בל תאחר בצדקה

נכתב על ידי גל גל, 24/7/2019

 

בס''ד         מטות: לתת בלי נדר מתנה לבית הכנסת

פתיחה

בפרשת השבוע עוסקת התורה בדיני נדרים. בגמרא במסכת נדרים (ח ע''א) מובא, שבמידה ואדם מתחייב ללמוד תורה 'נדר גדול נדר לא-לוהי ישראל', דנו הראשונים בביאור דברי הגמרא.

א. הרא''ש (א, ח) פירש שאם אדם התחייב לדבר מצווה, גם אם לא הגדיר זאת כנדר, הוא מחויב לקיים את דבריו. מדוע? משום שלשיטתו זה נחשב כנדרי הקדש וצדקה, כלומר נדר שיש בו מימד של מצווה. נדר כזה לשיטתו, חל גם אם  הדבר לא הוגדר כנדר. כך פירש גם הרמב''ם  (נדרים א, כט), וכך פסקו להלכה השולחן ערוך (יו''ד רג, ד) והש''ך (שם):

''צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור, אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו.  ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר (ש''ך: רוצה לומר שיאמר בפירוש בלא נדר, אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק  סתם הוה נדר).''

ב. מדברי הר''ן (תענית ב ע''ב בדה''ר) נראה שהוא חולק על דבריהם, לפחות כאשר מדובר בקבלת תענית. הגמרא במסכת תענית  (יב ע''א) כותבת, שהמתחייב להתענות מספר ימים, ואחד מימי התענית נופל על ימי שמחה שאסור להתענות בהם, יום השמחה מבטל את התענית.

מקשים הראשונים במקום וביניהם הר''ן, מדוע יום השמחה מבטל את קבלת התענית?! הרי במידה ותענית יוצאת בשבת או ביום טוב שהם מדאורייתא צריך ללכת לחכם לבטל את קבלת התענית, אז קל וחומר ימי שמחה שהם רק מדרבנן שצריך ללכת לחכם והתענית לא יכולה להתבטל מאליה!

הראשונים הביאו מספר אפשרות לתרץ את הקושיה: יש שתירצו שבאמת גם במקרה זה כוונת הגמרא שצריך ללכת לחכם שיפר את הנדר וכמו בנדר שיוצא בשבת ויום טוב, אלא שהגמרא לא טרחה לציין דין זה. יש שתירצו, שבגלל שיש חשש שאנשים יזלזלו בימי השמחה שקבעו חכמים, החמירו בהם יותר משבתות וימים טובים, ולכן אפילו התרה של חכם לא צריך.

הר''ן תירץ, שקבלת התענית אינה נדר ממש, אלא קבלה טובה לדבר מצווה, לכן לא צריך ללכת לחכם שיפר את התענית. לעומת זאת, כאשר אדם נודר בפירוש להתענות, אז גם שבת החמורה לא דוחה את הנדר, וצריך ללכת לחכם לבטלו. לעיל ראינו בדברי הרא''ש שגם קבלה לדבר מצווה (ובפשטות גם של תענית) נחשבת נדר גמור, מדברי הר''ן עולה שרק נדר להתענות בפירוש נחשב נדר[1].

בעקבות העיסוק בפרשת השבוע בדיני נדרים, נעסוק השבוע בשאלה, מתי אדם שמתחייב להביא קרבן לבית המקדש ולא הביא עובר על איסור, ומתוך כך בשאלה, במידה ואדם נדר לתת צדקה, כמה זמן מותר לו להשהות את נדרו.

זמן הבאת הקרבן

כאשר אדם חטא ומתחייב להביא קרבן בבית המקדש, או שמרצונו הטוב התנדב להביא, הוא חייב להביאו תוך פרק זמן מסויים. כל האמוראים מודים (למעט ר' מאיר), שיש מצוות עשה להביא את הקרבן ברגל הקרוב (וכך נפסק ברמב''ם), נחלקו האמוראים במסכת ראש השנה (ד ע''א) ובעקבותם הראשונים, מתי הנודר עובר על הלאו של 'בל תאחר':

א. דעה ראשונה המובאת בגמרא, היא דעתם של רבי שמעון ור' שמעון בר יוחאי. הם סברו, שרק במידה ועובר סבב של שלושה רגלים, שבו חג הפסח ראשון, נודר הקרבן עובר על בל תאחר. לכן במידה והוא התחייב לפני שבועות, יעברו חמישה רגלים עד שיעבור בבל תאחר (שבועות, סוכות, פסח, שבועות, סוכות). התחייב לפני סוכות - ארבעה, וכן על זו הדרך.

כדעה זו נקטו להלכה רוב הראשונים, וביניהם הרי''ף (א, א בדה''ר), המאירי (ד''ה אחד הנודר), הריטב''א (ד''ה אמר רב), התוספות רי''ד (ד''ה ולרגלים) ועוד. הסיבה שפסקו כך היא, שהמשנה בתחילת מסכת ראש השנה מביאה את דעתו של ר' שמעון ללא כל חולק, ומשמע שהלכה כמותו, ובלשונו של התוספות רי''ד:

''תניא ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, וכך היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: רגלים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמשה, כיצד? נדר לפני הפסח הרי כאן שלשה, לפני עצרת (שבועות) הרי כאן חמשה, לפני החג (סוכות) הרי כאן ארבעה. והכי קיימא לן (= וכך אנו פוסקים) דהלכתא כסתם משנה.''

ב. דעה שניה בגמרא, היא דעתו של ר' אליעזר בן יעקב. הוא סבר, שבשביל לעבור על לאו של בל תאחר צריך להשהות את הבאת הקרבן שני רגלים (ולא משנה סדרם, יכול להיות פסח - שבועות. שבועות - סוכות וכו').

למרות שהמשנה פוסקת כדעת ר' שמעון, היראים (שצג, דפוס חדש) פסק כשיטתו. הסיבה לכך היא, שהגמרא במסכת עירובין (סב ע''ב) כותבת שמשנת ר' אליעזר בן יעקב 'קב ונקי', כלומר לא גדולה (קב זו מידה מועטת), אבל נקייה משיבושים שיכולים להצטבר בעקבות העברת המסורת בעל פה מדור לדור, לכן יש לנקוט כמותו אפילו כנגד המשנה.

ג. דעה שלישית בגמרא שגם נפסקה להלכה ברמב''ם (מעשה הקורבנות יד, יג), היא דעתו של תנא קמא. לדעתו אדם שהשהה את קורבנו שלושה רגלים, עובר על בל תאחר. ההבדל בין שיטתו לשיטת ר' שמעון שראינו לעיל, שר' שמעון סופר את שלושת הרגלים דווקא מפסח, ואילו לפי תנא קמא, מתחילים את הספירה מהרגל הקרוב.

הסיבה שהרמב''ם פסק כמותו ולא כר' שמעון שהמשנה כמותו, ולא כר' אליעזר שמשנתו קב ונקי היא, שבהמשך המסכת (ו ע''א)  הגמרא מביאה את דברי רבא ממנו משמע שההלכה כדעת תנא קמא, ולכן יש לפסוק כמותו.

נתינת צדקה

עד כה מחלוקת ראשונים עסקה בשאלה מתי עוברים על לאו כאשר משהים קרבן[2]. כפי שמובא בהמשך הגמרא, לא רק בקרבן עוברים על בל תאחר, אלא גם בנתינת צדקה - אדם שהתחייב לתת צדקה ולא מביא אותה, עובר על לאו של בל תאחר. תוך כמה זמן עליו להביא את הצדקה? מצינו בכך סתירה בגמרא במסכת ראש השנה:

מצד אחד הגמרא בדף ו' כותבת, שבמידה ואדם משהה את הצדקה שהתחייב לתת, הוא עובר מיד על איסור. מצד שני, בדף ד' הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה זו (כמו בבל תאחר בקרבן שראינו לעיל), כאשר למסקנה לדעת הרי''ף עוברים על בל תאחר תוך שלושה רגלים כאשר חג הפסח תחילה, לסמ''ג תוך שני רגלים, ולרמב''ם תוך שלושה רגלים! אם כן כיצד יש ליישב את הסתירה?     

א. תירוץ ראשון ליישוב הסתירה מופיע בתוספות (ד''ה צדקות). לשיטתם יש לחלק בין מצב בו יש עניים, למצב שאין. כאשר יש עניים לפני התורם, הוא חייב לתת את כספי הצדקה מיד, ואם הוא לא נותן הוא עובר בלאו. אך אם אין עניים באזורו, אז רק כאשר יעברו שלושה רגלים יעבור על הלאו כמו בהפרשת קרבן שראינו לעיל (והוא צריך לחפש עניים על מנת לא לעבור על הלאו):

''וצדקות ומעשרות חייב עליהם תוך שלושה רגלים: והא דאמר רבא לקמן (דף ו ע''א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר, הני מילי דקיימי עניים (= מדובר שיש עניים), אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו (= לחפש אחריהם) כל זמן שלא עברו שלושה רגלים.''

המרדכי (בבא בתרא תצא) הוסיף על דברי התוספות, שאין הכוונה שרק אם העניים נמצאים ממש מול עיניו של הנודר, זה נחשב מצב בו ישנם עניים והנודר יעבור על הלאו לאלתר אלא אפילו  אם הם נמצאים בעיר או סביבותיה, גם אז חובה לתת מיד.

מה הדין לשיטת התוספות כאשר אדם נדר לתת צדקה ויש גבאי שאחראי על כספי הצדקה? מתי הוא עובר על בל תאחר? במצב כזה אומר המרדכי, האחריות לגבות את הכסף מוטלת על הגבאי, וכל עוד הוא לא תבע מהנודר את הכסף, לא יעבור הנודר על בל תאחר. וכאשר גבאי הצדקה תובע את הכסף, יש לתת אותו מיד.

ב. שיטה שנייה לתרץ את הסתירה בין הגמרות היא שיטתו של הרשב''א (ד''ה וצדקות), שפירש שיש לחלק בין איסור עשה ללאו. כאשר הגמרא בדף ד' אומרת שהמשהה את הצדקה לאחר שלושה רגלים נחשב חוטא, היא מדברת על לאו של בל תאחר. כאשר היא מדברת בדף ו' על חטא לאלתר, היא מדברת על איסור עשה. נמצא שלדעת הרשב''א, אין חילוק בין מצב בו יש עניים למצב שאין עניים כמו שנקטו התוספות, ובכל מקרה מי שנדר לתת צדקה ולא נתן עובר מיד על איסור עשה, אפילו אם אין עניים.

מדוע הוא לא נקט כפירוש התוספות? אחת הסיבות לכך היא, שהוא תמה על דבריהם, שהרי מה זה משנה אם יש עניים או לא? כשם שאדם המתחייב לתת קרבן עובר בלאו רק לאחר שלושה רגלים גם אם המקדש נמצא מול עיניו, כך מי שמתחייב צדקה לעניים יעבור בלאו רק לאחר שלושה רגלים, גם אם יש עניים בסביבתו (ועיין בריטב''א ו ע''א ד''ה אמר רבא).

ג. שיטה שלישית מופיעה ברמב''ם (מתנות עניים ח, מעשה הקרבנות יד) ובר''ן (א ע''ב בדה''ר). לשיטתם, כאשר הגמרא אומרת שהנודר עובר על בל תאחר לאחר שלושה רגלים, היא מתייחסת לאדם שנודר צדקה לבית המקדש, וכמו שאדם שנודר לבית המקדש חייב להביא את קורבנו תוך שלושה רגלים, כך גם בצדקה לבית המקדש. לעומת זאת, כאשר אדם מתחייב לתת צדקה לסתם עניים, אז הוא עובר על בל תאחר מיד, ובלשון הרמב''ם (שם):

''הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן... עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קורבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר: לא תאחר לשלמו.''

הקושי בפירושם הוא, שלא משמע מהגמרא בדף ד' שהיא מדברת על צדקה המיועדת לבית המקדש, ובפשטות מדובר בכל סוג צדקה. (אמנם הר''ן עמד על קושי זה וכתב, שלכן רבא אמר בדף ו' את דבריו, כדי שלא נטעה ונחשוב שהצדקה שמופיעה בדף ד' כוונתה לכל סוג של צדקה אלא רק לצדקה שמיועדת לבית המקדש, אבל עדיין יש בתירוץ זה דוחק).  

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד רנז, ג) כדעת הרמב''ם והר''ן, שכאשר אדם מתחייב לתת צדקה ולא נותן, הוא עובר מיד על לאו, ורק בקורבנות עוברים על לאו לאחר שלושה רגלים. הרמ''א (שם) הוסיף את דברי המרדכי שראינו לעיל, שבמידה ואדם מתחייב לתת צדקה לבית הכנסת, רק כאשר הגבאי תובע ממנו את הכסף והוא לא נותן, יש בכך לאו (ואם הגבאי לא יודע שהוא התחייב, עליו לעדכן אותו).

הרדב''ז (ב, תרצח) צמצם את האיסור ופסק, שעוברים על לאו רק כאשר מדובר בכספי צדקה ממש, אבל במידה ואדם מתחייב לתת שמן למאור לבית כנסת וכדומה אין בכך איסור:

''דנדרים ונדבות יש בהם מצוות עשה, ולפיכך עובר עליהם על בל תאחר, אבל הנודר שמן למאור נהי (= נכון) דצד מצוה יש בהם דכתיב על כן באורים כבדו ה', אבל מצוות עשה של תורה ליכא (= אין) ולפיכך מצווה יש לשלוח אבל אינו עובר על לאו אלא במה שנזכר בכתוב.''

יש לציין, שמותר לאדם להפריש כסף לצדקה על דעת כך שהוא יפריש מעט מעט כל פעם (למשל לשים בשקית התפילין כדי לתת כל פעם שלוש מטבעות). כמו כן, מותר להפריש כסף לצדקה על מנת לתת אותו לעני מסויים, אולם כאשר אותו עני מגיע, יש חובה לתת לו את הכסף מיד (ועיין הערה[3]).

 שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[4]...       



[1] נראה שהר''ן סובר שיש דין מיוחד בקבלת תענית: ''דקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור'', כך שבדרך כלל הוא מסכים שקבלה לדבר מצווה נחשבת נדר. כך עולה גם מדבריו במסכת נדרים (פא ע''ב) בשם ר' יהודה הכהן, שבמידה ואדם נדר שלא לאכול בשר או לשתות יין בזמן מסויים, מנהג זה תקף לגביו כנדר והוא צריך התרה. מכל מקום כל הראשונים מודים, שבמידה וקהילה או אדם נוהגים איסור בדבר מסויים שהם חושבים שהוא אסור מדינא, ומתברר להם שהדבר מותר, אין זה נחשב נדר והם אינם צריכים התרה (עיין תוספות פסחים נא ע''א בעקבות הגמרא בחולין ו ע''ב).

[2] הפני יהושע (שם) התקשה, למאי נפקא מינה מתי הנודר עובר בבל תאחר? אם לעניין איסור עשה, הוא כבר ברגל הראשון לכולי עלמא, ואם משום מלקות, הרי מדובר בלאו שאין בו מעשה שלא לוקים עליו. ניתן לתרץ על פי דברי הפרי חדש (או''ח תצו, א) שכתב, שעל לאו שאין בו מעשה אמנם לא לוקים מדאורייתא, אבל מדרבנן כן לוקים.

[3] היראים (שצג) כתב, שמותר לעכב את נתינת הצדקה כדי לתת אותה לעניים צדיקים, ורק עיכוב משום צרות עין אסור. המרדכי (ב'''ב תצא) חלק על שיטתו וכתב, שיש לתת את הצדקה לעניים הראשונים שפוגשים, שכן אם אדם יאמר שהוא מחכה לעניים צדיקים, הוא יוכל תמיד להתחמק.

 [4] רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל? מוזמן:tora2338@gmail.com , כמו כן הדפים נמצאים באתר 'הלכה בפרשה' לקריאה והורדה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע