זכות הכלבים שלא נבחו

נכתב על ידי יניב, 3/1/2019

 

"ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא,ד-ז). '"לכלב תשליכון אותו" - לכלב - וככלב. אתה אומר כן, או אינו אלא לכלב כמשמעו?! תלמוד לומר: "לא תאכלו כל נבלה”. והלא דברים קל וחומר: מה נבלה שהיא מטמאה במשא, הרי היא מותרת בהנאה, טרפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה?! הא מה תלמוד לומר לכלב תשליכון? ללמדך שהכלב מכובד מן העבד, שהטרפה לכלב ונבלה לעבד, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. אמר הקב"ה: תן לו שכרו. והלא דברים קל וחומר: ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן, שאינו מקפח שכרו, שנאמר: "קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל”. ואומר: "כסא כבוד מרום מראשון מקים מקדשינו”' (מכילתא "משפטים". מסכת דכספא פרשה כ [שמות כב,ל]). '"לכלב תשליכון אותו". ובנבלה אמר "לגר אשר בשעריך תתננה" (דברים יד) שמותר בהנאה. ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה. אך זה אי אפשר דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא. וכיון שהיא מותרת בהנאה כל שכן טרפה. רק פי' כמו שאמר הראב"ע שאמר לכלב בפת”ח. הכלב הידוע שומר הצאן, שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונתיו עליו. והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושיך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו. והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו לא חרץ עליהם לשונו. ואף שבעלי חיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה תן לו שכרו. שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה'. שכל שכן שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה. וכן אמר ירמיה (ירמיה יז) שהעושה עושר ולא במשפט, ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים, ולבסוף מקבל עונש על ידם. כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו' (מלבי”ם [התורה והמצוה]). הכלב מוזכר בנתינת הטרפה לו, כעין בשכרו. שאמנם הכוונה בזה היא כללית, שהטרפה מותר בהנאה, אבל נאמר בצורה כזו שישמע שראוי לתת לכלב, שבזה כעין עידוד לתת לו. בזה באה התורה לזרז את האדם לשמוע בקול ה'. לכן בנוסף לזה יש זכות לכלב בהקשר לתורה: 'רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים וחמש תעניות. אמר: כלבים שכתוב בהם: "והכלבים עזי נפש" יזכו לומר שירה זו "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו”?! נענה אותו מלאך מן השמים, ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר? גזירה היא מלפני הקב"ה – מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול, לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך. ואמר: כלבים כתיב בהן: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. ולא עוד, אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות. ולענין שאלה ששאלת - חזור לאחוריך, כמו שכתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”, לפי שנאמר: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים”, יכול חפזון לישראל? תלמוד לומר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. אמור מעתה למצרים היה חפזון, ולישראל לא היה חפזון' (ילקו"ש רמז קפז). הרי שיש להם גם זכות שמעבדים בצואתם קלף לס"ת תפילין ומזוזות. אולם במכילתא זה לא נאמר, שנראה שהסיבה היא שכיון שלמדים ממנו מוסר לשמוע בקול ה', ממילא הוא מזרז ללכת בדרכי ה', לכן זהו כמו ההכנה לס"ת שבו דבר ה', ותפילין ומזוזה שמראה שאנו דבקים בה'. לכן במכילתא זה לא הובא, כיון שזה המשך מכוח זה. אלא שבילקו"ש זה מובא בהקשר לאמירת הכלבים שירה, שזהו המשך תמידי, ולכן מדגישים שיש גם המשך תמידי למה שלא נבחו. עוד נראה שבמה שלא נבחו היתה רגיעה לישראל, שזהו ההוכחה שלישראל לא היה חפזון (כי לא נבחו עליהם ולכן לא נבהלו). ממילא יש כאן חסד עם ישראל, שזהו השורש של התורה: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). שהתורה במהותה קשורה לחסד "ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו). לכן הכלב שעשה חסד עם ישראל קשור למהות התורה, ולכן זכה שיהיה לו קשר עם ס"ת, וגם עם תפילין ומזוזות שהם קשר של תורה בחיים עצמם (באדם ובביתו). נראה גם שלכן הוא מוזכר בטריפה (מעבר לכך שכעין הכלב ששומר על העדר מקבל את חלקו באוכל) כיון שטריפה זהו בהמה שעדיין חיה אבל עומדת למות, שזה כעין מה שהיו בכורי מצרים כשנאמר שהכלבים לא ינבחו, שהם חיים אבל עומדים למות (בטריפה זה שיש בו דבר שעומד למות בגללו, ובמצרים לא היה בהם דבר כזה, אבל כיון שה' אמר שימותו זה דומה לטריפה שודאי ימות). בנוסף, זה כעין מרמז על כך אדם שחי בלי תורה הוא כעין מת: '"והמתים אינם יודעים מאומה" – אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא, ל) "ואתה חלל רשע נשיא ישראל". ואי בעית אימא מהכא: (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת" – חי הוא, אלא המת מעיקרא' (ברכות יח,ב). לכן הכלבים שמהם זירוז לשמוע בקול ה', מהם גם משתמשים בהכנת הקלף לס"ת (ותפילין ומזוזות שמייצגות את התורה בחיי היומיום). ('ללמדך שהכלב מכובד מן העבד, שהטרפה לכלב ונבלה לעבד' וכו', גם זה מרמז על מה שהיה במצרים, ששם מתו גם בכורי העבדים, כיון שגם הם היו שותפים בשעבוד ישראל במצרים, לעומתם הכלבים כביכול היו בעד ישראל, שלכן לא נבחו עליהם כדי שלא להלחיצם).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה