פרשת השבוע מצורע

נכתב על ידי אלון, 9/4/2019

 "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (יד, ב).

 

אמר ריש לקיש, מהו שכתוב "זאת תורת המצורע?" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין ט"ו) וכבר אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא). אל תקרא מצרות אלא "מצרעת נפשו".

 

לשון הרע ורכילות

מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים.

אין עוון שמרחיק אותנו מהקדושה והטהרה כמו לשון הרע ורכילות. הזוהר הקדוש בפרשת תזריע אומר כי כשאדם, שפתותיו ולשונו מדברים דיבורים רעים, השכינה מסתלקת ממנו והנשמה הקדושה עוברת ממנו ולא נדבקת בו. כמה חמור העוון של לשון הרע. כי מי שמך לשפוט את השני? אתה יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור? אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאתה חושב על השני זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות וקורא מחשבות. "המשפט לאלוקים הוא". וחוץ מזה, אתה נקי מאינטרסים אישיים? מקנאה? מתחרות?

צריך להילחם מלחמת חורמה ביצר הזה לדבר רכילות ולשון הרע. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדברי לשון הרע ורכילות? אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קרה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ומדבר עליהם, אבל באמת באמת, הוא לא יודע כלום. זה הכל נדמה לו. נדמה לו שהשני לא בסדר, שהוא מתנהג בצורה לא יפה, אבל הוא לא יודע מה הרקע, הוא לא יודע כמה היצר הרע מתגבר עליו, הוא לא יודע כלום.

איך אדם יכול להילחם ביצר הקשה הזה? אם ילמד לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות טובות. באנו לכאן כדי לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו כדי שנזכה להתקרב אל ה' יתברך. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש לנו לחשוב על אחרים? לדבר על אחרים? זה בזבוז של הזמן היקר שהוקצב לך לתיקון של עצמך! רצון ה' ממך הוא שתעשה את התפקיד שלך, רק על עצמך אתה תתבקש לתת דין וחשבון בשמיים, לא על אנשים אחרים.

כתוב בספרים הקדושים שהדיבורים של האדם קצובים, יש גבול למה שהוא יכול לדבר! נותנים לאדם כמות של דיבורים לדבר במשך החיים שלו, וכשהוא גומר נגמרים החיים שלו! אדם חי לפי הדיבורים שלו. כשאדם מדבר לשון הרע, רכילות, דברים בטלים, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו  לו לדבר! הוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום. ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה, בדברי קדושה, אומר מילים טובות לכל מי שסביבו, משבח ומפאר את בני ביתו, הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים.

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום אתה תמצא חסרון! כל יום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך, אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו לו  את כל הנקודות הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכלל לא חסרונות.

אדם צריך למצוא את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, את העבודה שהוא צריך לעשות כאן בעולם הזה ואז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע, לא יהיה לו זמן לדבר על השני וזה גם לא יעניין אותו. מה זה נוגע אלי מה קורה עם השני? סתם לשבת ולדבר בלי תכלית? כשאדם לא מחובר לתכלית האמיתית שלו אז הוא מרגיש בתוכו כזה חוסר, כזו ריקנות, שכל דבור של לשון הרע מחייה אותו כי זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו. כשאדם מוצא את העניין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם, הוא גם יגלה שאין לו זמן להתעסק עם כל אחד כי יש לו כל כך הרבה מה להספיק ולעשות.

מי שיש לו מוח בקודקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הקשה זה. כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי  אש... צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו לכבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.

העונש של המצורע הוא מאוד קשה.  בדד יישב. הואיל והוא מפריד בן איש לרעהו, לכן אף הוא ייבדל וישב בדד. מידה כנגד מידה. ומה יביא לטהרתו? שתי ציפורים. עיקר התביעה על מספר לשון הרע היא,  מדוע נתן חירות ללשונו כציפור דרור. כי מקור  הרעה-הפקר הדיבור וקלותו. אילו היה נוהג בדיבור קצת יותר בכובד ראש, היה נמנע מדיבור אסור וחוסך עוגמת נפש מאחרים ונגע צרעת מעצמו, וכשם שלשון הרע הוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קל. מידה כנגד מידה.

אדם שרגיל לשתוק בודאי לא ידבר לשון הרע ורכילות. אנשים מדברים בלי סוף. דבורים מיותרים, שמועות, פטפוטים, הבלים. צריך ללמוד קצת לשתוק. אדם שמרגיל את עצמו לשתוק, השתיקה הופכת לטבע והוא זוכה לנצור לשונו מרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (פרקי אבות א). ואם זה בדורו שהיו רגילים אז לדבר רק בדברי חוכמה, מה נעשה אנו, שכל מחשבותינו וכל דיבורינו זה הרבה הבל וריק ואם לא נחסום פינו ברסן השתיקה כפי יכולתנו, לאן נגיע?!

הפה זה פתח, עת לפתוח ועת לסגור. לכן נבראו באדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור. כל החיים של האדם בעולם הזה זה בית ספר. עד היום האחרון. צריך ללמוד לשמור על פה נקי. לא לדבר על אף אדם. לברוח מהעוון המר והנימהר הזה של לשון הרע ורכילות. נכון, ארוכה הדרך וקשה, אך גם מסלול של שנים מתחיל בצעד אחד קטן. "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. אם נרצה,  אם נתחיל, נגיע לזה. העבודה הפנימית שנותנת לאדם את הכלים לצאת מהיצר הרע הזה, היא שיתחיל להסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בתוך פגמים וחסרונות, עד שלא תהיה לו שום מחשבה או רצון כלשהו להסתכל על אחרים, ולדבר על פגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם.

האדם נקרא מדבר, כי כל מהות האדם ניכרת בדיבורו. אדם שמדבר רע – כולו רע. ואילו אדם שמדבר טוב, אומר מילים טובות, מודה לה' – כולו טוב.

מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו לך ותקנה לי דבר טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו לך ותקנה לי דבר לא טוב הלך וקנה לו לשון. אמר לו מה זה כשאמרתי לך לקנות דבר טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך לקנות דבר לא טוב שוב קנית לי לשון. אמר לו: רבינו, מהלשון יוצא גם הטוב וגם הלא טוב. כשהוא  טוב אין לך טוב ממנה וכשהוא רע אין לך רע ממנה. ועל זה נאמר "מוות וחיים ביד הלשון".

איך יהודי יכול לדבר על השני? איך יהודי יכול להגיע לזה, לדבר על יהודי שני? איך הוא יכול פתאום ליפול לכאלה דרגות נמוכות! לכאלה דרגות נוראות! הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע,  לדבר על השני, אדם לא יכול ככה לקבל קדושה. ומה התיקון? מביאים לו שתי ציפורים, משמיעים לו קול טוב, קול רך, קול של נועם, ע"י השירה של הציפורים, מחזירים לו את כוח השירה, כוח הניגון, את הנועם, את השלווה, שכל הדיבורים שלו יהיו רק שירות ותשבחות לה' יתברך, שירות ותשבחות לכל אחד, לבני ביתו, לידידיו, רק לשבח ולפאר אותם. כמו בספור הבא:

 

סטירה מצלצלת

עבדתי במשך עשרות שנים במוסד טיפולי ידוע אי-שם בארץ. אינני מעוניינת לחשוף את הפרטים, בהמשך תבינו מדוע. מדובר בילדים אוטיסטים ומוגבלים מכל הגילאים, עם אין-ספור בעיות. חציים נמצאים אצלנו באופן אקסטרני וחוזרים מדי יום הביתה בהסעות, וחלקם, מצבם כה חמור, שהם ישנים בפנימייה ולמעשה, המוסד הוא הבית שלהם, כשההורים מגיעים מדי פעם לבקר. או שלא.

היה קיים מתח מתמיד בין אנשי הצוות, שלחמו לטובת החוסים, ובין ההנהלה שעמדה כחומה בצורה ודחתה רעיונות ובקשות לייעול ולשיפור, אם מתוך מצוקת תקציב ואם מתוך אי הבנה.

הם היו קשוחים מאוד, המנהלים. תמיד הרגשנו שהם מתאימים יותר לניהול מפעל כלכלי ולא מוסד העובד עם נשמות. אך מצד שני, זה מה שהיה ואין רבים העומדים בתור כדי להקים מוסד כזה.

 

בין אנשי הצוות הייתה אישה צדיקה ועדינת נפש, נקרא לה שפרה. היא ממש מסרה את נשמתה למען החוסים. היא מעולם לא נלחמה על משכורתה, ופעמים רבות רכשה מכיסה מוצרים בסיסיים, כמו תנורי חימום שההנהלה פשוט לא אישרה. אנחנו ידענו את פועלה והערכנו אותה, אך ההנהלה העריכה אותה פחות. היא ראתה בה איזה גורם מתסיס נגד ההנהלה, אך אנחנו ידענו שהמילה "נגד" לא נמצאת בלקסיקון שלה. היא פשוט דאגה באמת ובתמים לילדים ולנערים.

