי בחיים, אין שום עצה לצאת מתאוות וממידות רעות, אלא הכל תלוי בתפילה ובתחנונים. ובלשון רבינו הקדוש: "כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות, ורק על יד זה זוכים לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן תמיד, יהיה איך שיהיה. אז בוודאי ינצח המלחמה, אשרי לו".

ה' רוצה לתת לך הכל, להביא אותך לתכלית שלך, אם רק תתפלל לאט, מתון, מילה מילה, אות אות, אל תמהר, אל תרוץ, שתהיה לך סבלנות. ה' אומר לנוח, בוא אל התיבה, אדם צריך להיכנס לתוך התיבה, לתוך המילה, אדם לא נכנס לתוך השמונה עשרה, אדם אומר את המילים מהר, הוא בולע אותם. מספרים על הצדיק אורי מסטארליסק כשהוא היה בן 10 נכנס עם אביו לבית הכנסת, פתאום הוא קיבל כזה אור, כזה אור אדיר, הוא נעמד שמונה עשרה. והוא היה כזה נמוך, יותר נמוך משולחן, אבא שלו סיים את התפילה והוא לא רואה את הילד, אז הוא חשב שהילד יצא לשחק, יצאו כולם, סגרו את בית הכנסת, והילד איננו. כל הלילה חיפשו אותו, חשבו שחטפו אותו, הגיעו למחרת ב6 בבוקר ראו אותו עומד בשמונה עשרה. ילד בן 10.

הורים צריכים לפתוח קופת חסכון לילדים שלהם, לא לשים בה כסף, לשים בה תפילות שישמרו את הילדים, שיעטפו אותם ויגנו עליהם מכל הרע שיש בעולם הזה, שיתנו להם רצון לחיות את החיים האמיתיים, לא את השקר של העולם הזה.

יש כזה יצר הרע על התפילה. דבר שהכי קשה לאדם זה התפילה, הוא רק עמד להתפלל, הוא ישר מרגיש שהוא צריך לגמור את התפילה. הוא ממהר. איפה שהכי קשה לאדם, שם זה התיקון שלו והמצווה שהכי קשה לנו לקיים זו תפילה! לא מצליחים לקשר את המחשבה אל הדבור, לא מצליחים להשמיע לאוזנינו את מה שפינו מדבר, חושבים על הכל, חוץ מהמילים של התפילה. לכן חשובה כל כך התפילה האישית, כל אחד יכול להתפלל אותה בכוונה כי זה יוצא לך מהלב. יש בעל הבית לעולם, שאוהב אותך, שרוצה להיטיב לך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך, תעמוד, תדבר, תבקש ממנו, אל תפסיק לדבר עד שהשם יתן לך. הקב"ה כל יכול, שום דבר לא קשה לו, ועם תפילה יכולים להשיג הכל. צריכים רק להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ועוד פעם להתפלל, במלוא ההכנעה, לא כי מגיע לי, רק הכל במתנת חינם. לבקש ולבקש ולא להרים ידיים. הקב"ה יכול להפוך מצבו של אדם בגשמיות וברוחניות מן הקצה אל הקצה, אלא שהאדם חייב להאמין. גם כשזה בניגוד לכל התחזיות. זה מה שנדרש מאתנו גם בעת נסיון ארוך, לאמץ את לבבנו באמונה ובטחון, להתבונן ברחמיו וחסדיו הגדולים והנפלאים, בכוחו הגדול להושיע את הישועות היותר רחוקות מן השכל.

כל אדם מחובר עם הקב"ה ממש לבד. הוא מגיע לעולם לבד ועוזב את העולם לבד. ואפילו שיש בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש משפחה, אדם דנים אותו למעלה כשהוא יחידי. האדם הוא השתלשלות מהבורא יתברך וכשיש לו איזה בעיה, הוא צריך להגיע לבורא יתברך בעצמו, לחזור אליו בדיבורים, בשיחות, בבקשות, זה דבר קשה כי בני אדם לא כל כך מדברים, לא כל כך מאמינים בזה, קשה להם, אבל זה לא צריך להיות קשה. האלוקות היא דבר כל כך פשוט, האלוקים נמצא כל כך, בכל פינה וסדק הוא נמצא, הוא בתוך הלב שלנו.

תפילת שמונה עשרה היא אחד מהדברים שצריכים חיזוק כל הזמן. כי יש כאן הסתרה גדולה מאד. אם היינו מתחזקים בתפילה זו, לא היה דבר שלא היינו משיגים אותו ומתגברים עליו, היינו זוכים להמשיך שפע רב הן בגשמיות והעיקר ברוחניות.

אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. איפה זה נאמר? במסכת ברכות עמוד לב. תתפלל עם לב, תוריד דמעות, תזכה לברכות, תזכה לישועות. "שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט). הפתח אשר דרכו נכנסות התפילות שנאמרות בדמעות הוא לא נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו פותח אותו. כמו בית שדלתותיו נעולות על מנעול ובריח ואי אפשר להכניס לשם כלום, אבל המים יכולים לעבור תחת הדלת ולחדור פנימה, כך עם הדמעות.

כשאדם מבין שמתוך כל הדברים שאפשר לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה', אז הוא יכול לגלות פה אור הכי גדול שיש. כשמשה רבנו נפרד מבני ישראל לפני הסתלקותו, הוא אומר להם: "דעו כי אנוכי, כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה' בחינת – "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" . כי כשאדם קורא אל ה', מתפלל אל ה', מבין שרק ה' יכול להושיע אותו, זהו עיקר גדולתו וכבודו של ה' יתברך.

כל אחד עם הבעיות שלו ואין טעם להסתכל מה  קורה אצל השני, למה אצלו ככה ואצלי ככה, הכל זה מבורא עולם שיודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתזכה להתקרב אליו יתברך.

לא שייך לקנא באף אחד! אין שני בני אדם שווים בעולם הזה! כל אחד בא לתקן דברים אחרים! לא שייך להתגאות על השני. במה אתה יותר טוב ממנו? מאיפה אתה יודע? השני אומנם הולך לו קשה אבל הוא מתאמץ, הוא נלחם על כל דבר קטן עד שהוא מצליח, אתה יודע מה זה עושה בשמים?

גם לא שייך שאדם ירדוף את עצמו ויכניס את עצמו לעצבות כשהוא רואה שלא הולך לו, הוא צריך לחזק את עצמו: נכון, אני לא מצליח, כי קיבלתי גוף מגושם, גוף מלא תאוות, שמתגבר עלי כל פעם מחדש אבל אני רוצה. רבונו של עולם תראה את הרצון שלי.

הכל אפשר לפעול עם תפילה. "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מאומה, ושיהיה תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל לעצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטון ועד גדול, ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה' (הרב הקדוש מפשיסחא)

זה כוחה של תפילה אישית, אמיתית, משתפכת, תפילה שפותחת לאדם את הסתימות, משחררת לו את המועקות. זה כוחן של מילים כנות, מעומק הלב, דיבורים כאלה המשתפים את הקב"ה בכל העובר עלינו, מניחים על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, תפילה כזו, היוצאת מלב מאמין וטהור, גורמת לקירבת אלוקים נפלאה, גדולה מעלתה עד למאד, חן רב נסוך על פניה. לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה. כמו הסיפור שמספרים בשם הצמח צדק על יהודי פשוט שלא ידע לקרוא וגם לא ידע מה מתפללים כל יום, ופעם בשבוע נהג לבוא לרבו בירושלים שרשם לו מה להתפלל כל יום ויום במשך השבוע הקרוב. פעם הגיע וראה את כל החנויות נעולות... ניבהל כי חשב אולי טעה בחשבונו ושבת היום אך כשראה מולו יהודי פוסע עם טלית ותפילין תחת זרועו נירגע ולשאלתו מה יום מיומיים נענה שהיום תענית ציבור, לכן הכל סגור. הלך לרבו ופרץ בבכי, איך לא אמר לו, אך הרב הסביר שלא מדובר בצום קבוע אלא תענית שגזרו עקב עצירת גשמים. בשביל זה גוזרים תענית? ומה עושים לפי דעתך שאל הרב. אני, כשהגשם נעצר, יוצא לשדה וקורא לה' הטוב: אבא רחום, לגשם אני זקוק, אנא בטובך... ומתחיל לרדת גשם. אולי תנסה גם פה לעשות כפי שאמרת... יצא הכפרי החוצה, געה בבכיה, קרא מעומק הלב:   אבינו שבשמים, כלום אפשר שיהודי ירושלים בניך יגועו חלילה ברעב, הלא הם זקוקים למטר ותוך שהוא גועה בבכי התחילו לרדת גשמי ברכה וליהודי ירושלים היתה הרווחה.

אין בדברים האלה לתת חשיבות לתפילה האישית על פני שלושת התפילות הסדורות. אין ספק כי תיקונים נפלאים נפעלים ע"י מלותיהם של אנשי כנסת הגדולה שכללו בלשונם את הסיבות והצרופים היותר גדולים בבריאה. ה-ג' תפילות סדורות הן עת רצון עצום ונורא. רק שיש יצר הרע על התפילות האלה וצריך להתגבר עליו.

העולם הזה הוא מבול. מבול של נסיונות, של פיתויים ובלבולים , של מחשבות זרות ויצרים רעים. צריך לבנות לעצמנו תיבה שנוכל לברוח אליה, שתציל אותנו ממי המבול השוטפים את העולם. יהודי פותח את הספר וצולל לתוך התיבות, לתוך האותיות, הוא לא בעולם הזה. הוא בתיבת נוח, במקום הכי בטוח בעולם. כמו בסיפור הבא:

על סף גרם המדרגות

אני אם לשש בנות קטנות ומתגוררת בשכונה לא דתית לא רחוק מירושלים. כשנישאתי לבעלי רציתי לעבור ולגור בעיר חרדית, אבל בעצה אחת עם אחד מגדולי הדור קיבלנו פסיקה חד משמעית. "השארו בשכונה הזו עוד מספר שנים. מוטלת על כתפיכם משימה קדושה. אתם תהיו נרות החנוכה של השכונה". למען האמת, המילים הללו חיממו את ליבי מחד, אבל דאגה לא קטנה כירסמה בקירבי מאידך. נכון, עלינו להיות כפופים "לכל אשר יורוך", ודעת תורה היא מעל לכל, אבל אני אשה פשוטה לא מלאך, וחינוך ילדי הדור הבא, בוער בנפשי.

השכונה הזו, במילים עדינות אינה מאירת פנים לשבת ולמועדים. תושביה הם לא מן הסוג שפוקד את בית הכנסת בסתם יום חול. הרב שהבחין בנצנוצי הדאגה שבקעו מתוכי, הוסיף עוד משפט: "אל דאגה. למרות שהשכונה אינה דתית מספיק, לטעמכם, הקב"ה יתן לכם סיעתא דישמיא מיוחדת בחינוך הילדים" נו מילא, הרב פסק ונכנעתי.

נסענו לבעל הדירה שאנו שוכרים, והארכנו את החוזה לשלוש שנים נוספות. פתחנו בצעדים ראשונים לזיכוי הרבים, תלינו מודעות בשכונה על שיעור דף היומי, על שיעור בהלכות, על שיעור נשים בביתנו, והעסק התחיל לזרום. השיעורים מנו מספר משתתפים ומשתתפות זעום, אבל לא אמרנו נואש. קיווינו לעתיד מאיר יותר, הלוא הרב אמר שאנחנו נאיר שם כמו נרות חנוכה. לאמיתו של דבר ככל שנקפו החודשים, חשתי שהשכונה הזו לא מוצאת חן בעיני, וכשיסתיים החוזה – כך החלטתי נחפש מקום אחר, יהודי יותר, שבו שלוות השבת קונה שביתה של מעין עולם הבא, מבלי מכוניות ואופניים הדוהרים בכביש המרכזי בעיצומו של היום הקדוש.

נולדה לנו בת בכורה, ושנה אחר כך עוד בת. כשנולדה הבת השלישית עמדנו לפני סיום החוזה. התחננתי לבעלי "בא נעזוב. הרב אמר רק שלוש שנים. עשינו את שלנו, פתחנו שיעורים אומנם לא כובשי קהל, אבל בכל זאת... אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות. אני גם רוצה לזכות בכמה ידידות יראות שמים ולמלא את חיי ברוחניות וקדושה, שלא נמצאת כאן".  בעלי הבין לנפשי, הנהן בראשו בצער ואמר "אני מבין ללבך, אבל אנחנו יהודים של דעת תורה, מה דעתך לחזור לרב?" מה אגיד לך ר' לוי, זכיתי בבעל רגיש להפליא וצדיק ממש שליבו רחום וחנון כלפי כל אדם, ובעיקר יש לו אהבה מיוחדת לילדים. הרגשתי שהניתוק מן השכונה יגרום לו עוגמת נפש, משום שלדבריו "עדיין לא הדלקנו כאן את הנר..." נו מילא, חזרנו לרב. "אורי ואורית, אתם זוג יקר המהווים את המגדלור של השכונה, אבל עדיין לא הגעתם לאמצע הדרך. אני ממליץ שתשארו שם עוד שלוש שנים, ונדבר אי"ה כשנגיע ליעד ההוא". הרב פנה לבעלי והורה לו "תפרסם ברחבי השכונה שאתה מכין ילדים לבר מצווה. החל מהנחת תפילין, קריאת התורה, המפטיר, הכל. ליבי אומר לי שפרוייקט זה יצליח מעל למשוער".

הרב צדק. אחרי שבעלי תלה מספר מודעות במכולת, במתנ"ס, בבתי הספר ובקופת חולים, התחיל מבול של טלפונים. עשרות הורים שמחו לשמוע שיש רב שמוכן ללמד ללא תמורה, כן כן אדון לוי, ללא תמורה ללמד את ילדיהם ולהכינם לקראת היום הקדוש. פניו של בעלי אורו, וביתנו הפך לתחנת רכבת שוקקת. ילד נכנס ילד יוצא, אבא נכנס אבא יוצא, לפעמים הוא ישב עם מספר ילדים בצוותא, ומטעים להם את טעמי המקרא, בניגון ירושלמי, מרוקאי, חסידי, ליטאי, תלוי לפי המוצא של הילד. הקשר הטוב שיצר אורי בעלי עם נערי בר המצווה, התפתח לקשר מצויין עם אבותיהם, והללו נישבו בקיסמו של הרב הצעיר וחלקם החלו לפקוד את בתי הכנסת בשבתות ולעיתים בימי החול, שיעורי התורה התרחבו באופן ניכר. מספר נערים התחזקו מאד ועטו על ראשם כיפה וציצית באופן קבוע. בעלי הפך למאושר מאד. "את רואה אורית, הרב יודע על מה הוא מדבר, ביתנו שוקק לימוד תורה וקרוב רחוקים."

שמחתי בשמחתו, אך שנולדה הבת השישית, וכאן אני מכה על חטא, ליבי נצרב לו, נשרף לו, ואיזושהי קינאה רעה החלה לקנן בחדריו. הבית שלנו הפך למוקד עליה לרגל לבנים, ואילו לנו יש רק בנות. הנוכחות של הילדים, ואין לי מושג מדוע, החלה להעיק עלי, רציתי שקט, מנוחה ורוגע. לא שהם הפריעו, חלילה, הם ישבו בנימוס, עם עיניים קרועות לרווחה ואוזניים כרויות, והאזינו לבעלי ולהוראותיו. הם חיבבו אותו מאד, והקרינו קשר עמוק אליו, שהתבטא גם בשיחות פלאפוניות לפעמים לתוך הלילה. לי זה עשה רע.

בליל שבת אחד, הבנות שכבו לישון, בעלי ישב ליד הסטנדר וניגן סוגיה. התינוקת הדס בת החודש נרדמה על כתפי, ונשימותיה נעמו לי כמו שירת מלאכים . "אורי, אני רוצה לבקש ממך משהו". "בבקשה, אני שומע בקשב רב" "אל תקח את זה קשה, אבל מאד קשה לי שנערי בר המצווה מגיעים לביתנו. אין לי חלילה שום התנגדות שתלמד אתם טעמי המקרא, מפטיר והנחת תפילין, אבל לא כאן. אני צריכה את השקט שלי.. תלמד אותם בבית הכנסת. אורי שתק. עיניו הביעו הלם. לא רציתי להגיד לו שמקננים בליבי קנאה, אי שקט, סחף רגשי, שאין לנו בן. מעולם הוא לא העיר לי על כך, הוא אוהב את בנותינו והקדיש להן הרבה זמן איכות... לא היה לי אומץ לחשוף בפניו את הקטנוניות שבתוכי, חוץ מזה שבאמת רציתי קצת ראש שקט.. נוחות.. אורי הוא מורם מעם, ובשיא העדינות הסביר לי דעי לך אורית, שהנערים הללו הם הקמע שלנו. כאן בין הכתלים שלנו הם שואבים קדושה של אידישקייט. הספרייה הגדולה, הזכר לחורבן, פמוטי הכסף, תמונות של צדיקים, כל זה משפיע על פנימיותם לא פחות מהלימוד איתי. אבל חזקה על בעל שיהלך במסילות ליבה של רעייתו, ויעשה את רצונה. אלמד אותם בבית הכנסת למרות שלא כל כך נוח שם... אם זה יעשה אותך שמחה ושלווה, היה זה שכרי". אורי עבר עם תלמידיו לבית הכנסת לעזרת הנשים הקטנה. הרגשתי רווחה, שלווה. תחנת הרכבת עברה למקום אחר. אלא שלמרות שבעלי קבל את הגזירה בהכנעה, הרי שאשה טובה יודעת להתהלך במסלולי רוחו של בעלה, וחשבתי שלבו נחמץ בקרבו.

הסצינה הבאה מתרחשת חמישה חודשים אחר כך. הדס התינוקת בת חצי שנה, יום ראשון בשבוע, שעה שלוש אחר הצהריים. עוד פחות משעתיים מדליקים נר רביעי של חנוכה. יצאתי עם שכנתי לגן הציבורי, לשעה של נופש. הגן הציבורי שלנו ממוקם לאורך מדרון גבעה גבוהה למדי. גרם כ100 מדרגות נמתח לו מראש הגבעה עד מרגלותיה. הבנין שלנו נטוע סמוך לפסגת הגבעה, לצידו מדשאה מתוחכמת אשר משמשת כמוקד למשחקי כדור לילדי השכונה. ייצבתי את עגלת התינוקת ולחצתי על מעצוריה על מנת שלא תוכל להתקדם. צעדנו 10 פסיעות מזרחה והתיישבנו על הספסל. לפתע בזווית העין אני קולטת שהעגלה מתחילה לנוע אט אט, ותופסת תאוצה מבהילה ופניה אל גרם המדרגות מטה מטה. מדובר באסון בלתי נמנע, הדרדרות מטה במדרגות הינה דרך חד כיוונית, התינוקת עלולה להתעופף באוויר תוך כדי התהפכות העגלה... ולצנוח!!! התאבנתי וצרחתי כמו לביאה פצועה "שמע- ישראל- ה' – אלוקינו- ה' – אחד" העגלה טסה והנה היא תופסת זווית אלכסונית אל תהום גרם המדרגות, אני עוצמת עיני וזועקת "אבא, תציל אותה!!!"

רחמי שמים כי לא תמו, ילד זריז ונמוך קומה שמע את הזעקה שלי ודהר מן המדשאה כמו איילה שלוחה לכיוון העגלה ובטרם אסון אחז בה ומנע ממנה נפילה... ומי יודע מה היה עולה בגורלה של הדס... תודה! תודה! הקב"ה ישלם לך שכרך מושלם... אין לי מילים להודות לך, אין ספק שהצלת את התינוקת שלי" ברכתי אותו כולי רועדת משמחה". "גברת שמי יונתן, והקב"ה כבר שילם את שכרי מושלם, אחגוג בשבוע הבא בר מצוה, אעלה לתורה ואקרא את הפרשה כולה... ומי הרב שלימד אותי? הרב אורי בעלך". הלכתי לאט לכיוון הבית אפופת מחשבות, כשלפתע בת קול פנימית כקול פעמוני שמיים לחשה לי "יש לקב"ה ילדים שצריכים לדאוג להם, ללמד תורה, להאיר להם מקדושת הבית היהודי. והקב"ה מבטיח שמי שידאג לטפח ולשמור על ילדיו, יזכה שמלך המלכים ינצור ושמור על בניו ובנותיו שלו... "אחר כך נזכרתי שאורי אמר לי, שהנערים הללו הם בעצם קמע.

נישקתי את הדס בפניה, ונכנסתי הביתה. אורי היטיב את נרות החנוכה וקיבל אותנו במאור פנים. "יש לך דרישת שלום מיונתן" סיפרתי לו "יונתן? איפה פגשת אותו?" בגן הציבורי . הוא סיפר שבעוד שבוע יש לו בר מצווה. אני מציעה שאת השיעורים האחרונים בטעמי המקרא תעשו אצלנו בבית, ובכלל אורי, הבית שלנו נפתח מחדש לילדי הבר מצווה". אורי לא שאל למה ומדוע. הוא ברך על הנר הרביעי של חנוכה, ואחר כך ברך שעשה ניסים לאבותינו. וגם לנו בימים ההם, וגם בזמן הזה. כוכבים ראשונים נצצו בשחקים. הדס פרצה בבכי. אבל באותן דקות הייתי המאושרת בעולם. למותר לציין, ששנה אחר מכן נולד לנו בן. ביקשתי לקרוא לו יונתן. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי)לוי)

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שכולם הם ילדים שלך ואתה אוהב אותם. את כולם.

כי אם אני אזכור את זה רגע רגע, אם אני אפנים את זה, אם זה יזרום לי בדם ויחדור לי לנשמה, אז החיים שלי יהיו גן עדן עוד בעולם הזה.

כי אם כולם ילדים שלך אבא, ואתה אוהב אותם, אז אני כבר לא יכול לא לסבול את זה, ולחשוב רע על זה, ולדבר רע על זה, ולכעוס על זה, ולעבור לצד השני של הכביש כדי לא לפגוש את זה.

רבונו של עולם, אם כולם ילדים שלך ואתה אוהב אותם, אז גם אני צריך. כי איך אני יכול לאהוב את האבא ולא לסבול את ילדיו?

רבונו של עולם, למד אותי לראות מה יש, לא מה אין, לראות את המעלות, לא את החסרונות ותמיד ללמד כף זכות. למד אותי להגיד מילים טובות כי אין אדם שאי אפשר למצוא בו משהו טוב וכשאומרים לו מילים טובות, זה כמו שמתדלקים לו את הנשמה.

למד אותי לחשוב שאם אני הייתי עובר מה שהשני עובר, אז הייתי פי מליון יותר גרוע, אז איך אני בכלל יכול להתגאות עליו??

רבונו של עולם זכה אותי בכל מפגש עם כל בן אדם, לזכור ולדעת שאני נפגש עכשיו עם הבן של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור רגע רגע שכל בני האדם בעולם הם ילדים שלך.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע