נמשלה התפילה כמקוה והתשובה כים. מה מקוה זה, פעמים פתוח פעמים נעול, כך שערי תפילה, פעמים נעולים ופעמים פתוחים. אבל הים הזה, לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים (מדרש איכה).

כמה שה' רחמן

ארבעים יום עמד והפציר משה רבנו : "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך", עד שביום כיפור נענה לו השם יתברך ואמר: "סלחתי כדבריך", ובכך נסללה דרך תשובה לדורות. התשובה זה משהו כזה פלאי. בהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות. כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה. אדם עשה משהו, אדם קלקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה והכל מתהפך. איך זה? ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהכל, למעלה מהעולם, וכמה שהחטא גדול, הוא לא יכול לגעת בתשובה. אדם רק נוגע בתשובה, מהרהר בתשובה, אז התשובה נוסכת עליו מן אור נקי וזך, אור אלוקי.

הקב"ה ברא קודם כל את התשובה ורק אח"כ את הבריאה כולה. שהרי קודם שנברא העולם כבר נאמר "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", כלומר המים היו עוד לפי שנברא העולם, והמים זה התשובה, "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'"!

אחרי כל מה שקלקלנו, ואחרי שכל כך התרחקנו, אפשר עוד להחזיר את הגלגל אחורנית? רבינו הקדוש מגלה לנו שבתוך תוכו של כל יהודי מסתתרת נקודה פנימית שאליה שום פגם לא יכול להגיע. והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזאת אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות ולא מהקדושה? לפחות שיתבייש  . שידקור לו בלב. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו". (ברכות יב ע"ב).

"תראו לי שאתם באמת מתביישים, אם אני אראה את זה אני כבר אבוא אליכם, אני כבר אסלח". עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו יותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאינו ביותר" (ליקו"ה נשיאת כפיים ה,יח).

יום הכיפורים לא מכפר באופן אוטומטי. זה יום שמסוגל לכפר, אבל כל אחד זוכה לפי העבודה שהוא עושה. כדי לזכות בדין, מבקש שופט כל הארץ הכנעה. שנבטל את רצונותינו לרצונו. שנרצה מה שהוא יתברך רוצה. זה קשה לך? אתה בתוך גוף? אתה מלא בתאוות ורצונות רעים? תרים את הראש ותתחנן. רבונו של עולם תעזור לי לראות את האמת. שהעונג הגדול ביותר בחיים זה להרגיש את הנועם שלך, את האור הנפלא שלך, שהתאוות, זה חושך, זה מקרר אותנו ומרחיק אותנו ממך, זה העונש הכי גדול שאפשר לתת לנו.

תעזור לנו אבא להיות בדיוק כמו שאתה רוצה. תעזור לנו לתקן את כל אותם טעויות שגרמו לנו להיות רחוקים ממך כל השנה. תעזור לנו להבין סוף סוף שלבד אנחנו לא יכולים. ככה צריך להגיע ליום הכיפורים. בענווה ושפלות, בהכנעה והרכנת ראש, בביטול מוחלט לרצון השם.

כשאדם נלחם, כשהוא מתעקש שהוא צודק אז הכל סתום. באותו רגע שהוא מוריד את הראש ומוותר, הכלים, שהיו קודם מלאים ביישות שלו מתרוקנים בשניה אחת. פתאום אותו אחד שרק לפני רגע היה קצת רשע בעיניך, פתאום אתה רואה בו טוב, ואתה יכול להגיד לו כמה מילים טובות, מהלב. הכלים שלך התרוקנו אז ה' יכול לשלוח לך את האור שלו.

הרחמים של ה' זה עיקר גדולתו, לכן ה' ברא את העולם, לגלות את רחמנותו. עיקר הגדלת שמו בעולם, זה שמתגלים הרחמים האינסופיים שלו יתברך.

כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים שלו, לפתוח דף חדש בחיים. יהודי עושה תשובה, מוחלים לו על כל עוונותיו. ואם התשובה מאהבה, זה הכל נהפך לזכויות! ראיתם עוד בית משפט כזה שמשתיקים את הקטגור? כמו שאומרים  בתפילה של יום הכיפורים הס קטגור?! ראיתם פעם שופט  שמלמד את הנאשם איך לבקש רחמים כדי להשפיע על תוצאות המשפט? כמו שעשה ה' יתברך שהוא התעטף בטלית ואמר למשה: תראה, כמו שאני עושה עכשיו ככה תלמד את כל עם ישראל שכשתהיה איזה צרה לעם ישראל ח"ו, שהשליח ציבור יתעטף בטלית ומה שאני עכשיו אומר זה מה שהוא יגיד. ואז ה' אמר את ה 13 מידות של רחמים: ה', ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה! זהו. כאן נעצרים. אבל יש עוד המשך לפסוק, ונקה לא ינקה?! חכמי ישראל חתכו את הפסוק לשניים, לא ינקה זרקו, לקחו רק נקה.

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. הקב"ה סלחן ורחמן. הוא מוחל על עוונות שנעשו כנגדו אבל הוא לא יכול למחול על צער שניגרם לבן אדם, אלא אם אותו אדם מוחל וסולח בלב שלם. אנחנו כל כך מתפעלים מאותם צדיקים יחידי סגולה, שמעידים על עצמם שהם מתפייסים ומוחלים לשני מייד, גם אם מאד פגעו בהם. ואם לא מייד אז לפחות לפני שעולים על מיטתם לישון, לא הולכים לישון אלא כשהלב נקי.

אדם צריך להתפלל כל יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה. אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו. אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים, שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

כאלה רחמים יורדים לעולם ביום הזה, צריך לחטוף אותם ולעשות תשובה מעומק הלב. כי כשמבקשים סליחה ומממשיכים הלאה זה לא תשובה, זה חיצוני, זה רק כדי שלא תיפגע בנו מידת הדין כי אנחנו יודעים שיש דין בעולם. תשובה צריך לעשות עם לב. כמה שה' רחמן. אדם יכול להפוך לצדיק, בשמים הוא נחשב לצדיק גמור, אם הוא רק חושב בדעתו: אני לא רוצה את החטאים, אני לא רוצה את התאוות, אני רוצה להיות כרצונך ה'. ה' יודע שלהשתנות לגמרי, לצאת מכל העבירות והמדות הרעות זה לוקח שנים. הוא לא דורש מאיתנו מה שאנחנו לא מסוגלים. הוא רק רוצה שנתעקש ברצונות ובתפילות.

יותר מכל יום אחר בשנה, יום כיפורים הוא יום של אחדות ישראל. ביום כיפור כולנו יחד. אפילו אנשים פשוטים, שלא זכו לקיים הרבה מצוות, באים ומצטרפים לציבור כולו. ביום כיפור מתפללים יחד עם העבריינים. ה' רוצה את כולם. כולם יחד ממליכים את ה'. גם העבריינים. מי הם העבריינים האלה? זה לא רק הרשעים הגמורים, אלא זה כל אחד מאתנו שעדיין יש בידו עבירות, שהוא לא עשה עליהם תשובה, הוא נקרא עבריין. זה כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים. יהודי עושה תשובה, מוחלים לו על כל עוונותיו. ואם התשובה מאהבה, זה הכל נהפך לזכויות!

ה' רוצה את כולם. הוא לא מוותר על אף יהודי. רבינו הקדוש אומר שתיכף שחולף ועובר ראש השנה הוא כבר שומע את הקול של השמש שדופק על הדלתות להעיר את האנשים לסליחות של שנה הבאה. ה' צריך את כל אחד ואחד. "אני לא יכול בלי כל אחד ואחד. השמש שלי אוסף ומקבץ את כל הנשמות. כל יהודי הוא חשוב אצלי".

אנחנו צריכים לשאוף שהנקודה האמיתית של החיים שלנו שהיא קירבת ה' לי טוב, שזה אני לדודי ודודי לי, שזה יהיה הדבר הראשון. על כל הדברים האחרים אדם יכול להגיד שהוא יכול לוותר, רק על הקב"ה לא לוותר.

אנחנו רוצים לטהר את עצמנו מכל הרצונות הזרים ולהחליט שמהיום אנחנו רוצים רק אותך אבא. רוצים לזכור שאתה זה הכוח שלנו. הכוח הכי גדול בעולם שישנו. הכוח שיכול לתת לי כוח. כי מאיפה אני שואב את הכוח? מהכשרונות שלי? מההצלחות שלי? מהקריירה שלי? מהמחמאות שנותנים לי? ממה אני שואב את הכוח? אין לי שום כוח, הכוח שלי זה רק אתה, עם הרצונות האלה, עם ההחלטות הנחושות האלה, אני מתחיל לטהר את עצמי.

מקווה ישראל ה'. ה' זה המקווה שלנו. אנחנו עושים כל מיני עברות וה' זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו. אבל פה זה הרבה יותר מזה. זה להיכנס לתוך המקוה של ה'. לתוך האלוקות. אנחנו לא קיימים, רק אתה קיים, אנחנו כלולים בך. לכן גם התפילה האחרונה של יום הכיפורים היא תפילת נעילה. נעלנו את עצמנו עם הקב"ה ואנחנו לא נפרדים יותר, אנחנו נשארים יחד.

ביום כיפור מקבלים כוח להחזיק מעמד ולא ליפול משום דבר שיקרה בעתיד. הקב"ה לא רק הסכים לסלוח, הוא גם מחזק את לבבות ישראל ונותן להם את הכוח להיות איתו תמיד, גם בעליה וגם בירידה. כמו הכהן הגדול בבית המקדש, שהיה נכנס ויוצא מהקודש קודשים, ושוב יוצא ופושט ומשנה את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן שוב ושוב חמש פעמים כפי שמזכירים בתפילת מוסף את סדר עבודותו של הכהן גדול, סדר שכולו כניסה ויציאה. והכל כדי לתת לנו את הכוח לעבוד את ה' גם בכניסה לקודש, וגם ביציאה ממנו. גם בעליה גם בירידה. (ליקו"ה שבת ז,נב).

מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור. זה חוק של הבריאה. הקב"ה כל רצונו שנזכה לראות את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך. העונג הכי גדול של הקב"ה שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. דוקא מתוך התקופות היותר קשות שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. ככה ברא הקב"ה את עולמו. ויהיה ערב ויהי בוקר. בן אדם צריך לזכור שככה זה, כולם עוברים את זה, כדי שיגלו שגם שם ה' איתם. אני לא מבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה. להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, אפילו אם לא מרגישים, הקב"ה רוצה שאדם יעשה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

כל החיים זה נסיונות , כל מיני סוגים של נסיונות. ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור את הכל. להחזיק מעמד בכל מה שעובר. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, ה' עושה איתך את הטוב ביותר. תקבל את זה באמונה. תקבל את זה באהבה.

מתי יום הכיפורים יטהר אותנו מכל הטומאות והחטאים? כשנעשה מעשה כדי לטהר את עצמנו. "לפני ה' תטהרו", לפני שה' יטהר אותנו אנחנו צריכים לטהר את עצמנו (כלי יקר). ואיך מתחילים ? עם רצונות חזקים ונחישות הדעת. אנחנו עוקרים את עצמנו מכל בלבולי הדעת וקובעים את מקומנו לעד בתוך הקדושה. אנחנו אוספים את כל רסיסי הרצון הפזורים ואוגדים אותם לכדי רצון אחד- את ה' אני מבקש. כי חיים, זה רק עם ה', כמו בסיפור הבא:

אין אדם לוקח אלא לעצמו

אני דור חמישי בארצות הברית. ברשות משפחתנו היה מפעל לא גדול, שהתפרנסנו ממנו בצורה יציבה. משפחתנו גדלה בלי זעזועים, ואבותיי אף לא עברו את השואה, הם הגיעו לאמריקה זמן רב לפני כן. עם הזמן, התחתנתי עם אישה טובה ממשפחה מצוינת. אבי תמיד אמר לי, שאיני מגיע לקרסוליה.

כשהיינו זוג צעיר חסר אמצעים, נסענו לחופשה כלשהי בפלורידה, ובזבזתי שם כסף בלי חשבון. אשתי כל הזמן העירה לי, שאסור לבזבז כך. עם סיום החופשה, רצינו לרכוש כרטיס חזור. התחלתי לעשות חשבון, ועיניי חשכו. התברר שבאמת בזבזתי בלי חשבון. נותרו לי דולרים ספורים, וידעתי היטב שסחטתי את כרטיס האשראי עד הטיפה האחרונה. לא ידעתי מה לומר לאשתי. בסוף, בלית ברירה, באתי אליה ואמרתי: "תראי, אנחנו בבעיה". ומה היא אומרת? "דווקא לא. נשארו לי כמה וכמה דולרים שנתת לי ולא בזבזתי". שמחתי מאד. קיוויתי שיהיו לה מאתיים דולר לכרטיס, ואת השאר אבקש מאבי להפקיד. שאלתי: "יש לך אולי מאתיים דולר?" והיא אומרת: "לא, אין לי מאתיים דולר, אלא 3600 דולר, בזבזן  שכמותך. זה מה שזרקת לי בחופשה הזו מבלי ששמת לב" היא כמובן נתנה לי על הראש, אבל המילים שלה היו כמו מים צוננים על ראש קודח. הבנתי שהשומרת הכי טובה לכסף שלי זו אשתי, שבאמת מסתפקת במועט ושונאת בזבזנות. בטיסה חזרה, עלה בדעתי רעיון. ביקשתי מאשתי "לסחוב" מארנקי סכומי כסף, בכל פעם שלא אשים לב.

היא לא הבינה מה אני רוצה, ואני הסברתי:  זה כדי להציל אותי מהבזבזנות של עצמי. בהנחה שממילא הכסף בארנק ייעלם, ראוי שחלקו ייעלם לטובתנו..." הרעיון מצא חן בעיניה, ואחרי שהבטחתי לה שזה אינו גזל, מפני שאני מסכים לדבר בכל לבי, מה עוד שממילא אנחנו שותפים שווים, היא הסכימה.

ובאמת, במהלך השנים, בכל פעם שנתקעתי הייתי הולך לאשתי ומקבל ממנה את הסכום החסר לי. אשתי הייתה הכספת הסודית שלי. מכיוון שהייתי הבכור במשפחתי, ורק בת אחריי, התחלתי לסייע לאבי בניהול המפעל. מייד כשהגעתי, הצעתי רעיונות רבים לשיפור ולייעול. על כל רעיון הייתי צריך להילחם כדי שיתקבל, משום שאבי לא אהב את הנועזות שלי. הוא היה שמרן, ולא חפץ בשינויים. השינויים שהכנסתי רק הועילו למפעל והעלו את הרווחיות שלו, אך זה לא הרשים את אבי. הוא היה אומר: "אתה מטלטל מדי את  המפעל. זה לא בריא". כשהגיע אבי לגיל חמישים וחמש, נחלש והחליט לפרוש לגמלאות ולמסור לידי את ניהול המפעל. כעת, כשלא הייתה מעליי יד חוסמת, התחלתי להשקיע ולהרחיב את המפעל, ותוך ארבע שנים הכפלתי את הייצור ואת המכירות, פתחתי נקודות מכירה חדשות, התחלתי לייצא סחורות אל מעבר לים, והמפעל שלנו הפך ממפעל משפחתי לחברת ענק. תרמתי הרבה למוסדות וזכיתי לשם טוב בכל רחבי ארצות הברית. במשך כל השנים, אשתי ביקשה ממני לפתוח חשבון נאמנות לכל אחד מילדיי. צחקתי. אמרתי לה, שבבוא היום אוכל לרכוש לכל ילד בית גדול, וגם לכל אחד מהנכדים. אולם היא, שמרנית כאבי, לחצה עליי מאד בעניין. אמרתי לה: "אוקי, קחי ממני כסף בלי שארגיש ושימי להם קרנות נאמנות", והוספתי: "בכל סכום שתרצי". מאז, לא דיברנו על הנושא.

מספר שנים חלפו. אבי הזדקן, ובסך הכל נתן לי את ההרגשה שהוא רווה ממני נחת. לאחר מכן חלה והלך לעולמו. בעבורי היה זה אובדן גדול ומשמעותי, כי אבי היה כל עולמי, וידעתי כי אני חב לו רבות. זה קרה בשנת האבל עליו. משהו התרחש, לא באשמתי, ועסקי הספנות שלי התמוטטו לגמרי. ההתמוטטות הזו הגיע לידיעת כל תושבי ארצות הברית, וכולם נדו לי בראשם. בתוך שנת האבל, הייתי בעל חוב בהיקף של כמה מיליונים. היו אלה ימים קשים. אני חושב ששערותיי הלבינו בשנה הזו. הדבר היחיד ששימח אותי היה, שאבי לא ראה את הנפילה הזו. זה לא היה עושה לו טוב, לי עוד יותר. כמעט התמוטטתי. אשתי דווקא היתה לצידי ותמכה בי. היא היתה אומרת לי, שזה לא נורא ושנסתדר. אמרתי לה שהיא אולי לא יודעת את המצב, אך אנחנו לא נסתדר, משום שאנו בעלי חוב גדולים, עוד מעט לא יהיה לנו לחם לאכול, ומה יהיה עם הילדים שעוד חמש שנים נצטרך להתחיל לחתן? היא אמרה לי: "לזה אל תדאג". היה משהו במילים שלה, ממנו הבנתי כי היא אינה מדברת סתם, ואז נזכרתי. "רגע, פתחת בזמנו את חשבון הנאמנות?," היא הלכה למחבוא שלה והראתה לי מספר תעודות נאמנות, אחד לכל ילד. בכל אחת מהן היה רשום סכום בסיסי של מיליון דולר עם רווחים גדולים.

מספר ימים עברו, ואז סיפרתי לאשתי, שיש סיכוי להבריא את החברה, ויש כמה בנקים שמוכנים לתת לי הלוואה, תמורת סכום של מיליון דולר מצדי. אמרתי שאוכל להשיג ארבעה מיליון בכוחות עצמי, ומה דעתה שאשתמש... לא סיימתי את המשפט, והיא ענתה לי שאפילו לא אחשוב על כך. הכסף שייך לעתיד של הילדים שלנו. שתקתי כמה ימים, ואחר כך, כשהמתווכים התחילו ללחוץ, התחלתי גם אני עם לחץ מצדי. הוכחתי לה באלף הוכחות, שזה יחזיר אותנו למצב הקודם. היא בכתה, התחננה, ובסוף נשברה והסכימה לשחרר את הכסף. ארך לי ארבעה חודשים בדיוק, כדי להוריד לטמיון גם את הסכום האחרון שנותר. לא יכולתי להסתכל בעיניהם של אשתי וילדיי. נכנסתי לדיכאון אמיתי. לא יכולתי לזוז, הפכנו ממש לעניים. זו הייתה המשמעות. עברנו, יותר נכון, נאלצנו לעבור לשכונה פשוטה בניו יורק. כולם ידעו מי אנחנו, מה היינו, ונדו לנו בראשם. הייתי קם בבוקר, בלי מטרה מוגדרת. הייתי הולך לקברו של אבי ובוכה שם. אשתי לא הזכירה לי במילה אחת מה שכל אישה אחרת הייתה מזכירה. בימים הראשונים, בכתה אתי, אך לאחר מכן אזרה כוח והחלה לבנות בנחישות את חיינו החדשים. כאשר הייתי מנסה לדבר על העתיד, ואף להתנצל על מה שעשיתי, היא פשוט לא רצתה לשמוע. "זה היה ונגמר. גזירה משמים". הייתה אומרת.