צוות ההנהלה עשה הכל כדי לגרום לה לעזוב מעצמה. לא קידם אותה ואף הצר את צעדיה.

אנחנו ראינו זאת ושתקנו. בסך הכול חרדנו לפרנסתנו, ורוב בני האדם אינם יוצאים למאבקים נגד גופים חזקים מהם, גם אם הדבר מצריך פשרות מצפוניות.

יום אחד הודיעה הנהלת המוסד שנדיב גדול מאוד עומד להגיע וכי הם מקווים שירים תרומה נכבדה למוסד.

הצוות הונחה לקשט את הכיתות ואת החדרים, וגם להכין את החוסים שירשימו את הנדיב ואת פמלייתו. האמת, זה לא משהו קל ואפילו בלתי אפשרי. אני שבה ומזכירה שמדובר בילדים מנותקי קשר ברמות גבוהות של אוטיזם ופיגור. כאלה ששום מערכת חינוכית אחרת לא יכולה הייתה לקלוט.

אבל אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו, בעיקר בנוגע לשיפור החזות ולדאגה לביגוד נקי ונראות טובה. מישהי גם הביאה מוזיקה וניסתה לאמן את הילדים למשהו בסגנון 'לשבת, לקום'. יותר מזה לא ניתן היה לצפות מהם.

היום הגדול הגיע, קירות המוסד עברו צביעה, לפחות בחלקים שהנדיב ופמלייתו היו אמורים לחלוף בהם, וכולנו המתנו יחד עם החוסים לבואה של הפמליה.

הם עשו סיור במוסד, ואז הגיעו לחדר האוכל וחלפו על פני הילדים, שלא ממש הגיבו, ובקושי פעלו לצלילי המוזיקה העלובים.

היו כמה נאומים. הילדים אפילו לא הבינו מה קורה כאן, חלקם החלו להשמיע רעשים, ואיש או אשת הצוות שהיו ממונים עליהם הבריחו אותם.

ואז, בלי הכנה, החליט הנדיב להתקרב ממש אל הילדים.

הוא עבר אחד-אחד ושאל "איך קוראים לך?" אף לא אחד ענה לו. חלקם גם הגיבו בעצבנות, מפני שאלה הם ילדים שקשה להם להתמודד עם שינוי בשגרה ועם פרצופים זרים, וכאן היה את שניהם.

ואז הוא ניגש אל נער בן 14 שעליו הייתה אחראית שפרה, אשת הצוות שעליה סיפרתי. הוא התקרב אליו ושאל אותו: "איך קוראים לך?"

ופתאום זה קרה:

הנער פשוט הפליק לו סטירה מצלצלת. לא היה מי שלא שמע את הסטירה. כולנו עצרנו את נשימתנו, חוץ מאחד.

הנער עצמו.

מכיוון שהיה בשוונג, הוא פשוט לקח את המשקפיים הזהובים והיוקרתיים של הנדיב ההמום ושבר אותם  לשניים.

איני יכולה לתאר מה קרה שם.

המנהל הראשי מיהר ורץ אל הנדיב, הרחיק אותו מהילד וצעק לשפרה:

"תקחי אותו מכאן מיד!" לאחר מכן, הוביל את הנדיב המוכה, ומישהו  אסף את המשקפיים השבורים לרסיסים.

איני חושבת שאי פעם קרה כדבר הזה בשום מוסד שרצה להתרים כסף ממישהו. ברור היה לכולנו שתרומה לא תצא מהיום הזה. מה ששאלנו את עצמנו הוא – מה יהיו ההשלכות לגבי המוסד ובפרט לגבי שפרה.

אבל שפרה? היא הייתה עסוקה בלהרגיע את הנער, לשיר לו איזה שיר, כאילו שלא הוריד סטירה מצלצלת לאיזה מיליונר, וכאילו לא שבר בזה הרגע את משקפיו היקרים.

הנדיב הביט עליה ועליו, ולא אמר מילה. לכל מי שהביט מהצד זה נראה כמו התגרות של שפרה. רק אנו ידענו שזו שפרה. היא פשוט ממוקדת בתפקידה, אבל אם להודות על האמת, גם אנחנו חשבנו שזה מוגזם. עם כל הכבוד לילד, הוא עשה משהו מאוד בעייתי ויש כאן נדיב פגוע, ואולי הדבר הנכון הוא לסלק את הילד ולהרגיע אותו במקום אחר?

תכל'ס, האירוע התפוצץ. חברי ההנהלה ליוו את הנדיב הפגוע, תרתי משמע, אל מכוניתו. גם הפמליה נבלעה במכוניות, לא לפני ששיגרו מבטי איבה אל המנהל, והשיירה עזבה את המקום ביללת צמיגים רועשת במיוחד.

בשלב זה רץ המנהל הראשי לחדר האוכל. שפרה הייתה שם, עדיין מרוכזת כולה בנער שלה.

"את עוד פה? תקחי את החפצים שלך ותסתלקי מכאן!" הוא שאג.

שפרה הסתכלה עליו, המומה. היא באמת הייתה המומה. ואז ראינו דמעה אחת בעיניה ואחריה עוד דמעות רבות.

לעולם לא אשכח את המבט הזה שלה. מופתע לגמרי. והדמעות היו של צער נורא.

היא לחשה לנער: "בוא, אקח אותך לחדר", והחלה ללכת אתו. המנהל ניגש בצעדים מאיימים, אך פשוט עצר. מה הוא כבר יכול לעשות כעת? "הרסת לי עבודה של חצי שנה", הוא צעק אחריה, "הגביר הזה הוא כזה קמצן, שכדי להביא אותו לכאן הייתי צריך להשקיע הון. כעת הכול הלך לטמיון, את והשטויות שלך!"

והיא הולכת ודומעת, וכולנו יודעים שאלה הצעדים האחרונים שלה במוסד. הרגשנו עצב גדול ונורא, ומועקה קשה. ראינו אותה לוקחת את התיק והולכת בשתיקה, וידענו שהלב של המוסד הזה פשוט קם ועזב כרגע. יותר מדויק, גורש בבושת פנים.

יומיים חלפו. שקט מתוח. האמת – כולנו פחדנו לגורלנו, כי ממה ששידרה ההנהלה בימים שלפני, ניתן היה להבין שהנדיב הזה הוא ההזדמנות האחרונה של המוסד לשרוד. כולנו חיכינו להודעה על צעדי צמצום או סגירה, ומה שבטוח, ידענו שכל תקוותינו שהמצב ישתפר נגוזו, וכי לא זו בלבד שמה שהיה הוא לא שיהיה, אלא שיהיה עוד יותר גרוע.

אבל ביום השלישי, ממש באמצע היום, פתאום מגיע רכב שרד למוסד, ומי יוצא ממנו אם לא אותו הנדיב?

הוא נכנס, מלווה בעוזר אחד, בלי שום פמליה, וביקש לדבר עם הצוות.

כולנו הוזעקנו. לקח קצת זמן לכנס את החוסים ולהפקידם לפעילות ביד שלושה אנשי צוות ומתמחים. כל הצוות מיהר להתכנס.

הושיבו אותו בראש השולחן והוא אמר: "איני יודע מה אתם יודעים עליי, אבל איני ידוע כפילנתרופ גדול. אני אמנם תורם, אך למספר מצומצם ביותר של מוסדות, ואף לא אחד מהם – מהסוג הזה.

סיירתי כאן, ולא נעים לי לומר: זה לא עשה לי כלום. זה לא היה שונה ממה שדמיינתי, וחדרים וקישוטים מעולם לא עשו לי את זה.

כשהגעתי לילדים החוסים, קצת ריחמתי, כי כל בן אדם מרחם על ילדים שלא שפר עליהם הגורל, אבל עדיין זה לא שינה את הנחת היסוד שלי, שחוץ מתרומה חד פעמית קטנה שהייתי נותן ממילא – איני הולך להשקיע כאן שום דבר.

אבל אז התקרבתי  לילד ההוא. לא יודע מה ניסיתי לראות בעיניו, אולי זיק של קשר או הבנה. כל הנושא של האוטיסטים סקרן אותי פעם, עד שדברים אחרים החלו לסקרן אותי.

ואז...

חטפתי את הסטירה הכי חזקה שחטפתי בחיים שלי.

'זץ' כזה על העצמות של הפרצוף. בילדותי חטפתי כמה סטירות, ומאז איש לא הרים ידו עליי, אבל כזו סטירה לא חטפתי בחיי.

ואם זה לא מספיק, אותו נער שבר לי את המשקפיים. זה לא הפריע לראייה שלי, מפני שאלה הם משקפיים למרחק קצר. למרחק ארוך אני רואה.

וראיתי.

ראיתי את הבהלה של כולם, את הכעס של המנהל, ויכולתי להבין. אותו ילד הרס את כל תקוותיו (למרות העובדה שאני ידעתי שאלה היו תקוות שווא, אבל הוא... הוא לא ידע...)

מה שהפליא אותי בכל הבלגן הזה היה התגובה של המורה שלו. בכלל לא עניינו אותה החשבונות מסביב. היא הייתה מרוכזת בנער, להרגיע אותו, לטפל בו. לא הייתה בה אפילו טיפת כעס. היו רק שניים שם בחדר האוכל שהבינו אחרת לגמרי את כל הסיטואציה. הראשונה היא אותה מורה. השני הייתי אני.

הסטירה הזו גרמה לי זעזוע. הכאב הפיזי היה טפל. הסטירה הזו עוררה אותי להבין. להבין שלילד הזה יש הורים שעם זה הם מתמודדים 365 יום בשנה, 30 ימים בחודש, שבעה ימים בשבוע ועשרים וארבע שעות ביממה. הם יתנו לילד הזה את הכול, וכל מה שיקבלו ממנו זה סטירות, והם יבינו, ירצו או לא, שזה הגורל שלהם.

פתאום הבנתי שמוסד כמו זה מתחלק עם ההורים בסטירות ומתחלק אתם בהתמודדות: שהצוות חוטף כל יום סטירות כמו אלה שחטפתי אני, ושהוא מכיל אותן כמה שהוא מכיל. איך ידעתי? פשוט ראיתי את האישה ההיא, המורה, וידעתי.

כשהגעתי הביתה, נגעתי בלחי הכואבת שלי והרגשתי שהנשמה שלי היא זו שכואבת. ואז נזכרתי במורה ההיא שדאגה כל כך לילד, בדיוק ברגעים הללו, ופתאום התחלתי לבכות בכי מר. בכי שהיה עצור בתוכי כל הנסיעה. ובתוך הבכי הזה ידעתי שאני הולך להפוך את המקום הזה למקום מפואר יותר, מקום שיכול להעניק לילדים הללו כל מה שהם רוצים, שזה בראש ובראשונה צוות גדול יותר, חדרי טיפולים מתקדמים יותר, ביגוד ומיטות, מטבח ומזון הכי יקר שיש.

באתי לכאן עם צ'ק של כמה מיליוני שקלים, ואף הקציתי אדם שיהיה אחראי להוצאת הכסף בצורה שתביא את המוסד לחלום שלי, אך יש לי רק תנאי אחד".

הוא עצר וכולנו עצרנו את נשימתנו. "אני מבקש מהמנהל שימנה את המורה ההיא כאחראית לשינוי הזה. אני לא רוצה אותה כמנהלת כלכלית. אני לא רוצה שתרוץ לבנקים או שתלך להתחנף לתורמים. אני רוצה רק שהיא תגיד לאנשים שלי על מה צריך להוציא את הכסף . אני פשוט סומך עליה. היא יודעת מה הילדים הללו צריכים, כמה צוות צריך להוסיף, ואיפה צריך לתקן. אני יודע שאני נכנס לצרות, כי אם היא לא עשתה חשבון לסטירה שקיבלתי, היא בטוח לא תעשה חשבון לכסף שלי. היא תחשוב על הילדים. אני אתן לה יד חופשית, כמובן אם רק ההנהלה תסכים... אגב, איפה היא?"

הייתה שתיקה מביכה באוויר. איש לא ידע איפה היא, אבל כולנו ידענו מדוע היא לא כאן...

איש לא העז לדבר.

המנהל אמר: "היא בחופשה היום. אשמח אם מישהו יבקש ממנה להגיע לכאן".

התנדבתי.

רצתי  למשרד והתקשרתי אליה. "שפרה, תשבי". אמרתי, "את חייבת להגיע לכאן".

"אבל פיטרו אותי. את לא יודעת?"

"אני יודעת, אבל שלא תשאלי מה הולך כאן. הנדיב ההוא הגיע והוא רוצה לתרום, אבל מתנה את זה בכך שאת זו שתחליטי לאן הכסף ילך. בבקשה, בואי".

שמעתי אותה מתנשמת. "אבל ייקח לי חצי שעה להגיע, האוטובוס כאן..."

"קחי מונית", ביקשתי ממנה, "המוסד ישלם הכול. פשוט תבואי לכאן".

"בסדר", אמרה "אני אבוא".

חזרתי בשקט לחדר הצוות ואמרתי שהיא לוקחת מונית בדרך לכאן.

אגב, "מה שמה של אותה מורה?" שאל הנדיב.

"שמה הוא שפרה".

"שפרה", אמר, "שם מאוד מתאים. אחת מהמיילדות העבריות שדאגו לילדים חסרי ישע. מאוד מתאים", חזר ואמר. "אני בטוח שהיא תקשיב לכם".

היא הגיעה. מנהל המוסד יצא לקראתה והתנצל עמוקות, ביקש שלא תספר מה שקרה. זה היה מיותר. מי שהכיר את שפרה ידע שדבר כזה לא היה עולה על דעתה.

היא פשוט התייצבה. הנדיב אמר לה דברי שבח רבים, ולפתע עצר כשדמעות נקוו בעיניו, כמו גם אצל אנשי הצוות. היה זה מעמד שלא הכרתי בכל ימי חיי.

כשהוא סיים, היא אמרה: "אני מסכימה בתנאי שמנהל המוסד יסכים לכך".

מנהל המוסד אמר: "בוודאי, בשמחה רבה".

ואז אמרה שפרה: "אני מתנצלת בפניך על הסטירה ההיא, טוביה לא היה מודע למה שהוא עשה, ובכל פעם שאני מקבלת סטירה אני מרגישה שמשמיים נותנים לי לטיפה. הסטירה שאתה חטפת הייתה שווה לכמה סטירות טובות, אז אתה ממש יכול להיות מרוצה..."

כולם צחקו צחוק מקל שהפשיר את האווירה. המפגש הסתיים.

עברו מאז שנים רבות. ממוסד סוג ג', הפך המוסד הזה לאחד המובילים בתחום. הנדיב ובני משפחתו רואים בו את ה'בייבי' שלהם ומתעניינים בו באופן אישי, מלבד הכסף שהם שופכים עליו.

ושפרה עדיין בתפקידה, וכל עוד היא בתפקידה אני יודעת שהכספים הללו ילכו למקומות הנכונים לטובת הילדים החוסים.

ואם פעם חשבתם שסטירה היא דבר גרוע, אולי כעת תשנו את דעתכם.

לפעמים אנחנו זקוקים לאיזו סטירה שתעיר לנו את הנשמה.

 

חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 10

 

תפילה

רבונו של עולם

רוצה לעשות הכל לכבודך אבל באמת. כי הרבה פעמים אני עושה דברים לכבודי ח"ו, אני רוצה שהם יצליחו כדי שכולם יראו כמה אני מוכשר וכמה אני מוצלח ואיך כל דבר שאני עושה עולה יפה. אני כותב עכשיו את המילים האלה ואני כל כך מתבייש. איך יכול להיות שאני כל כך מרוכז בעצמי אבא? איך יכול להיות שגם בעניינים של זכוי הרבים, אם זה עלון, או ספר, או שיחות כאלה ואחרות איך יתכן שמה שחשוב לי שזה יצליח, לא מתוך דבקות בך אבא, רצון לקרב אחרים אליך, אלא מתוך רצון להצליח במה שאני עושה כדי שיגידו לי עוד כמה מילים טובות ויחממו לי עוד קצת את האגו.

אבאל'ה, תציל אותי מהגאוה הזו. תעזור לי שכל דבר שאני אעשה, יהיה באמת לכבודך, לעשות את רצונך, לקרב אחרים אליך.

שבכלל לא יהיה איכפת לי מעצמי ומההצלחות שלי. שאני אזכה לצאת מהתמונה לגמרי. שרק אתה אבא תהיה לי מול העיניים.

תעזור שגם אם אני מרגיש שמה שעשיתי לא כל כך הצליח, לא להישבר מזה. לזכור שמה שחשוב זה הרצון לעשות לך נחת רוח, לעשות את רצונך וכלל לא חשוב מה יגידו או מה יחשבו.

זכה אותי אבא להתבונן כל רגע במה שאני עושה ולזהות מייד מתי זה מתוך דבקות בך ומתי זה חלילה מתוך דבקות בגאוה שלי.

רבונו של עולם, רוצה רק לשמח אותך.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע