מצוות כיסוי הדם

נכתב על ידי גל גל, 25/4/2019

בס''ד                                             אחרי מות: מצוות כיסוי הדם

פתיחה

בפרשת השבוע מצווה התורה, שבמידה ואדם שוחט חיה או עוף, עליו לכסות את דמם בעפר לאחר השחיטה. כפי שכתב                 הרשב''א בתשובה (א, צד), בכל המצוות יש טעמים גבוהים שאין לנו השגה בהם, אך בכל זאת הפרשנים הציעו הסברים מדוע נצטוינו על מצוות כיסוי הדם:

א. הרשב''ם (יז, יג) כתב, שמכסים את הדם כדי למנוע ממנו להיות ראוי לאכילה. כפי שראינו בעבר (עיין בדף לפרשת צו), בדורות הקודמים הייתה תאווה גדולה לאכול דם, כדי למנוע מצב שיאכלו את דם החיה והעוף לאחר השחיטה, מכסים אותו בעפר.                    הקושי בפירוש זה, שלא ברור מדוע צריך לכסות רק דם חיה ועוף ולא דם בהמה, הרי גם את דם הבהמה יש חשש שיאכלו. 

ב. החינוך (מצוה קפז) טען, שמכיוון שהנפש תלויה בדם, לא ראוי לאכול את בשר החיה בעוד דמה שפוך לפני השוחט. אמנם לפי טעם זה גם את דם הבהמה היה ראוי לכסות, אבל מכיוון שכאשר שוחטים בהמות לבית המקדש צריך לזרוק את דמם על המזבח ולא לכסות אותו, קבעה התורה שלא צריך לכסות את הדם גם של בהמות חולין, כדי לא לחלק בין הקודש לחול, ובלשונו:

''משרשי המצוה, לפי שהנפש תלויה בדם, ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ולא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכיסוי דם העופות בכולן (ועיין הערה[1]) .''

בעקבות העיסוק בפרשתנו בכיסוי הדם, נעסוק השבוע במצוות כיסוי הדם. נברר מתי מברכים על כיסוי הדם, האם יש מצווה לכסות את הדם, או שהעיקר שהדם יתכסה, ועוד.

1. הברכה

נחלקו הפוסקים, כיצד יש לברך על מצוות כיסוי הדם:

א. דעת הטור והשולחן ערוך (יו''ד כח, ב), שיש לברך 'אשר קדשנו... על כיסוי הדם בעפר'. ב. הפרי חדש הקשה על שיטה זו, שהרי לא מצאנו שכאשר מברכים על מצווה, מפרטים גם את האופן שמקיימים את המצווה. לא מברכים 'על מילה בסכין' או על 'ביעור חמץ באש', לכן הוא פסק שיש לברך 'על כיסוי הדם' וכגרסת הרמב''ם (שחיטה יד, א), והשמיט את המילה בעפר.

כיצד יש ליישב את קושיית הפרי חדש? הט''ז (ס''ק ג) תירץ, שמצוות כיסוי הדם התייחדה בכך שיש בה שני ציווים, לשים עפר מתחת לדם החיה, ולכסות את העפר מעל דם החיה. נוסח הברכה המזכיר את העפר, בא ללמד על כך שיש שני עניינים בכיסוי, דבר שבדרך כלל אין בשאר המצוות, ובלשונו:

''אף על גב דלא מצינו בשום מקום שמזכירין פרטי המצווה בברכה, ואם כן היה די לומר 'על כיסוי דם' לחוד, מכל מקום הכא שאני (= כאן שונה) שעושה שני מצוות, דהיינו כיסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה, וזה נלמד מן בעפר, על כן צריך לומר בעפר להורות על שני המצוות.''

כיצד הפרי חדש יתמודד עם דברי הט''ז? אפשר שהשולחן ערוך והט''ז פוסקים להלכה כדעת רש''י (חולין לא), שיש חובה לכסות את הדם גם מלמטה גם מלמעלה, לכן לשיטתם יש משהו מיוחד במצווה שמצריך ברכה מיוחדת. דעת הפרי חדש לעומת זאת תהיה כדעת הרשב''א (שם) והרא''ש (ב, ח), שיש חובה לכסות את הדם רק מלמעלה ולא מלמטה, כך שאין דבר מיוחד במצווה המצריך אזכור מיוחד בברכה, ואכן כך פסק הפרי חדש (וכך פוסק גם הרמב''ם לשיטתו לעיל, שמשמיטים את המילה בעפר).

מתי מברכים

נחלקו הפוסקים מתי צריך לברך על כיסוי הדם:

א. דעת הרמב''ם (שחיטה יד, א), הרא''ש (ה, ו) והרא''ה (בדק הבית בית א, שער ה), שמברכים קודם הכיסוי, וכך פסק להלכה השולחן ערוך. פסיקתם מבוססת על דברי הגמרא במסכת פסחים (ז ע''ב) שפוסקת, שעל (כמעט) כל המצוות, יש קודם לברך ורק אחר כך לקיים את מעשה המצווה. לכן גם בכיסוי הדם, קודם כל מברכים, ורק אחר כך מכסים את הדם, ובלשון הרמב''ם:

''מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, לפיכך חייב לברך קודם שיכסה ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם... על כיסוי הדם[2].''

ב. אמנם דעת בעל הלכות גדולות (הלכות כיסוי הדם) והרשב''א (תורת הבית שם) לא כך, ולשיטתם יש לברך רק לאחר הכיסוי:               ''ובתר (= ואחרי) דמכסי ליה לדמא, מיחייב לברוכי''.

כיצד הם מסתדרים עם דברי הגמרא בפסחים, ממנה עולה שצריך קודם לברך ורק אז לבצע את המצווה? הרא''ש (ה, ו) ביאר, שהבה''ג (= בעל הלכות גדולות) סובר, שהשחיטה וכיסוי הדם נחשבות מצווה אחת, לכן כל עוד השוחט לא כיסה את הדם, בעצם גם השחיטה עוד לא הסתיימה, ואם הוא יברך לפני הכיסוי ואחרי השחיטה, נמצא שהוא עושה הפסק בין תחילת השחיטה לסיומה.

אמנם עדיין קשה, שהרי אם מדובר במצווה אחת, לכאורה היה עדיף לברך על השחיטה ועל כיסוי הדם לפני השחיטה, לשחוט, ואז לכסות את הדם, אז מדוע מברכים על הכיסוי רק לאחריו?! הרמב''ן (מובא ברשב''א) מסביר, שאם היו מברכים על כיסוי הדם לפני מעשה השחיטה, השחיטה הייתה מפסיקה בין הברכה על הכיסוי לכיסוי עצמו, לכן העדיפו לתקן שיברכו אחרי הכיסוי.

ביאור שיטת הבה''ג

הרא''ה, שכפי שראינו לעיל חולק על דעת הבה''ג וסבר שהשחיטה והכיסוי נחשבות מצוות שונות, הקשה עליו שתי קושיות:

א. אם השחיטה והכיסוי נחשבות מצווה אחת, מדוע מברכים ברכות שונות על השחיטה והכיסוי?! היה צריך לתקן ברכה אחת שכוללת את שני העניינים 'על שחיטה וכיסוי הדם'! מוכח שמדובר במצוות נפרדות.

ב. לדעת רוב הפוסקים (עיין יביע אומר יו''ד ב, א) אם אדם שחט חיה ולא כיסה את דמה, עדיין היא מותרת באכילה. לכאורה לפי שיטת הבה''ג שהשחיטה וכיסוי הדם נחשבים מעשה מצווה אחד, יהיה אסור לאכול את החיה, מכיוון שכל עוד לא כיסו את דם החיה, מעשה השחיטה עדיין לא הושלם, ולאכול בלי שחיטה בוודאי שאסור.

כיצד יש לתרץ את הקושיות? צריך לומר, שגם הבה''ג לא התכוון שהשחיטה והכיסוי הם ממש מצווה אחת (וכך מוכח מספרו בו הוא מונה את השחיטה כמצווה בפני עצמה, ואת כיסוי הדם כמצווה בפני עצמה). כוונתו לומר, שמצוות כיסוי הדם נחשבת סיום של מצוות השחיטה. משום כך, למרות שמדובר בשתי מצוות שונות, בגלל שהן נחשבות עניין אחד, אסור להפסיק בברכה ביניהן.

דוגמא לדבר מעט דומה מצינו במצוות התפילין. למרות שתפילין של יד ושל ראש הם מצוות נפרדות, עדיין אסור לדבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, מכיוון שהן נחשבות עניין אחד. הוא הדין בכיסוי הדם, מכיוון שמצוות כיסוי הדם היא סיום של מצוות השחיטה, אי אפשר לברך באמצע (ועיין עוד ברי''ף פסחים כד ע''א, וברבינו דוד קט ע''ב).

המחלוקת האם מותר לברך על כיסוי הדם בין השחיטה לכיסוי, משפיעה ממילא על השאלה האם אפשר לדבר דברי חולין בין השחיטה לכיסוי הדם: המרדכי (חולין תרנב) הביא בשם ספר התרומה, שמותר לדבר בין השחיטה לכיסוי הדם. לעומת זאת הראבי''ה (אלף צ) חלק וסבר, שאסור לדבר בינהם.

כפי שהסביר הב''ח (יו''ד יט) מחלוקתם תלויה במחלוקת שראינו לעיל. המרדכי סובר שמדובר בשתי מצוות נפרדות, לכן גם אין בעיה לדבר בינהם. לעומת זאת לדעת הראבי''ה יש קשר בין המצוות, לכן אסור לדבר בינהם, ובלשונו:

''כתב המרדכי בשם ספר התרומה ומותר לדבר אחר שחיטה קודם הכיסוי עד כאן לשונו. ונראה שאינו מותר אלא למי שאמר דכיסוי מצווה בפני עצמה היא, אבל לבעל הלכות גדולות דכיסוי סיום מצוה היא כמו שיתבאר בסימן כ"ח (ס"ג) אין להפסיק בדברים בטלים באמצע מצוה, וזהו דעת ראבי"ה (ריש סי' אלף פח, סוף סי' אלף צ).''

למעשה הרמ''א (יט, ד) פסק כדעת רבינו ירוחם, שממצע בין השיטות. מצד אחד אין איסור ממש לדבר וכדעת המרדכי. מצד שני, מכיוון שיש פוסקים שסוברים שאסור לדבר, עדיף שלא לדבר, וכן פסקו להלכה גם הב''ח (שם) והט''ז (שם, ס''ק ה).

מעשה או תוצאה

האם כאשר מישהו נתן לחברו עצה רעה והוא לא קיבל את עצתו, הוא עבר על איסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול'?  אם הבעיה בלפני עיוור זה עצם מעשה ההכשלה, אז גם אם בסופו של דבר הוא לא נכשל, עדיין המכשיל עבר על איסור, כי עצם ההצעה היא בעייתית, וכך הבין היד מלאכי (כללי התלמוד אות שסז). אמנם, אם האיסור לפני עיוור מתבטא בתוצאה, אז רק אותו אדם נכשל לבסוף, המכשיל עובר על איסור, וכך הבין החזון איש (יו"ד סי' סב ס"ק כה).

אם כן, מה יהיה הדין במצוות כיסוי הדם, האם מצוות כיסוי הדם זאת מצווה שתלויה במעשה, דהיינו צריך שהאדם יכסה את הדם. או שהמצווה תלויה בתוצאה, שהדם יהיה מכוסה?   

מחלוקת הש''ך והתבואות שור

לכאורה חקירה זו, תלויה במחלוקת הש''ך (חו''מ קפב ד) והתבואות שור (מובא בקצות החושן שם, ס''ק ב). כפי שכותבת הגמרא, לכתחילה מי ששחט את החיה או העוף חייב לכסות את הדם, ורק במידה והוא לא כיסה, המצווה עוברת להיות מוטלת על כל עם ישראל. האם מותר לשוחט למנות שליח, שיכסה את הדם בשבילו?

א. הש''ך (שם) כתב, שבמידה ואדם שחט חיה, הוא חייב לכסות את הדם, והוא לא יכול למנות שליח. הוא הדין, מוסיף הש''ך, במצוות מילה, ובמידה והאב יודע למול את בנו, הוא חייב בכך, וראיה לדבריו הוא הביא מדברי הרא''ש בחולין (ו, ח), שכתב שאין לכבד אנשים אחרים במצוות מילה וכיסוי הדם, ובלשון הש''ך:

''ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח, שמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומיא (= בדומה) לכיסוי הדם, דמי ששפך הוא יכסה וכן משמע מדברי הרמב"ם... וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה.''

ב. התבואות שור  (שם) הקשה על דברי הש''ך, שהרי כמו שבכל התורה כולה, שליחו של אדם כמותו כפי שפוסקת הגמרא במסכת קידושין (מב ע''א), אז הוא הדין במצוות כיסוי הדם, אז מדוע שדווקא במצוות כיסוי הדם לא יכול הדבר להתבצע על ידי שליח? לכן הוא פסק שאפשר לכסות על ידי שליח.

כיצד יש ליישב את קושיית התבואות שור? אפשר שהש''ך סבר כדעת התוספות רי''ד (קידושין מב ע''א ד''ה שאני). התוספות רי''ד כתב, שמצווה שמוטלת על גופו של האדם, אי אפשר למנות שליח. למשל, אדם לא יכול למנות שליח שיניח עבורו תפילין, מכיוון שהתפילין הם מצווה שבגוף, הם אמורים להיות מונחים על גופו של האדם. הוא הדין במצוות כיסוי הדם, אם מבינים שהמצווה מוטלת על גופו של האדם (שיכסה באמצעות ידו), אז ברור מדוע הכיסוי לא יכול להתבצע על ידי שליח.

התבואות שור לעומת זאת סבר, שהמצווה היא לא שהאדם יכסה את הדם כפי שסבר הש''ך, אלא שהדם בסופו של דבר יהיה מכוסה (דין בתוצאה), משום כך המצווה לא מוטלת על גופו של האדם, ואין מניעה למנות שליח. בדיוק כמו מצוות מזוזה למשל, שמכיוון שהמצווה היא שבסופו של דבר יהיה בבית מזוזה, אז אפשר לשלוח שליח שישים מזוזה ואין נפקא מינה מי קובע אותה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[3]... הדפים נמצאים גם באתר שלי: https://sites.google.com/view/tora2338/



[1] כמו החינוך, גם במדרש (תנחומא בראשית י') התקשו מדוע צריך לכסות את דם העופות, וביארו, שכאשר קין רצח את הבל הוא לא ידע מה לעשות עם גופתו. הקב''ה זימן לידו שני עופות טהורים שנלחמו זה בזה, וכאשר אחד מהם הרג את חברו הוא כיסה אותו בעפר: ''וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל, לפיכך זכו העופות שיכסו את דמן''.

[2] מדוע קודם כל מברכים ורק אז מבצעים? הריטב''א (ד''ה ומה שאין) הביא שתי אפשרויות: א. כדי להודיע שמקיימים את המצוות מפני רצון ה', מברכים לפניהן. ב. המצוות הם עבודת הגוף (מקיימים אותן באמצעות האיברים), והברכה היא עבודת הנפש (מקיימים אותה באמצעות הדיבור), לכן ראוי להקדים את עבודת הנפש לעבודת הגוף. ג. ערוך השולחן (או''ח קצב, ב) כתב, שהמטרה להתעורר למצווה מתוך כוונה.

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע