וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה'... וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ... וַיּוֹצִאֵנוּ... מִמִּצְרַיִם... וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ... (דברים כ"ו ב' - י"א).

   אשרינו ומה טוב חלקנו ומה נעים וטעים גורלנו, אשרינו שזכינו להימנות על לִגְיוֹנוֹ של מלך העולם ולקבל ממנו את המתנה הנפלאה והמתוקה ביותר, הלא היא התורה הקדושה.

   התורה הזו מזכה אותנו בממתקים רבים ופותחת בפנינו את הדלתות להיכלות הגבוהים ביותר, באמצעות קיום מצוותיה אנו מתחברים ומתאחדים עם הבורא ומשפיעים על ניהול העולם, וקובעים את תכולת ומינון "סל הישועות" של כדור הארץ.

   האם ירדו גשמים - וכמה? האם חלילה יהיו מגיפות ואסונות - או שנזכה לבריאות ואריכות ימים? האם הפרנסה תהא מצויה - או שחלילה היוקר יאמיר והעסק יהא רגיש ושביר? האם נזכה לשלום עם אויבנו - או שמא ידי עשיו ישלטו עלינו?... התורה מוסרת בידנו את המפתחות  לכל העניינים ומודיע לנו שהכל תלוי בנו ובמעשינו לטוב או למוטב, כפי שנאמר בתורה בפרשת בחוקותי.

  אלא שחוץ מהחלק הרוחני והסמכותי שהתורה נותנת לנו, היא גם מחכימה אותנו בחכמה נפלאה ומיטיבה עימנו בתחום הגשמי. התורה מחשלת את רוחנו ונפשנו ומלמדת אותנו כיצד לעבור את משברי החיים בהצלחה, ומִמנה אנו שואבים עידוד רב. לדוגמא:

   המצווה הראשונה בפרשת כי תבוא, זו מצות "ביכורים". במצווה זו מְצַוָה התורה את החקלאי המאושר לקחת את הפרי הראשון שגדל בשדותיו, ולעלות עימו לבית המקדש ולתת אותו לכוהן במתנה.

   מטרת מצווה זו - לשדר לאדם שלַעולם הזה יש בוס ואנו כפופים להוראותיו ומצוותיו, ועלינו להשקיע בעבודת ה' את הטוב והמושלם ביותר. משום כך רוצה התורה שניקח את הפרי הראשון שגדל לנו לאחר עמל ויזע, הפרי שאנו מחוברים אליו רגשית, וניתן אותו "מתנה" לכהן בבית המקדש.

   אותו רעיון קיים גם "בפידיון הבן". התורה רוצה שניקח את הדבר היקר לנו ביותר - את הילד הבכור, ונערוך לו "פדיון". וזאת כדי להגביר לנו את התחושה הנ"ל שלעולם הזה יש בוס והכל שייך לו ואין לנו בעלות על כלום, ואפילו לילד שלנו - עצמינו ובשרינו, אנו צריכים לערוך פדיון.

   היסוד הזה טמון גם במצוות "ברית מילה" ומצוות "טהרה" ומצוות "שמירת שבת" ועוד מצוות רבות שבהם האדם מבטל את כל רגשותיו לבורא תוך כדי מסירות נפש, ובכך הוא בעצם מְמַמֵשׁׁ את תכליתו וּמֲעָצִים את הקשר המשפחתי שלו עם הבורא - ונכנס יותר חזק למסגרת של "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים י"ד א'), ואשרי חלקו. מה גם שאת פירות מסירותו הוא יקטוף עוד בעולם הזה, שהרי אנו יודעים שככל שהאדם דַבֵק יותר בבוראו - כך הישועה נדבקת בו יותר, וכפי שראינו בפרשת בחוקותי "שקיום המצוות מגביר את השפע הגשמי של האדם בכל התחומים".

   אין ספק שזה נשמע טוב ונפלא, ואשרי העם שככה לו. אלא שבכל זאת יש כאן איזו נקודה קטנטונת הטעונה ביאור ובירור. שהרי אם ננתח את מצוות "ביכורים" לעומק, נבחין בפרט מאוד מעניין ותמוה - אשר אינו עולה בקנה אחד עם השכל הזך והישר, וכדלהלן:

   יום אחד מושיקו קם בבוקר והודיע לאשתו שיש לו תוכנית של גאון. הוא יוציא את החסכונות מהבלטה הנסתרת בחדר השינה וירכוש חתיכת אדמה, באדמה זו הוא יזרע ויטע וישתול ויצמיח ויגדל "כל טוב" מצריים, ובעוד תקופה קצרה הם כבר לא יזדקקו לרכוש מהירקן פירות בדמים מרובים - ולהתלבט האים לרכוש פירות מסוג א' מסוג ב', אלא הם יוכלו לקטוף כאוות נפשם מהיבול המשובח שבגינתם.

   לשמע בשורה זו זרחה אשתו של מושיקו, היא התלהבה מהרעיון ומחאה לו כפיים על החשיבה הבריאה והיצירתית, ועוד באותו יום רכשו השניים מאבו סלח שטח אדמה נכבד.

   ימים ולילות מושיקו עמל ויגע והזיע והדיר שינה מעיניו ותנופה מעפעפיו, הוא עבד יום ולילה והשקיע את כל כוחו ומוחו באותה אדמה, וכעבור תקופה עיטרו את אדמתו עצי פירות טעונים ומפוארים - ושמחתו הייתה רבה, והוא החל להתכונן למצווה הנדירה של "ביכורים".

   מושיקו יצא העירה ורכש סלסלה מפוארת, עיטר אותה בקישוטים ותכשיטים, לאחר מכן שם פעמיו אל אדמתו - והחל להכניס לסלסלה מאוצרותיו היקרים. ענב חמוד, רימון מתוק, תמר אציל, זית אביר... וכאשר העסק היה מוכן הוא נטל את משפחתו ועלה עימה לבית המקדש, ונעמד שם לפני הכהן, והכהן ביקש ממנו לחזור אחריו מילה במילה:

   לאחר שמושיקו אמר את המילים הללו, אחזה אותו פליאה עצומה - והוא פנה אל הכהן ושאל:

   כהן יקר ונכבד. בטח הנך יודע שהיום הזה הוא חג בשבילי. הרי ביום זה אני זוכה להגיש לה' מפרי עמלי ולהקריב עבורו את היקר שבאדמתי - את הפירות הראשונים שזכיתי לגדל. כמובן שהתכוננתי היטב למעמד, חיזרתי אחרי סלסלה מהודרת ועיטרתי אותה בתכשיטים, והפלגתי לכאן ממרחקים עם כל בני משפחתי - כדי לשתף את כולם במעמד הרם והנשגב.

   [עיין במשנה עד כמה מושקע טקס הבאת הביכורים. הגוזלות שעל הסלים, קרני השוורים המצופות זהב, קורבן השלמים, החליל, השירה, התכשיטים, הלינה ברחוב וכו' (ביכורים ג' ב' - ט)].

   ומדוע בזמן כה מרומם ונשגב - ביום החג שלי, אתה מזכיר לי את כל ההיסטֵריה של ההיסטוֹריה? את הצרות הנוראות שעברו אבותי במצריים, את העינויים והצעקות, את שורשי הרעועים והמדולדלים, מדוע ביום הנפלא הזה עלי להתעמק באותם פרטים כואבים?

   חייך הכהן למושיקו, ואמר: שאלה גדולה שאלת בני. שאלה הטעונה בהרבה רגש - ואין ספק שמגיע לך על כך תשובה מושלמת ומהודרת, והתשובה היא זו:

   דווקא בזמן הנשגב הזה שהנך נמצא "בפסגת ההצלחה הגשמית" ואתה נותן לה' את מתנותיך בשמחה גדולה, רוצה ה' שתתבונן בהיסטוריה ותזכור שהתחלת מאפס. מדוע? כדי שתצליח להגיע לשמחה מושלמת. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   לכל אדם בעולם יש על הגב איזה שק של ייסורים, והשק הזה רובץ עליו ומכביד על אושרו - אם מעט ואם הרבה. אם כן כיצד יכול אדם להגיע לפסגת השמחה.

    הבעיה הגדולה ביותר נמצאת במצוות ביכורים ששם האדם מצווה לשמוח בשלמות, וכפי שנאמר בתורה "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". וכיצד באמת יצליח האדם לקיים את הפקודה הזו ולהגיע לשמחה מושלמת - אם הוא סוחב על גבו חבילה גדולה של ייסורים?

   לתורה יש פיתרון מעניין לבעיה הסבוכה הזו, עצה נחמדה אשר בכוחה לחמם את הלב ולשמש לאדם כזריקת עידוד נפלאה ולהטעין את נפשו בכוחות מרובים ולגמד בעיניו את שק ייסוריו - ולהובילו עד לשמחה המושלמת. כיצד?

   אם האדם יזכור את ההיסטוריה שלו - מאיזה כלום הוא התחיל, כיצד אבותיו היו עבדים במצריים לעם זר ואכזר וגורלו היה אמור להיות כמותם רע ומר - ובין רגע הסבל נעצר ונגמר והגיעה הישועה ואבותיו נגאלו ביד חזקה ובזרוע נטויה וקיבלו במתנה את הארץ הטובה והפכו "מעבדי פרעה" השפלים - לעבדי ה' המהוללים...

   אם האדם יתעמק בפרטים הללו כהוגן ויטיל עוגן בכל אחד מהם ויראה את כל המהלך שלו ושל אבותיו מאז ועד היום, הוא יגיע למסקנה ברורה ויציבה שישועת ה' כהרף עין, וגם אם המצב קשה וּמַכֵּה - הכל יכול להתהפך לוורוד ויפה, ובִּין רגע יכול האדם לעבור ממצב של שעבוד לגאולה ולצאת מאפילה לאורה, וכל צרותיו יהפכו להיסטוריה.

   ומחמת שרצה הבורא שהאדם יבין את המסר הזה ויתחבר לשדר הזה, לכן הוא ביקש ממנו להתעמק בהיסטוריה ולראות כיצד עברו היה קודר - והיום מצבו מאוד זוהר, כדי שעל ידי זה יתרומם ויתרונן ליבו ויתגמדו בעיניו צרותיו וקשייו, ותבער בו שמחה מושלמת.

   הבנת מושיקו? במצוות ביכורים לא רוצה התורה שתזכיר "היסטוריה כואבת", אלא שתגלה את "ההיסטוריה המעודדת". שתבין שלעולם הזה אין כללים והקשיים הם רק זמניים, ואפילו אם הינך נמצא במצב של עבדות גמורה - יכול מצבך להתהפך בִּין רגע לטובה ולברכה, וההתבוננות הזו תסיר ממך את היגון והתוגה - ותצליח להיות בשמחה מושלמת. נכון שזה נפלא?

   עד כאן התשובה שענה הכהן למושיקו, אך כמובן שגם אנו צריכים לאמץ את הרעיון. שהרי היסוד הזה שאנו רואים כאן במצוות ביכורים, הוא אחד המנועים החזקים ביותר שמחזיקים אותנו בגלות הקשה.

   הידיעה שאין קשר בין העבר הקודר לעתיד הזוהר - וישועת ה' כהרף עין, נוסכים בנו כוחות ועוזרים לנו להתמודד עם הניסיונות הקשים, ולהבין שהגאולה הפרטית של האדם יכולה להגיע ברגע אחד.

   לאחר שהגענו עד הלום וגילינו את היהלום הרמוז במצוות ביכורים, אנו יכולים כבר להמריא לשלב הבא, ולעכל את הידיעה הבאה:

   לא רק שעלינו להאמין שישועת ה' כהרף עין, אלא חובתנו גם להבין שכל הרע והמר שהיו מנת חלקנו בעבר, זה היה בעצם "בונוס" נפלא שאלוקים נתן לנו.

   מי שרוצה להבין זאת כהוגן מוזמן לשמוע את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, שאמר כך: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא (ברכות ה' ע"א).   

   רבי שמעון מגלה לנו שהעולם הבא הוא "מתנה טובה". וכיצד קונים את המתנה הזו? על ידי ייסורים.

   כן כן, בשמיים לא מקטלגים את האדם על פי גוון הזקן ועובי הפאות, ולא על פי עומק הכיפה ואורך החליפה, וכמובן שלא על פי הכרס המכובדת והאצילית. מה שקובע את מיקומו של האדם בעולם העליון, זה כמה הוא סבל ויגע וטרח והתאמץ והקריב למען עבודת ה' שלו, ועם כמה קשיים הוא התמודד.

   מסופר על יהודי אחד ששאת ייסוריו וצרותיו גברו, והוא החליט ללכת אל הרב ולבקש את ברכתו שהמצב ישתפר. האיש יצא את ביתו והתניע את הסוסים, חצה יערות וגמע מרחקים, עד שהגיע אל בית הרב.

   הוא נקש על הדלת, הרב הכניס אותו פנימה והושיבו על כסא, והורה לרבנית להכין לו כוס תה חם - כדי שיירגע מעט מטלטולי הדרך.

   האיש שתה את התה ולפתע חש בעייפות גדולה העוטפת אותו, ותוך מספר רגעים ראשו נשמט על השולחן - והוא נרדם. כעבור עשר דקות הוא התעורר, נטל את תיקו, ניגש אל חדרו של הרב והודיע לו שהכל בסדר - והוא חוזר לביתו.

   כמובן שהדברים נראו לרב תמוהים והוא לא הניח לו ללכת. הרב ביקש לדעת לאיזו מטרה הוא בא - וכיצד פתאום נפתרה לו הבעיה, והיהודי פתח את פיו ואמר:

   מורי ורבי! בתקופה האחרונה גברו ייסורי וצרותי והגעתי למצב שכבר לא יכולתי לעמוד בכך - והחלטתי להגיע אליך ולבקש ממך שתברכני שהגזרה הקשה תסור מעלי. אך כאשר הגעתי לכאן ושתיתי את הכוס תה שהרבנית נתנה לי, חשתי לפתע בעייפות גדולה, ונרדמתי על הכסא למספר דקות.

   והנה אני חולם שהגיע זמני לצאת מהעולם, ונשמתי עולה למעלה וניצבת למשפט לפני הבורא - כדי למסור דין וחשבון על כל מה שעשתה כאן בעולם.

   לפתע גדודי מלאכים הגיעו לאולם המשפט, זה אומר נבראתי ממעשה פלוני וזה אומר נבראתי ממעשה אלמוני, היו גדודים של מלאכים שנבראו מהמצוות שאגרתי  - אך היו גם מלאכים אחרים שנבראו מהעבירות שעשיתי, לפתע הושלך הס והמשפט החל, והנה מתברר שכף המאזניים נוטה יותר לחובתי.

   כמובן שיראה ופחד אחזו בי, הבנתי שכעת אני הולך לשלם על הכל, אך לא יכולתי לעשות מאומה כדי לשנות את התמונה. לפתע נשמע קול רעש גדול, וקבוצת מלאכים נכנסה לאולם עם ארגזים גדולים - וביקשה לעכב את ביצוע גזר הדין, מחמת שיש דבר נוסף שיש לקחת בחשבון.

   הם פתחו את הארגזים והחלו להוציא החוצה חבילות של "ייסורים וצער וכאב" שעברו עלי, ושמו הכל על המאזניים. לפתע המאזניים שינו כיוון, וכמעט שהוכרעה הכף לטובתי. בראותי זאת בכיתי כמו תינוק והתחננתי בפני המלאכים שיחפשו עוד איזה חתיכת ייסורים שהייתה לי, צער, עוגמת נפש, רציתי מאוד שהכף תוכרע לטובה ואזכה בדין, אך לצערי הרב הארגזים היו ריקים.

   באותו רגע צעקתי לה': מדוע לא ציערת אותי עוד קצת? למה לא נתת לי עוד איזה סבל? הרי אם הייתי סובל עוד קצת - המשפט שלי היה עובר בהצלחה והייתי זוכה בדין. אם כן למה ריחמו עלי שמים ולא ציערו אותי יותר?

   ותוך כדי שאני צועק, אני מתעורר משנתי ורואה שאני נמצא בבית הרב ועומד לבקש מהרב ברכה שתעזור לי להקטין את שאת ייסורי.

   כמובן שאחרי חלום כזה שקוף שבו ראיתי את מעלתן של הייסורים, אני כבר מביט על הייסורים בצורה אחרת ושמח בהם כמוצא שלל רב, ואיני חפץ שהרב ייקח ממני את "הזכות" הזו.

   הסיפור הזה רמוז כבר במשנה שאומרת "לפום צערא אגרא", פירוש: ככל שהאדם מצטער יותר בחייו - כך שכרו לעולם הבא יגדל ויתעצם יותר, והרווח כולו שלו (אבות ה' כ"ג). כעת אנו כבר מבינים יותר טוב את דברי רבי שמעון בר יוחאי הנ"ל, שעולם הבא נקנה בייסורים. שהרי "הייסורים" הם כלי מאוד חזק שם, ובכוחם להפוך את הדין על האדם לטובה ולברכה.

   כעת אנו כבר מבינים יותר טוב את דברי הגמרא שאמרה "חייב" אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ולקבל את הרעה "בשמחה" (ברכות ס' ע"ב). שהרי "הרעה" היא בעצם טובה גמורה המקדמת את האדם ומועילה לו בעולם הנצח.

   המסר הזה חד וברור כראש הגפרור, והוא גם רמוז בשמות הפרשיות "כי תצא וכי תבוא", וכדלהלן:

   אין ספק שאם נפנים את שתי הפנינים הנפלאים שראינו כאן במאמר, א) אם נאמין שהעבר הקודר לא סותר שהעתיד יכול להיות זוהר - שהרי ישועת ה' כהרף עין, ב) אם נבין גם שכל הרע והכאב והצער העובר עלינו - אינו לריק, ועוד נהנה מאוד מפירותיו, אזי חיינו יעלו רמה והשמחה "הפנימית והאמיתית" יהיו מנת חלקנו תדיר.

   מי חולק על זה?