למה מותר לאכול דבש

נכתב על ידי גל גל, 26/6/2019

 בס''ד                קרח: האם מותר לאכול דבש

פתיחה

בפרשת השבוע (טז, יב - יד), פונים חלק מעם ישראל ובראשם דתן ואבירם, בתלונות כלפי משה על כך שהוא העלה אותם מארץ מצרים, ארץ זבת חלב ודבש, ולקח אותם למדבר בהבטחות שווא, שיביא אותם לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש:

''יב. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה. יג. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר. יד. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותיתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה.''  

הבטחה משה להביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש תמוהה, שהרי לכאורה אסור לאכול דבש! כפי שראינו בעבר (עיין בדף לפרשת צו בעניין אכילת דם אדם), הגמרא במסכת בכורות (ז ע''א) כותבת, שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מהטהור - טהור. דהיינו, במידה ובהמה אסורה באכילה, אז גם חלבה היוצא ממנה אסור באכילה, ובמידה והיא טהורה - מותר.

דבורה כידוע, אסורה באכילה, ולכן, לכאורה, גם הדבש היוצא ממנה אסור באכילה! מדוע בזמן הזה בכל זאת אוכלים דבש? בכך נעסוק הפעם, וכן בשאלה האם מותר לאכול שעווה (דונג).

טעם ההיתר

מדוע מותר לאכול דבש? הגמרא (שם ע''ב) מביאה מחלוקת בין תנא קמא לר' יעקב בשאלה זו. תנא קמא סובר, שלמרות שהדבש נוצר באמצעות צוף שהדבורה מכניסה לגופה, הצוף לא מתערבב בחומרים שמפרישה הדבורה מגופה, אלא נכנס לקיבה מיוחדת ויוצא טהור מחומרים טמאים ולכן הוא מותר באכילה, וכך מופיע גם בתוספתא (דבר זה נכון מבחינה מדעית).

ר' יעקב, מסכים אמנם שהדבש נכנס לדבורה ולא מתערבב עם גופה, אבל לדעתו, עצם זה שהדבש נכנס ויוצא מהדבורה, זה כבר אמור לפסול אותו באכילה. לכן הוא מפרש שהוא מותר באכילה, רק בגלל גזירת הכתוב מיוחדת. ובלשון הגמרא:

''מפני מה אמרו דבש דבורים מותר - מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. ר' יעקב אומר, דבש רחמנא שריא (= התורה התירה) דתניא: שרץ עוף טמא אין אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ אתה אוכל, ואיזה זה - זה דבש דבורים.''

כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, נפקא מינה בין השיטות תהיה באכילת דבש שמייצרות צרעות. אם טעם ההיתר הוא שהדבש לא מתערבב עם החומרים שבגופם, אז גם בצרעות שהדבש היוצא לא מתערבב בגופם - הוא יהיה מותר באכילה. לעומת זאת, אם מדובר בגזירת הכתוב מיוחדת בדבורים, אז רק דבש דבורים יהיה מותר באכילה, אבל לא דבש צרעות.

נפקא מינה נוספת תהיה בשאלה, האם יהיה מותר לאכול את שאר החומרים היוצאים מהדבורה ממש (כמו שעווה ומזון מלכות). תנא קמא, שהתיר את הדבש בגלל שהוא לא מתערבב עם חומרי הדבורה, במקרה הזה יאסור, מכיוון ששאר החומרים יוצאים ממש מגוף הדבורה. לעומת זאת ר' יעקב ייתכן שיתיר, מכיוון שיש גזירת הכתוב שכל מה שיוצא מהדבורה שהוא כעין דבש מותר באכילה.   

להלכה

למעשה נחלקו הפוסקים:

א. הרא''ש (א, ז) הביא את דברי רבינו תם, שפסק בספר הישר כתנא קמא, שמכיוון שדבש לא מתערבב עם חומרי הדבורה, הוא מותר באכילה, וממילא גם דבש צרעות מותר באכילה. הוא פסק כך בעקבות המשנה במסכת מכשירין (ו, ד) הכותבת שדבש צרעה טהור ומותר באכילה וכדעת תנא קמא, כך שככל הנראה הלכה כמותו, וכך פסק הרמב''ם (מאכלות אסורות ג, ג):

''דבש דבורים ודבש צרעות מותר באכילה, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן, ומקיאין אותו בכוורת, כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.''

יש להוסיף ראיה לשיטתם מדברי הירושלמי (פאה ז, ג). בירושלמי מובא שרבי חנניה מכר לאנשים דבש צרעות לאכילה. אם אותם האנשים שהוא מכר להם היו יהודים (וכפי שמשמע מהסיפור), אז בוודאי שזו הוכחה שדבש צרעות מותר באכילה. אבל גם אם הקונים היו גויים, עדיין יש הוכחה שדבש צרעות מותר באכילה, מכיוון שאסור לסחור בדברים טמאים.

ב. הרא''ש (שם) והרמב''ן (הל' בכורות) חלקו על רבינו תם והרמב''ם, ופסקו שדבש צרעות אסור באכילה וכדעת ר' יעקב. בטעם הדבר נימק הרא''ש, שכאשר שתי דעות חולקות מובאות בגמרא, פוסקים להלכה כדעה השנייה שמובאת בגמרא, ומכיוון שדעת ר' יעקב מובאת שניה, כך יש לפסוק.

כמו כן הוא מוסיף, שמכיוון שמדובר בספק דאורייתא (שהרי אם אסור לאכול דבש צרעות, אז מדובר באיסור דאורייתא) לכן יש להחמיר מספק ולא לאכול (ועיין תוספות ע''ז ז ע''א ד''ה בשל).

דעת השולחן ערוך

השולחן ערוך (יו''ד פא, ט) הביא את שתי הדעות, את דעת הרמב''ם ראשונה 'כסתם', ואת דעת הרא''ש 'כיש אומרים', דהיינו:                 ''דבש צרעות מותר (= סתם כמו הרמב''ם). ויש מי שאוסר (= ויש אומרים כמו הרא''ש)''. דבר זה מוביל למחלוקת גדולה בין הפוסקים, מהי הכרעת השולחן ערוך, כאשר הוא מביא דעה ראשונה בסתם ודעה שנייה ביש אומרים:

א. בהגהות כנסת הגדולה (או''ח שיח הגהות הטור) כתב, שבמקרה כזה השולחן ערוך פוסק כדעת הסתם, ובמקרה שלנו כדעת הרמב''ם. כך כתבו גם הרמ''ע (סי' צז) והש''ך (חו''מ סו, א) וכך כתב היד מלאכי (כללי שו''ע ורמ''א, יז) שזו דעת הרוב המוחלט של הפוסקים.

אם כן, מדוע לשיטתם השולחן ערוך הביא את דעת היש אומרים אם הוא פסק כסתם? נאמרו שני כיוונים בעניין:

כיוון אחד, מופיע בדברי האור לציון (מבוא לחלק ב'), שולחן ערוך הרב (יו''ד קפו, ז), הרמ''ע מפאנו (יו''ד צז) ועוד. הם טענו, שאמנם בעיקרון השולחן ערוך פסק כדעה הראשונה, אבל הוא מביא גם את הדעה השניה, כי ראוי כשאפשר להחמיר כמותה. לכן במקרה שלנו, בעיקרון מותר לאכול דבש צרעות וכדעת הרמב''ם, אלא שכדאי לחשוש לדעת הרא''ש ולא לאכול.

כיוון שני, מופיע בדברי הש''ך (כללי הוראה רמב), הפרי חדש (יו''ד קיח), הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ו, ה) ועוד. לדעתם אין שום עניין להחמיר כדעת השניה שמביא השולחן ערוך. הסיבה שהשולחן ערוך מביא את הדעה השנייה היא, כדי 'לחלוק כבוד' לדעת החולקים כי יש מקומות שנוהגים כך. לכן במקרה שלנו, יהיה אפשר לאכול את דבש הצרעות ללא פקפוק, ובלשון הרב עובדיה:

''מצינו בכמה מקומות שמרן השולחן ערוך הביא בסתם דעת המתירים, ואחר כך כתב ויש אוסרים, ובמקום אחר סתם כדעת המתירים, ולא הזכיר כלל שיש אוסרים, ומשום שהעיקר כדעת המתירים. ומה שהזכיר אחר כך סברת היש אוסרין, אינו אלא לחלוק כבוד לבעליה במקום שפשט המנהג להחמיר.''  

ב. לעומת הסוברים, שכאשר השולחן ערוך הביא שתי דעות הוא הכריע כאחת מהן, יש שחלקו על דין זה (עיין למשל כללי המצוות לרב אשר וייס). לדעתם, כאשר השולחן ערוך מביא שתי דעות כוונתו, שאין הכרעה מוחלטת כאחד מהפוסקים, והוא השאיר את שיקול הדעת לפוסק שיבוא אחריו להחליט כמי ראוי לפסוק.

גם הציץ אליעזר (יא, נט) צירף שיקול זה, בשאלה דומה. בחלק מהוויטמינים, מערבים נוזל שיוצא מגוף הדבורה שנקרא 'מזון מלכות'. מזון המלכות אינו דבש, אלא נוזל שהדבורה מפיקה מגופה, המיועד להאכיל את הזחל שיועד להיות מלכה (שאר הדבורים שהופכות להיות פועלות רגילות, אוכלות צוף ודבש).

השאלה האם מותר לאכול את אותם ויטמינים שמעורב בהם נוזל המלכות, תלויה במחלוקת הראשונים שראינו לעיל. אם נפסק להלכה כדעת תנא קמא (וכפי שפסק הרמב''ם ולכן התיר לאכול דבש צרעות), אז רק דבש שלא מתערבב עם חומרי הדבורה מותר באכילה, אבל נוזל מלכות - אסור. לדעת ר' יעקב לעומת זאת, מכיוון שיש גזירת הכתוב שכל היוצא מהדבורה שהוא כעין דבש מותר, אז גם נוזל מלכות שהוא כעין דבש יהיה מותר לאכילה (וכך פסק הרא''ש, ולכן הוא אסר לאכול דבש צרעות).

לפי הרב עובדיה שראינו לעיל, אותו נוזל מלכות יהיה אסור באכילה, מכיוון שהוא סבר שהשולחן ערוך פסק כדעת תנא קמא והרמב''ם. הציץ אליעזר לעומת זאת טען, שהשולחן ערוך לא הכריע בהכרח כאחת מהדעות, ואפשר שהוא פוסק כדעת ר' יעקב והרא''ש.

מכיוון שיש ספק בפסיקת השולחן ערוך, וגם אותו נוזל מלכות נמצא באחוזים נמוכים מאוד באותם הוויטמינים, יהיה מותר לצרוך את הוויטמינים, ובלשונו:

''זאת תורת העולה להלכה מכל האמור והמתבאר, דמותר לפי עניות דעתי לקחת תרופה זאת של מזון - מלכות [המעורבת בדבש העולה עליו בכמותו בפי שלשים ושבע, וכן בתערובת ויטמינים וחלבונים ועוד] לשם ריפוי אפילו לחולה שאין בו סכנה, וגם לרבות לשם חיזוק עמודי - הגוף ועשתוניו שהתרופפו, ולשם החזרת רעננותו ועדנתו, וחידוש כוחות נעוריו''.

אכילת שעווה

דיון נוסף שדנו בו הפוסקים הוא, האם מותר לאכול דונג (שעווה). בשעווה משתמשים למשל בתפוחים: בטבע, יש לתפוח ציפוי טבעי שמונע ממנו להירקב, אבל בעקבות הטלטולים הרבים והשטיפה שהתפוח עובר עד הגעתו לצרכן, ההגנה הטבעית שלו מתקלפת ונופלת, וצריך לצפות אותו בחומר אחר, דמוי החומר המקורי, כדי לשמור על טריותו.

למעשה התירו האחרונים את השעווה באכילה (בעקבות כך שמופיע בראשונים בפירוש להיתר), והביאו לכך מספר נימוקים:

א. קודם כל אפשר להתיר את השעווה באכילה, על פי דברי הציץ אליעזר שראינו לעיל. מכיוון שהשעווה יוצאת מהדבורה בצורה דומה לדרך שיוצא 'מזון המלכות', מי שיתיר באכילה את מזון המלכות בגלל גזירת הכתוב, יתיר באכילה גם את השעווה, ואכן כך פסק הרב וואזנר (מבית לוי, תשרי תשנ''ח).

ב. אפשרות נוספת, שמתירה את השעווה באכילה גם לפוסקים כדעת הרב עובדיה, היא דעתו של הגרש''ז אויערבך (בדיקת המזון כהלכה). הגרש''ז כתב, שיש איסור לאכול רק אוכל. השעווה היא לא אוכל, וגם אם מורחים אותה על התפוח ובעקבות כך היא נאכלת, זה לא בגלל שהיא טעימה או אכילה, אלא כדי לשמור על טריותו, ואין בכך איסור, וכך כתב המשנה הלכות (יג, קיד):

איברא, דבאמת שעוה אינו דבר מאכל כלל, שהרי אינו ראוי הוא לאכילה, ועדיף הוא מעצמות וגידין שאמרו (חולין צ"ב עב): עולא אמר עץ הוא (= אין בו טעם) והתורה חייבה עליו, אף על פי שעץ הוא התורה חייבה עליו אבל בלאו הכי (= בלי שהתורה תחייב עליו) לא היה בו איסור כיוון שאין בו טעם.. אשר לכן לפי עניות דעתי פשוט, דשעוה לא הוה בכלל איסור לכולי עלמא.''

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו...

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה