פרשת "כי תצא"

 "שכחה"

"כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדך לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך י*וה א*היך בכל מעשי ידיך. כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה."(דברים כד : יט-כא)

אבי ומורי, חיים שמשון הלוי ז"ל, היה שואל: "איזו מצוה היא היחידה שנעשה אך ורק ללא כוונה?" ותשובתו: "שכחה"!! מפני שברגע שיש כוונה להשאיר תבואה, או פאר, או עוללות בשדה; איזו "שכחה" זו? הרי אלו "מתנות".

בכל שלושת המעשים, "שכחה" של תבואה, "פאר" של זיתם ו"עוללות" של הכרם; אין הזכרה בפסוקים אילו על עזיבתן   "לעני". אלא רק ל "גר", ל"יתום", ול"אלמנה" בלבד.

ספר החנוך, על תרי"ג מצוות, (לפי הרב אהרן הלוי זצל) מצוה תקנ"ב כותב, "להניח לעניים השכחה". משרשי המצוה "לפי שהעניים ואביונים בחטאם ובעניותם - תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת השם אשר ניתן להם...."

אבל בפרשת "אמור" כתוב, "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם, אני  י*וה א*היך." (ויקרא כז : כב)

ובפרשת "קדשים" כתוב, "ובקצרכם את-קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא לעולל ופרט כרמך לא  תלקט, לעני ולגר תעזב אתם, אני י*וה א*היכם".(ויקרא יט : ט – י)

ישנם הטוענים שרק לעניים זכות אסיפת פאה ולקט. ואם כך יש להתבונן על תוספת נמלה ולגר תעזב אתם. אם הגר עני אין צורך להוסיף את המלה ולגר, אלא לפי וספת ההגדרה גר יש להבין שלגר זכות מיוחדת לפאה וללקט.

מן הפסוק בפרשת "קדושים", יש לראות; כי ה"לקט" וה"פאה" ניתן רק ל"עני" ול"גר" ולא משנה אם הגר עשיר. אבל במצות "שכחה" מצוין "לגר ליתום ולאלמנה", ולא ניתן זכות "שכחה" כלל ל"עני" לפי  הפסוק, בפרשת "כי תצא".

וכן כתב דוד המלך עליו השלום, "י*וה שומר את גרים, יתום,  ואלמנה יעודד..." (תהלים קמו : ט)

ובהמשך הפסוק ישנו נימוק "וזכרת כי עבד היית בארץ  מצרים, על כן אנכי מצוך לעשות את-הדבר הזה." (דברים כד : כב)  

אפשר לראות כי מפני שהעבד מבין ההרגשה כשהביטחון של אדון נלקח ממנו. האדון לא כיבד אותו אבל דאג לכל צרכיו וכשפתאום משתחרר בהעבדות חייב הוא לדאוג באופן עצמאי, לכל צרכיו. כגון; פרנסה, מזון, ביגוד, דיור, וכו. ובכן צוה לנו, הקב"ה, כי ה"גר", ה"יתום," וה"אלמנה", אפילו שהם אינם עניים, אלא אפילו  עשירים, והרמז לכך ניתן על ידי ראשי תיבות של  שכחה פאר עוללות = שפע ,שהם חיים חיי שפע ועושר, פיצוי מיוחד ניתן להם, לאסוף מה השכחה,  הפאר, והעוללות.

כמעט כל הפרשנים והפוסקים מגדירים  "השכחה" במושגים, "מתנות לעניים" או "מתנות לאביונים." אבל חוסר לי נוחיות הביטוי "מתנה" בנוגע השכחה. אם השכחה בין "מתנת עניים" צריכה היתה להיות כרוכה בה כוונה בדבר ולכו אינה שכחה. ואם באמת נשכח בשדה אלמותיו,  ובעל היבול זכר לאחר שעבר מהמקום, שנשכחו אלמותיו אלו, מצווה הוא מן התורה לעזוב אותם ולכן שאינה נקראת "מתנת עניים;" אלא היא שכחה; ושייכת אך ורק "לגר ליתום ולאלמנה" כיון: 

    ·    גר היה יכול להיות עשיר. אבל כשהוא עזב את דתו, ומשפחתו, כדי להתגייר, כגיור-צדק, הוא הפסיד את הביטחון, כמו עבד שהפסיד את הביטחון של סיפוק כל צרכיו, על ידי אדוניו, ברגע שהשתחרר  מהעבדות. ובכל אופן, אף שהוא עשיר, רשאי לאסוף שכחה. 

    ·    יתום היה יכול שהסתובב ללא פרוטה בכיסו, אבל ברגע שמת אביו, והוא יורש את הונו בין רגע, ונהיה מיד עשיר. אבל חסר לו הביטחון שהיה בו  שאביו חי ודאג לכל צרכיו. כמו העבד המוזכר  לעל וכמו כן, כעת שהוא התעשר, בכל אופן זכאי הוא לאסוף שכחה.

    ·    אלמנה שלאחר מיתת בעלה,  שהיא זכאית לקבל את ה"כתובה" שלה בסך  200 זוז. ואם כן,  כיון שלא חסר לה מ200- זוז. היא בודאי לא בגדר עניות, אבל מפני שחסר לה, כעת הביטחון שהיתה לה עד כה, שבעלה דאג לכל צרכיה, אף היא כמו העבד המודגם לעיל, וזכאית  לאסוף שכחה מן השדה, זיתים מן העצים, וגפנים מן הכרם.

ולפי דעתי, בכל זאת, ניתן "לגר ליתום ולאלמנה" כפיצוי מיוחד על הפסדם של הביטחון  הממשי שכעת חסר להם מפני  שינוי במצב הנפשי, ולאו דווקא  במצבם הכלכלי. כיון: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצוך  לעשות את-הדבר הזה."