"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה... הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט... צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, א-ד)

בפרשת האזינו אנחנו שרים שירה. שירת האזינו, כתובה כשירה, אבל מי שעוקב אחר תכני הפרשה, רובה של הפרשה לא כל כך מרנינת לב, לא כל כך סיבה לשירה ושמחה. הפרשה עוסקת באריכות בדין האלוקי הנוקב גם כלפי עם ישראל, גם כלפי אומות העולם. הציר המרכזי של הפרשה הוא שהקב"ה צדיק וישר העושה משפט גם על חטאי ישראל, גם על חטאי אומות העולם, ובכל זאת אנחנו קוראים לזה שירה.

יש במשפט האלוקי את אותה תביעה בלתי פוסקת להתקדמות, את אותה דרישה לאי השלמה עם החסרונות, לחוסר ויתור כלפי השִפְלוּת המוסרית. ואין דבר אשר יותר משמח את האדם מהתיקון של חיי המוסר, של חיי הנפש, של חיי החברה ומצב האנושות, והתיקון הזה הבלתי מתפשר, הדוחף קדימה, כולו תוצר של המשפט האלוקי.

אין כמו דין ומשפט המבטא את הרצון והעניין שמגלה המחנך בחניכו, ומאידך אין כמו התעלמות המבטאת חוסר עניין וחוסר אכפתיות - "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד). דווקא המפגש עם הדין מורה לנו עד כמה חפץ הקב"ה בנו, בטובתנו - בשלמותנו. נמצא שעומק הדין יונק מרחמים גדולים, מאהבה גדולה (משלי ג,  יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה".

ההשגחה האלוקית על כל פרטי מעשינו, אורחות חיינו, הלכי רוחנו ושאיפותינו, נובעת מרצון גדול להשלים אותנו יותר ויותר, ולהביאנו אל "השלימות האמיתית שהוא הדביקות בו יתברך, ואני קרבת אלוקים לי טוב" (ע"פ מסילת ישרים, פרק א').

זה לא קל לעמוד במשפט, אך המשפט הנוקב הזה גורם לנו להתחדש, גורם לנו לנוע, לשוב. גורם לנו את אותה התקדשות והיטהרות ויוצרת טעם מחודש לחיים האנושים כאן עלי אדמות והרבה סיפוק נפשי.

בראש השנה שהוא יום הדין והמשפט, דווקא ביום זה אנחנו נטבול תפוח בדבש ונהיה מאושרים על ההכרח האלוקי לעמול ולתקן. נשיר את שירת האזינו ונריע בקול תרועה "אשרי העם שככה לו" - אשרי העם ששמח לעמוד נוכח המשפט האלוקי ולתבוע מעצמו להשתפר, ובכך הצדק האלוקי מתגלה ללא פשרות.

הרב עקיבא קשתיאל, הרב אליעזר קשתיאל, מתוך האתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org