התרגלנו לרמת חיים פשוטה וסבירה. עבדתי במפעל המשפחתי, שנוהל על ידי בעלה של אחותי. חלפו חמש שנים, ובתי הבכורה התחילה לשמוע הצעות שידוכים. שמעתי הצעות שונות, אך  אשתי הייתה פוסלת אותן. היא דרשה מהשכנים להציע את הבחורים הטובים ביותר באמריקה. אמרתי לה שכדאי שתיזכר מי אנחנו. פושטי רגל. אך היא בשלה. ימים ולילות שוחחה בטלפון עם טובי השדכנים, בסוף הודיעה לי, שהבת הולכת להיפגש עם... וכאן נקבה בשם של בחור מצוין שבמצוינים, בן למשפחת רבנים ידועה מאד. שאלתי כיצד נוכל לעמוד בהתחייבויות הכספיות. היא אמרה לי: "בעזרת ה', הכל יהיה בסדר". הזוג נפגש והוחלט על חתונה. הורי החתן הגיעו לביתנו הצנוע. שוחחנו מעט. ואז האבא אמר: "בואו ניגש לתכל'ס". הסביר שבנו הוא בן תורה, שבעזרת ה' ישב וילמד במשך כל ימי חייו. הוריו מעוניינים שיעשה זאת מתוך רחבות הדעת. הוא הוסיף, שהשדכן אמר כי יש התחייבות מצד הכלה לתת את כל הוצאות הדיור והחתונה, וכמו כן לדאוג לקרן ממנה יתפרנס הזוג כל חייו. הרגשתי איך הזיעה נוטפת מגופי. מי התחייב על כך בשמי? התבוננתי באשתי, אך היא הייתה רגועה לחלוטין, ורמזה לי שלא אומר דבר. כאשר הוא סיים לדבר, היא מוציאה מהתיק שלה כמה ניירות ואומרת: "יש כאן קרן נאמנות על שם הכלה, בסכום שיספיק לדירה ולחתונה, ומהשאר הם יוכלו לחיות כל חייהם", קשה לי לתאר מה הרגשתי. מסביבי הייתה המולה, נשיקות, קריאות "מזל טוב", ואני כמו בתוך חלום. לקחתי את אשתי לצד ושאלתי: "מה קורה כאן? הרי פדיתי את קרנות הנאמנות, שכחת?" והיא עונה: "כאשר עסקיך החלו להתרסק, תיארתי לעצמי שאם תיפול מנכסיך, ייתכן שתבוא לבקש את קרנות הנאמנות של הילדים. ידעתי שלא אוכל לשקר לך ולומר שלא עשיתי זאת, משום שאז תהיה זו באמת גניבה. רציתי שיהיה לי כסף שלא תשאל עליו, ולכן פתחתי עוד קרנות נאמנות באותו סכום, לכל אחד מילדינו, כ'גיבוי'. אחר כך נפלת, פדית את המקור, ולי נשאר הגיבוי. דע לך שיש לנו כסף לחתן את כל הילדים שלנו, וגם לנו יישאר סכום יפה להתקיים באמצעותו". חזרתי לחדר מאושר אין קץ. עול עצום ירד מכתפיי, ותחתיו הגיע כוח מיוחד, המניע אותי עד היום. ידעתי כי ה' מעולם לא נטש אותי, ושחסד גדול עשה עמי, שנתן לי אישה כה מיוחדת, שממש כדברי אבי, איני מגיע אף לקרסוליה.

חיתנו מאז את כל הילדים, בסייעתא דישמיא, ברווחה ובנחת. יותר מכך איני צריך בחיי. כיום אני קרוב לגיל שישים, שמח בחלקי, ואני חושב שאת הסיפור שלי ניתן לסכם בכמה מילים: "בטח בה לב בעלה- ושלל לא יחסר". (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 1)

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק באמונה ובטחון שאתה אבא באמת כל יכול. שאתה כזה גדול וחזק ואדיר ונורא, ששום דבר לא קשה לך. שהכל אתה יכול לעשות. זכה אותי לחזור על המשפט – ה' הוא כל יכול עשרות ומאות פעמים עד שאני ארגיש אותו בנשמה.

כי מה שווה התפילה שלי אם בסתר ליבי מהדהד המשפט- נכון שה' הוא כל יכול אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה.

תעזור לי לזרוק את השכל ולהאמין שאתה יכול להושיע אותי במליוני דרכים שאני בכלל לא חשבתי עליהם.

רבונו של עולם, תעזור לי להתחזק באמונה ובטחון. כי יש דברים שאני מבקש והם באמת נשמעים דמיוניים, גרנדיוזיים, מעולם לא שמעתי שמישהו  זכה בהם, מעולם לא שמעתי שאנשים היו להם כאלה ניסים ונפלאות כמו שאני מבקש, אז דווקא לי זה יקרה?

רבונו של עולם, תעזור לי להתחזק באמונה ובטחון שגם אם אני מתפלל כבר שנים ולא רואה ישועה באותו עניין, שאני אחיה את "השכל" הזה שלכל עניין יש מכסה של תפילות ויכול להיות שדווקא היום אני אגיע למכסה שלי ואז תשלח לנו כזו ישועה נפלאה, שנתבייש קצת בכל הרהורים האלה, שעיקרם – כל כך הרבה זמן ולא נושעתי, אז כנראה שזה כבר לא יקרה.

רבונו של עולם חזק אותי באמונה ובטחון.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי