פרשת השבוע משפטים

נכתב על ידי אלון, 29/1/2019

 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"  (כא,א)

מתן תורה – תורה של בוקר. ואלה המשפטים – תורה של ערב. "תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל" (ספר הפרשיות)

"כל משבריך וגליך עלי עברו"

כל הדרך של עבודת השם היא דרך  עליות וירידות. רגעים של התעלות ודבקות לצד רגעי כשלון ונפילה. אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר, כל אחד עובר במהלך החיים דברים לא קלים, "כל משבריך וגליך עלי עברו", ואת כל זה אנחנו רואים בפרשת השבוע. במתן תורה קבלנו תורה של בוקר. הכל חגיגי ויפה, מעמד מרומם ונשגב. בני אדם מתרוממים לדרגת מלאכים. בפרשת משפטים מקבלים תורה של ערב. עבד עברי, אמה עבריה, מכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, דברים קשים. מכניסים לנו את התורה הקדושה אל תוך ענייני הבית, משא ומתן, בין אדם לחברו, מלחמת היצר, אל תוך החיים. זאת גדולתה של התורה, שהיא מעלה אותנו מעלה, לכל יהודי יש הרי זמנים של התעלות, והיא נמצאת אתנו גם כשאנחנו למטה למטה, בתחתית ההר. ה' אתנו בכל הנפילות והוא עוזר לנו לקום.

"באותה שעה ראשונה ששמעו ישראל את המשפטים, מה הם ועל מה הם, היו דומים כמי ששומע רעם ביום בהיר, וכמי שרגליו כבר דרכו בשמים, ופתאום שערי שמים נפתחים תחתיו, והוא נופל ויורד עד תהום תחתית, וכמו שחשך עליו עולמו בצהרי יום. ואף על פי כן, זאת תורת האדם. היא שפלותו של האדם, שהתורה מעידה עליו שעשוי הוא לירד לעמקי שאול גם לאחר שעלה שחקים. והיא גם גדולתו של האדם,  שהתורה מלווה אותו בכל מקום ובאה עמו בכל ירידותיו, וכיון שהוא נשבע לה שבועת אמונים פעם אחת ובכל כוחו, שוב אינה מרפה ממנו וחותרת לו חתירות של תשובה ותיקון, וגם אם הוא את עצמו מוריד שאול – ויעל!

תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל" (ספר הפרשיות).

 

נשמה יהודית היא ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד. יהודי נוסק למעלה, מתעלה ברגשות קודש, מרגיש כל כך קרוב לה' וברגע אחד הוא יכול למצוא עצמו מתבוסס בבוץ וברפש. ה' רוצה שנמליך אותו בתוככי עולם הזה, מלכות השם לא יכולה להישאר אי שם בשחקים. מלכות השם מגיעה לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ועד למקומות הכי נמוכים.

עבד עברי. המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. והעבדות הקשה ביותר היא העבדות ליצרים ולתאוות. כשהטבעים והיצרים מתגברים עלינו, כל כך קשה להתמודד איתם, אלה היסורים הכי קשים שיש לאדם. יסורי הנפש גדולים פי כמה מיסורי הגוף. כשאדם נמצא בתוך התאוות שלו אין לו חירות פנימית. הוא עבד ליצר שרודה בו בלי רחמים. אדם יכול להיות גיבור ותקיף ולשלוט על יצריו, אך בה בשעה בעניין מסויים הוא אסור לחלוטין בידי עצמו. חסר אונים מול עצמו. עבד עולם לטבע שמתגבר עליו.

פרשת השבוע מפגישה אותנו עם החצר האחורית של החיים, אבל גם נותנת לנו עצה ודרך איך לצאת משם, איך להתרומם. האמונה הקדושה היא התרופה שלנו. אם האדם פורק מעליו על מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכל, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו.

אפילו יהודי ירא שמים מתפלל "אל תביאני לידי נסיון", קל וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי כוחה המרסן והמגן של האמונה הקדושה. האמונה באלוקים משמעותה שיש בעל בית לעולם, שלא אנחנו מחליטים מה מותר ומה אסור. כשאדם מבין ומקבל את זה, זה נותן לו כוח, זה מרסן אותו, זה שם גבול למאווים שלו. צריך משהו יותר חזק מהאדם עצמו, יותר חזק מהשכל כי השכל יכול תמיד למצוא צידוקים לכל דבר. הדבר היותר החזק זה האמונה בבורא עולם, ב"עין רואה ואוזן שומעת".

אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. אבל אם חלילה לא עומד בנסיון, הוא מרגיש מושפל וחלש, רחוק בתכלית הריחוק מהקדושה. אסור לנו להישבר. חייבים לדעת שאי אפשר בלחיצת כפתור לצאת מכל התאוות ומכל המידות הרעות. כדי להשתנות באמת צריך עבודה של שנים ארוכות שבהן צריכים להיות עקשנים ברצונות ובתפילות. אין ספור תפילות. רבונו של עולם תציל אותי מהיצר הרע שלי, תשמור עלי, תן לי כוח להתגבר. בלעדיך אבא אין לי סיכוי.

יש זמנים ששום דבר לא מסתדר. הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית, או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, רבנו של עולם אני לא רואה אותך, אני לא מרגיש אותך, תוציא אותי מהחושך הזה, תחזיר אותי אליך.

החושך הזה זה החלל הפנוי. מה זה החלל הפנוי שכל כך מרבים להזכיר אותו? כשהקב"ה ברא את העולם, הוא היה צריך ליצור חלל, לסלק את האור שלו לצדדים, ונשאר מקום שכביכול ה' לא נמצא שם. ורק אז אפשר היה לברוא את העולם. באותו חלל שפינו אותו כביכול מהאור האלוקי. בחלל הפנוי הזה ישנם שתי בחינות. יש ואין. יש אלוקות וכביכול אין אלוקות. כי החלל הוא פנוי, ה' פינה את עצמו. אם לא היה מפנה עצמו לא היה מקום לברוא את  העולם, הכל היה אור אין סוף ולא היה בכלל עולם. אבל האם זה נכון להגיד כך? האם יש מקום שהוא פנוי מאור ה'? זה החלל הפנוי בבריאה.

ואותה בחינה קיימת בחיים של כל אחד מאיתנו. חלל פנוי. הסתרה. לא מרגישים את ה'. כל רגע שאדם עובד עבודה של דבקות, הוא בעצם נאבק עם החלל הפנוי שבינו לבין הקב"ה. פתאום נהיה לו לאדם חושך בעיניים. פתאום נעלם לו הכל. האור האלוקי נעלם, לא רואה כלום, לא מרגיש את ה', לא מרגיש שה' נמצא איתו. ואפילו שאתה לא מרגיש כלום, אתה ממשיך וממשיך ועושה את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, עוד פעם מתפללים, עוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו,

שאדם עושה את הדברים  שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש, הוא היה אז במצב של הסתלקות כל המוחין, הוא אמר שכל ההשגות וכל הידיעות , הכל נעלם לו, "אין אני יודע עתה כלום, כלום ממש", ומשם דווקא, ממקום זה, בחר רבנו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הניצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע לנו את קריאתו: אל תתייאש! ללמדנו שהיאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה. יש מקום ששם ה' לא נמצא? ששם אנחנו לבד? אין! אני איתך גם שם, בחושך הגדול הזה שאתה נמצא בו, במקום שאתה לא מרגיש אותי בכלל. הנני איתך בכל אשר תלך, לעולם לא פורשים ממחיצתו של הקב"ה. ה' יתברך תמיד איתנו. צריך לחפש אותו. למצוא את הדרך להתחבר אליו מחדש.

"אחור וקדם צרתני". הנשמה רוצה את הקדם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. אי אפשר להגיע אל הפרי בלי לעבור דרך הקליפה. מה זה אחור? זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום וזו העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. לפני כל קדם יש הרבה עבודה של אחור. לא מרגישים כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה. כי הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.

 

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, כשאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה ויתור קטן, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו , עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, הוא יכול לחזור לחבור שלו עם ה'. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן, תתפלל שמחר תוכל.

אין יהודי שהוא רשע גמור. לכל יהודי, כמה שיהיה רחוק, יש נקודה קטנה קטנה ועמוקה עמוקה, ששם הוא צדיק, ששם הוא רוצה את השם. אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו או אולי הנכדים שלהם ולפעמים הם בעצמם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא  שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.

 

העולם הזה עולם נעלם. מחוברים אל ה' ומתבלבלים ושוכחים ושוב חוזרים להיות בחבור. לא רואים את ה', לא מרגישים את ה', בכל זאת יש שם קצת אור, ה' מסתתר שם... כשאדם הכי רחוק פונה אל ה' מהחלל הזה וזועק ה' מה יהיה איתי? ה' למה עזבת אותי? אז ה' מייד יורד אליו. אני אוהב אותך, אתה ילד שלי עם כל העבירות שעשית. זה כמו ילד שרץ אל הכביש בלי זהירות, בלי להסתכל, האבא שלו נותן לו שתי סטירות. אך אם חלילה הילד נפגע, אפילו קלות, האבא מיד מחבק אותו, מנשק אותו, מטפל בו, לוקח אותו לעזרה ראשונה. אולי עוד כמה חודשים הוא יגיד לו משהו, אבל עכשיו... אך אי אפשר להישאר כל הזמן במקום הזה. כי לא כל הזמן ה' יקח אותי על הידיים. אני צריך מעכשיו לקחת את עצמי בידיים, אני מתחיל עכשיו התחלה חדשה.

צריך להיות חזקים ועקשנים ברצונות ובתפילות. אבל לזכור שגם אם לא נענינו, התפילות לא הולכות לאבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של בורא עולם והוא יתברך בודאי ישתמש בהם כדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להן בדחיפות. אין תפילה , אין בקשה, אין קבלה שקיבלנו על עצמנו שהולכות לאבוד, שחוזרות ריקם. ביום מן הימים הקב"ה ישתמש בהן למעננו. כמו בסיפור הבא:

הבטחון של ר' נפתלי

ר' נפתלי קריגר, היה עשוי מחומרים מאד מיוחדים, זן יחודי של גיבור חיל, אשר שרד בעור שיניו את איימי השואה ויכול היה להם. יקדה בו בליבו אמונה חובקת עולם, שהזוועות הללו הן נסיון שהוא חייב לעמוד בו. "אף אחד לא יכול לחסל אותי, אף קלגס מתועב ככל שיהיה, לא יוכל לקחת את נשמתי ללא רצון הבורא". כשנכנס הצבא האנגלי המשחרר, חילקו מוצרי מזון לניצולים מזי הרעב. נפתולי זעק: "אל תאכלו, זו סכנת חיים, הגוף שלכם אינו מסוגל לעכל מזון כזה", הוא פנה לקבוצת ילדים שראה אותם מתנפלים על לחמניות: "ילדים יקרים, בניו של מלך, עברתם חמש שנות גיהנום והצלחתם לשרוד, האמינו לי אני רעב כמותכם, אבל האכילה הגסה מסכנת את חייכם, עכשיו שבו יפה, ואתן לכם לשתות דייסת סולת, ובעוד שעתיים ננגוס רבע פרוסת לחם עם פרוסת עגבניה. בלילה נאכל עוד דייסת סולת, ונלך לישון. בעזרת ה' בעוד שלושה ימים אתם תחושו חזקים ובטוחים לאכול כל מאכל...

נפתולי ניגש לכל ילד נשק אותו בחיבה על מצחו והשקה אותו מן הבקבוק שלו. "ר' נפתולי", לחש הילד בן השמונה חנניה גליברמן, "אני כל כך אוהב אותך, אתה כמו אבא שלי תודה שחיבקת אותי, תודה שליטפת אותי תודה שדאגת לנו שנאכל באופן בריא, לעולם לא אדע איך לגמול לך ר' נפתולי".

אחרי חצי שנה של שיקום רפואי עם תזונה נכונה והרבה פרקי תהילים התאושש ר' נפתולי הצעיר, קומתו הזדקפה, כתפיו התרחבו להן, וברק החיים שב להבזיק  באישוניו. כשעלה על אניה שהביאה אותו לארץ ישראל אמר: "אני מנמל חיפה נוסע לירושלים, לעמל התורה".

 

חמש שנים עברו, נפתולי כבר ירושלמי ותיק, שכר לו חדר קטן ליל העיר העתיקה, ומידי בוקר לאחר תפילת "הנץ" הלך רגלית לבית הדפוס בשכונת גאולה שם עבד כדפס שמונה שעות, ובשעה ארבע אחרי הצהריים נכנס לישיבה ב"מאה שערים" ועסק בתורה במסירות נפש.. חילק את יומו לשלושה חלקים, שליש שינה, שליש מלאכה, שליש תורה.

 

ערב אחד ניגש אליו ראש הישיבה הרב שמריהו אגרנט והודיע לו: "ר' נפתולי סיימת כמעט את כל הש"ס, אשריך, אבל ידידי, הגיע העת לפרק 'האיש מקדש', אם תרצה יש לי שידוך הגון עבורך". ר ' נפתולי, אוד מוצל מעשן הכבשנים, לא התווכח, דעת התורה מעל לכל. שרק'ה אף היא ניצולת שואה, סיפרה לו בפגישה הראשונה והשניה, במעט מילים ובהרבה שתיקות, איך שרדה את האימה. נפתולי שתק, אבל השתיקה שלו אמרה הכל. "צריך לנטוע עצים חדשים בשדה הקוצים" הוא כמעט לא דיבר אבל היא הבינה והסכימה.

החתונה התקיימה בשעות אחר הצהרים המאוחרות בשטיבל הקטן בפאתי "בית ישראל" עם 25 מוזמנים, מעט דגים מלוחים חופן ביסקויטים והרבה "מזל טוב". שלושה חודשים לאחר החתונה הזוג קריגר תקע יתד בחיפה. במעט חסכונות שהיו להם רכשו דירת קרקע בת שני חדרים בשיכון פועלים בקרית אליעזר. "כאן בשכונה הזו אין בית כנסת, ובשעה טובה ומוצלחת אנחנו נגור כאן",, הודיע לרעייתו.

הלמות הפטישים ניסרה את האויר והשמועה עשתה לה כנפיים "הדייר החדש,

נפתולי קריגר, בונה ברוב חוצפתו צריף, שישמש בית הכנסת". היה לא תהיה, כאן לא יוקם בית כנסת. אם אדון קריגר מעוניין, שיסע לו לעיר אחרת, כאן עיר הפועלים ולא עיר האדוקים". אחרי שבוע, צריף בית הכנסת ניצב על עומדו, 15 כיסאות עץ, תיבה קטנה, ארון קודש ובו מספר חומשים, מדף ובו 10 סידורים, ושתי גמרות בבא קמא. ר' נפתולי תכנן לכתוב ספר תורה אבל יותר מאוחר. הזוג קריגר נכנס למקדש מעט שלהם, ועיניהם מאירות. "תראי שרק'ה, אנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו... מי כמוך מבינה ששכונה שלמה ללא בית כנסת, זה כמו גוף ללא נשמה. נכון, בינתיים רק את ואני נתפלל כאן, אבל גם עם ישראל כולו התחיל עם זוג אחד, אברהם ושרה... נו ותראי לאן הגענו". נפתולי נעץ סמוך לדלת הכניסה רצועת פח של נחושת ועליה חרט באותיות קטנות "בית הכנסת ע"ש ניצולי שואה".

 

"אדון קריגר הנכבד מתבקש לפרק את המבנה המשמש בכית כנסת שבחצרך מיידית, על החתום ועד השכונה". פתק בסגנון לקוני זה הודבק באישון לילה על דלת דירתם של שרק'ה ונפתולי. "אני לא מודאג" אמר נפתולי  לשרק'ה "נתמיד בתפילות אזי גם כל חברי ועד השכונה יבואו לכאן להתפלל". שרק'ה שתקה, חושיה בישרו לה שהפתק הזה חופן בחובו איום. יומיים אחר כך היא חשה ברע, ונפתולי הזעיק אמבולנס ונסע עמה לבית חולים. יומיים הוא יושב לצידה בבית החולים ומתפלל. בלילה השלישי לאשפוז איבדה שרק'ה את הכרתה והובלה למחקלת טיפול נמרץ. ר' נפתולי הרשה לעצמו לבכות בינו לבין קונו, לחש בשפה רפה את תפילתו "אבא שבשמים אינני מתלונן, קיבלתי ממך את הכי טוב שבעולם, אחזת בידי כמו אבא טוב, בימים של דם מלקות והשפלות. ידעתי שאצא משם חי... בשבילי הרע הוא כמו הטוב, והטוב הוא כמו רע. הכל בא ממך, הכל ברצונך הטוב, ולכן כל גזירה שתגזור עלי, אמשיך לאהוב אותך, ולהודות לך... אך כיהודי פשוט אני מרשה לעצמי להשתמש בכח התפילה ולבקש ממך: אנא, עשה ששרק'ה תחיה, והתינוק יחיה.. ושנזכה למניין בבית הכנת שהקמנו בחצר דירתנו".

 

הוא עצר מונית ונסע הביתה. כשנכנסה המונית לרחוב המעפילים , רחוב מגוריו, הוא הבחין בהמולה גדולה. כבאית של מכבי אש ניצבה וכמה שוטרים עסקו בהרחקת סקרנים מן המקום. "ימתין כבודו עד שהכבאים יכבו את השריפה, יש מאחורי ביתך צריף עץ, לפני חצי שעה קיבלנו הודעה שהוא עולה בלהבות" הסביר לו אחד השוטרים. נפתולי הצליח להציץ, ובין כתפי השוטרים לגדר העץ הוא הבחין שבית הכנסת שלו ושל שרק'ה סיים את תפקידו, עוד לפני שהתחיל אותו. "תודה אלוקים תודה" אמר ר' נפתולי "בית הכנסת מפואר ממנו נקים בעזרת השם בעתיד. אתה מכיר אותי, גם כשאני רואה צריף שרוף אני יודע שמתחת לאפר מבצבצים נבטים של חיים חדשים, הלוא אני ושרק'ה, שנינו, נבטים שיצאו מתוך האפר". הבוקר האיר פניו לנפתולי, שמיד אחרי תפילת שחרית נסע באוטובוס לבית החולים. "יש לי בשורות טובות, שרק'ה מתאוששת, הזיהום בדך חולף לו, וגם התינוק בסדר".

 

אנחנו עולים מכאן על רכבת הזמן השועטת לה עשור אחרי עשור. אברש'ה, בנם היחיד של שרק'ה ונפתולי נולד לתוך בית עם זכרונות, כשלצידן תקווה, וציפיה לגדולות. אברש'ה לא איכזב. יומיים לפני שאברש'ה עלה לרכבת, לדרכו החדשה בישיבת 'טללי ברכה' בעיר העתיקה, נפתולי כינס בשעת בוקר את בנו ורעייתו למטבח הקטן בדירתם הצנועה הודיע להם בפנים מאירות. "בעוד חמש שעות בעזרת ה', ברחוב המהפכה הצרפתית 19, בסך הכל חצי ק"מ צפונה מביתנו, נחגוג חנוכת בית, אתם מוזמנים...". אחרי חמש שעות הכל היה ברור. נפתולי רכש ברחוב ההוא קרקע בגודל 800 מ"ר, והקים שם בשקט  ובצנעה בית כנסת גדול ומפואר, עם אולם לשמחות. לחנוכת הבית הגיעו לא יותר משני מניינים של שומרי מצוות והרב הראשי לחיפה. "בית הכנסת המרכזי לע"נ קרבנות השואה". שרק'ה מחתה דמעה, אברש'ה חיבק חזק חזק את אבא ולחש על אוזנו, "איזו הפתעה אבא.. לא חשבתי שזה שלנו", נפתולי ליטף את פאותיו של בנו והשיב: "אברשה זה לא שלנו, שום דבר לא שלנו, הכל לכבודו של אבא שבשמים".

 

רכבת הזמן שועטת, אברש'ה מתחתן מתגורר בירושלים ונולדים נכדים. אחרי 10 שנים נפתולי מבקש מבנו לחזור לחיפה, "בני" הוא מאיר את עיניו "אמך ואני באנו לנטוע עצים בשדות הקוצים, בוא לחיפה עם הילדים, תתחיל להרביץ תורה". אברש'ה נועץ בגדולי הדור, מספר להם על אבא שלו והם מברכים אותו: סע לברכה, לך תטע עצים ירוקים בעיר האדומה". כשנפתולי חוגג 65, הוא ניצב על פיגום, מביט באופק ומצביע על בניינים שבנה, לפתע סחרחורת, חולשה תוקפת אותו. הוא יורד בזהירות מן הפיגום מזמין מונית לחדר מיון. אחרי סידרת צילומים ובדיקות הוא מתיישב מול ד"ר חנניה גולן: "מר קריגר... הבדיקות הראשוניות.. נו, איך לומר לא מעודדות, בכלל לא, אני מקווה שהטיפול הרפואי יועיל... אני מקווה שאתה לא נבהל. נפתולי מזדקף על כסאו נחוש ואומר: "דוקטור אתה לא מכיר אותי, אני לא נבהל משום דבר. אתה יכול לספר לי על המחלה הכי נוראה שבעולם שתקפה אותי. אני לא מתרגש. מלאך המוות היה החבר הכי טוב שלי בשואה... הצליל הזה, הסגנון, הביטחון באלוקים, האיר זיק כבוי אצל הדוקטור. ד"ר גולן נעמד, וצעד לעברו של ר' נפתולי אחז בכתפיו ושאל: "נפתולי, אתה לא זוכר אותי...!!? הרופא החביב חיבק את נפתולי חזק חזק ולחש אל אוזנו רועד מהתרגשות "אני חנניה גליברמן, הילד היתום , הצלת את חיי במחנה ההשמדה. השקית אותי דייסת סולת, עודדת, נסכת בטחון, אני חייב לך את חיי". דמעה קטנה פילחה את עינו הימנית של נפתולי, הוא זכר ועוד איך זכר. "חנניה'לה, דוקטור חביב שלי, עכשיו אני רוצה שתחזיר לי טובה תחת טובה. הבנתי שאני חולה במחלה ממארת, ברור לי שזה מצריך טיפולים, אבל רק הקב"ה אתה ואני יודעים מן המחלה, לא שרק'ה, לא אברש'ה, לא אף אחד מהנכדים. אני אבוא לכאן מתי שתאמר לי לטיפולים, לתרופות ולהקרנות, מה שתגיד, אבל מחוץ מזה, דממה. אתה מבטיח חנניהל'ה... אתה חייב לי את חייך!" "מבטיח", השיב הדוקטור כשעיניו סוקרות בהערצה את האיש הגיבור הזה, שהציל חייהם של עשרות יהודים בעצמת בטחונו באלוקים.

נפתולי המשיך לעבוד, ללמוד ולהנהיג את  משפחתו הברוכה עוד 15 שנים. כשנפטר בשיבה טובה, הספיד אותו בין השאר ד"ר חנניה גולן: "אני מחזיק בידי את תוצאות הבדיקות הראשוניות מלפני 15 שנים... והראיתי אותן לגדולי המומחים, עפ"י התפשטות המחלה בנתונים דאז, נותרו לו רק חודשיים חיים. אבל מי גדול כר' נפתולי שלימד את כולנו פרק בבטחון בקב"ה, פרק של יהודים הרואים מתחת לערימות האפר את עצי הפאר הולכים ומבצבצים. יהיה זכרו ברוך".

כשאברש'ה קרא בהטעמה את ה'קדיש', מי שרצה יכול היה לשמוע מן האופק הרבה בניינים, בתי כנסת ועצים ירוקים, עונים 'אמן'.

 

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להסתכל בעין טובה על כולם, גם על מי שכבר הרבה זמן לא מדבר איתי, לא אומר לי שלום, ואני לא בטוח שאני יודע למה.

כי זה הכי קשה לי, לחשוב טוב על מי שכנראה לא חושב עלי טוב, ללמד כף זכות על מי שמצער אותי.

יכול להיות שזה סתם קצר בתקשורת ומה שאני מרגיש כלפיו זה בדיוק מה שהוא  מרגיש כלפי וגם הוא לא מבין למה אני מתעלם ולא אומר לו שלום.

אך אין לי אפילו חשק לברר את זה אבא. מה יהיה איתי?

רבונו של עולם

זכה אותי להסתכל בעין טובה על כל מי שמצליח יותר ממני, מתקדם יותר ממני, זכה אותי לשמוח בשמחתו של כל יהודי כאילו זו השמחה שלי ואז לא יהיה בגבול של שמחה שתמלא את חיי כי כל השמחות של עולם תהיינה השמחות שלי

רבונו של עולם

זכה אותי לעין כל כך טובה, שאני בכלל לא אראה פגמים אצל אחרים, וגם אם אראה משהו שנראה לי לא טוב, אני מייד אצייר לי במוח כזה ציור שהדבר הלא טוב הזה יהפך לדבר הכי טוב ואני תמיד אמצא פירושים טובים לכל מה שאני רואה אצל אחרים גם אם עד היום זה היה נראה לי רע.

רבונו של עולם, תן לי עיניים טובות.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה