רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם... בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ... (י"א כ"ו - כ"ח).

   ידוע הדבר ומפורסם העניין שתורתנו היקרה והחביבה מדייקת מאוד בלשונה, ואם היא כותבת מילה מסוימת - סימן שזו המילה הכי מתאימה.

   עד כדי כך התורה מדויקת, שהגמרא לפעמים מלמדת אותנו "כמה הלכות" ממילה אחת שנכתבה בתורה בשינוי מסוים, כאשר כמעט מכל אות אנו למדים איזו הלכה (דוגמא לכך עיין קידושין מ"א ע"א, תוס' ד"ה ושלח ושלחה - בדעת ר"ח).

  כיוון שכך, צצה וגם רצה קושייה בראשו של כל אדם המעיין ומתבונן בפרשתנו, כבר במילה הראשונה של הפרשה:

   מדוע כתבה התורה "רְאֵה" אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה? והרי מדובר כאן בעניין של "שמיעה"! ומה שייך לנקוט כאן לשון של "רְאִיָה"?

   התשובה על שאלה זו מאוד מעניינת - והיא הא' ב' של כל היהדות. היא גם המפתח המרכזי של האדם להינצל מהיצר המבלבל והמטעה. מה הכוונה?

   לימדונו רבותינו שיש הבדל מהותי בין "שמיעה - לראיה".

   ומחמת שבפרשתנו מודיעה לנו התורה ששמירת המצוות מביאה את הברכה והרווחה - ואילו פריקת העול גורמת להיפך, ומכיון שמדובר בידיעה מאוד עדינה ורגישה שהיצר מנסה תמיד לסלף אותה ולהוכיח לנו את ההפך, חפצה התורה שנפנים ונעמיק את הידיעה הזו ונבין אותה בצורה הכי גבוהה וברורה - עד כדי רמה של "רְאִיָה", כדי שנצלח את החיים בשלום ולא ניפול שדוד לרגלי היצר הזר והאכזר המפתה והמטעה. משום כך נקטה התורה בפרשתנו את המילה "רְאֵה".

   אכן, העולם מאוד מבלבל ומטעה ומלא בקושיות ותהיות ותמיהות רבות, ומי שלא מחובר לבורא עולם 100/100 ולא מאמין בוודאות גמורה ללא שום ספק שהמצוות מובילות לברכות וישועות - ואילו העבירות מובילות לצרות ואסונות, היצר עלול לבלבל אותו ולהטעות אותו בנקל, ולסתור לו את כל האמונה ברגע אחד. רוצים דוגמא?

   יש שאלה וותיקה ועתיקה שאת הרבה תמימים מעסיקה ומרטיטה: "מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו"? למה עמלי התורה ועובדי ה' בדרך כלל לא משופעים בגשמיות - וחייהם מלאים בקשיים, ואילו הרבה פורקי עול נהנים מהשפע שהעולם מציע - וחייהם מתובלים בטוב ובנעימים ושאר תפנוקים? היכן הצדק האלוקי?

   כמובן שעל שאלה זו יש תשובות רבות, מהודו ועד כוש. אך מחמת שהנייר צר וקצר, לא נוכל להעלות כאן את כולם - ונסתפק בשלושה מתוכם:

   תשובה ראשונה: העולם אינו עובד כלל על פי צדק אנושי - אלא על פי צדק אלוקי, ומחמת מוגבלות האדם וחוסר נתוניו - לעולם הוא לא יכול  לקלוע לצדק האלוקי ולהבינו, אפילו אם הוא אציל ומשכיל ותלמיד חכם גדול.

   מסופר בגמרא שרבי יהושע בן לוי הצטרף פעם למסעו של אליהו הנביא בעולם - כדי לראות כיצד הוא מבצע את שליחות ה', והנה הוא רואה ארבעה מקרים רצופים שבהם אליהו הנביא מתעלל בטובים - ועוזר ומפנק את הלא טובים. לא יכל רבי יהושע לסבול את העניין, והוא פנה לאליהו ושאלו: מדוע אתה נוהג כך? למה אתה מעוות את הצדק?

   ואליהו הנביא הסביר לו את הנימוק למעשה בכל ארבעת המקרים - והראה לו שהוא פעל על פי הצדק הכי גבוה, ורבי יהושע בן לוי הודה לאליהו שהצדק עימו, ורק מחמת חוסר נתוניו הוא חשב שאליהו פועל שלא כצדק (המעשה על כל פרטיו נמצא במדרש, ומובא בסדר הדורות, ערך רבי יהושע בן לוי, סימן ד, וכן בספר המעשיות של רבנו נסים גאון).

   אכן עיני האדם מצומצמות והוא רואה רק את חלקי הנתונים, את ההווה, ולכן יש לו קושיות על הנהגת ה'. אך כאשר מתגלית לו המפה בשלמותה כל קושיותיו נעלמות ופורחות, וכפי שלימדונו חז"ל "שלמעלה" - לאחר 120, האדם יזכה לראות את כל התמונה - וכל שאלותיו יתיישבו ברגע אחד!!!

   תשובה שנייה: כבר דוד מלכנו שאל בספר תהילותיו - וכה אמר (תהילים צ"ב ז'

 – ח'): אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, "למה" בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן? וכי זה הוגן? מדוע יש בעולם מציאות של "רשע וטוב לו"? והתשובה "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". מה ביאור דבריו הקדושים?

   כל אדם בעולם ממלא בימי חייו שתי חבילות. חבילה של מצוות - וחבילה עבירות. ובדרך כלל לכל אדם יש איזו מצווה טובה שעשה בימי חייו, ואפילו אם מדובר ברשע מאוד גדול. מצד שני כמעט כל אדם בעולם יש לו איזה "נדנוד עבירה" וחוסר שלימות בעבודת ה' וכמו שאמר שלמה "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז' כ') ואפילו לתלמיד חכם גדול קשה להינצל מכך, והוא צריך כפרה על אותו "פגם מועט" שפגם (סנהדרין מ"ו ע"ב).

   בא דוד ומגלה לנו ידיעה מעניינת: לפעמים מעדיפים בשמים לשלם לאדם בעולם על "החבילה הקטנה" - ולסגור איתו את החשבון הזניח, ולאחר פטירתו - לשלם לו על החבילה הגדולה.

   משום כך פעמים שהצדיק סובל קצת בעולם - ומכפר על המעט פגמים שפגם, כדי שלאחר פטירתו יהנה מהטוב הנצחי בלי כל הפרעות. מצד שני לפעמים הרשע מקבל כאן פינוק מושלם - ובזה פורעים לו על מעט הטוב שעשה, וסוגרים איתו את החשבון על החבילה הקטנה שלו (המעשים הטובים שעשה), ולמעלה פורעים ממנו את החבילה הגדולה (חבילת העבירות).

   מסופר על תלמיד חכם גדול המעוטר בכל מידה טובה, יהודי מיוחד שזכה להעמיד תלמידים רבים ושמו היה נערב ונערץ על גויים ויהודים כאחד, אשר הגיע עת פקודתו ונפטר בשם טוב מהעולם, והלווייתו יצאה לדרך.

   בעירו של הצדיק המנוח התגורר גם שר גדול ורם, איש בלייעל ורע ליבב ומושחת במידותיו אשר הטיל חיתתו על הבריות והצליח להסתכסך עם כולם - ואף אחד לא העריץ אותו, גם שר זה נפטר בו ביום - והלווייתו יצאה לדרך.

   כמובן שללוויית הצדיק נהרו רבים, רבנים נכבדים ואישי ציבור, תלמידי חכמים ושאר עמך ישראל, כולם בקשו לחלוק כבוד אחרון למנוח הנערץ והאהוב. מצד שני, ללוויית השר באו בקושי מניין - בעיקר מבני המשפחה.

   שתי הלוויות יצאו לדרך בו זמנית, המלווים ביכו את האבידה ועסקו בהספדים וכו', ולפתע הגיעו למקום שודדים חמושים ומסוכנים.

   באותו רגע עזבו כולם את המיטות וחיפשו מחסה ומסטור עד יעבור זעם, וכאשר השודדים הלכו - חזרו האנשים ללוות את הנפטר הלאה למנוחות. אלא שמחמת הבהלה והמנוסה - לא הבחין אף אחד שהתבלבלו בין המיטות, ומשפחת השר נטלה את מיטת הרב וליוותה אוו למנוחות בשקט ובצנעה, ואילו כל ההמונים שבאו ללוות את הרב - נטלו את מיטת השר וליווהו בכבוד גדול למנוחות.

   אף אחד לא עלה על התקרית הנוראה - חוץ מאחד! היה זה אחד התלמידים של הרב המנוח שהתחבא סמוך למקום ושמר משם על מיתת רבו. כמובן שהתלמיד ניסה להודיע על התקלה, אך אף אחד מההמונים לא שעה לדבריו.

   אותו תלמיד מאוד כאב על כך, ושאלה עזה התרוצצה במוחו: כיצד יתכן שרבי היקר והאהוב והצדיק והחסיד - זכה ללוויה כל כך צנומה ושדופה, עם הספד מינימאלי וצנוע, ואילו השר הרשע והפוחז שעבר על כל התורה כולה פעמים רבות - זכה ללוויה מכובדת עם הספדים נדירים ולהיקבר מתוך כבוד מלכים. האם זו תורה וזו שכרה? להיכן נעלם הצדק האלוקי?

   מרוב צער נפל התלמיד על מיטתו, ונרדם. והנה בחלומו ניצב לפניו רבו היקר, לבוש לבן ופניו מאירות כשמש בגבורתה, הרב פנה אליו אמר לו כך:

   יודע אני את כאבך על מה שארע היום, אך אל תצטער מכך כלל. מדוע?

   אכן צדיק ומושלם אנוכי, כל ימי עבדתי את בוראי במסירות נפש, ומקומי בין הצדיקים. אלא שפעם אחת קרה מקרה מצער, ביזו לידי תלמיד חכם - ולא מחיתי על כבודו, על כבוד התורה שבו, והעוון הזה נחקק בשמים והיה עלי להיענש בגינו.

   מצד שני השר הרשע שנפטר היום - עשה פעם סעודה לכמה גבירים כדי לדון עימהם בענייני מסחר, אך ברגע האחרון המפגש בוטל ונשארו בביתו השולחנות הערוכים בכל טוב, ולא היה מי שיהנה מזה. מה עשה השר? הזמין את הקבצנים ועניי העיר, ונתן להם ליהנות מאותו אוכל. כמובן שהמעשה הזה עשה רושם רב בשמים, ומגיע לו על כך שכר.

   אלא שהשר הזה עשה כל כך הרבה רוע ופשע ורשע, ולא היה מגיע לו הבונוס הזה שיקבל למעלה שכר על שום דבר. מצד שני אני הייתי כל כך זך ומושלם, ורק החטא הדק "שלא מחיתי על בזיון תלמיד חכם" - היה בעוכרי.

   מה עשה הבורא? גרם היום למיטות להתבלבל בלוויה, ועל ידי פרע לשנינו את החבילה הקטנה. השר קיבל כבוד מלכים ולוויה מכובדת - ובכך פרעו לו על המצווה שעשה, ומצד שני נגרמה לי השפלה בכך שלא הוספדתי כהלכה - ובקושי היה מניין בלווייתי, ועל ידי צער זה התנקיתי מהעוון שהיה לי.

   ומחמת שהשר הרשע החשיב רק את העולם הזה - לכן שילמו לו על מצוותו בעולם הזה - פשוט הלכו איתו לפי הראש המעוות שלו. מצד שני מחמת שאני החשבתי בעיקר את העולם הבא, לכן דאגו לנקות אותי כאן - כדי שאיהנה בעולם הבא ללא הפרעות - וזו הייתה הטובה הכי מושלמת עבורי.

   תלמידי היקר! באתי מהעולם העליון לכאן כדי להסביר לך כל זאת וליישב את דעתך, כדי שתבין שהצדק האלוקי הוא מושלם - ואין להרהר אחר הנהגת האל.

   הסיפור הזה שהיה, רמוז בדבריו של דוד המלך לעיל שאמר: "למה" בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב? "מדוע" וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן? מפני מה אין צדק בעולם? מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? והתשובה לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד - לרשעים, ומצד שני "לזכך את הצדיקים" לקראת העולם הבא.

   תשובה שלשית: הסבל שהצדיק סובל בעולם - זה כלל לא נועד להענישו, אלא זה חלק מהמסלול שלו בעבודת ה'. משום שככל שהאדם עמל ומוסר נפש יותר למען ה' כך שכרו הנצחי רב יותר (ילקו"ש יהושע כ"ד ל"ז), וכמו שלימדונו חכמנו "שטוב אחד בצער ממאה שלא בצער", וזה הסוד וההסבר למילים "ביקש יעקוב לישב בשלווה - וקפץ עליו רוגזו של יוסף" (בראשית ל"ז ב' ברש"י). האמת שזו תשובה מאוד עמוקה ודקה - ולא כולם בנויים לעכל אותה, ואשרי המבינה.

   ישנם תשובות נוספות לסוגייה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, וכמו שהודיענו שלמה בחכמתו שיש מצב של "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה' י"ב) ואכמ"ל, אך שורה תחתונה של שלושת התשובות הללו - היא אחת:

   דרכי ה' נסתרות המה ולא כל מה שנראה לנו טוב - הוא טוב אמיתי, ולא כל מה שנראה לך רע - זה באמת רע, האדם הוא דל נתונים, ואוי לו אם הוא נמשך אחר עיניו הגשמיות והבנת שכלו הדל - ומהרהר אחרי הבורא שחותמו "אמת".

   הבעיה היא שיצר הרע מטעה אותנו ושוטף את מוחנו בהרבה שטויות ומנסה לעוות את השקפתנו ולהסיט אותנו מדרך הישר, וקשה מאוד להתמודד איתו בצורה שכלית ולוגית - ולא לאבד את האמונה. אם כן מה עלינו לעשות?

   לחזק את האמונה ולהגיע למצב של אמונה "בחוש" ולא רק אמונה "בשכל". להגיע למצב הכי גבוה, למצב של "רְאִיהָ", להבין ולהאמין ולחוש שבורא עולם הוא כל יכול - והאדם לא יכול לתפוס ולהשיג את "ההנהגה האלוקית", וזו הסיבה שלא תמיד האדם זוכה להבין את מה שמתרחש כאן בעולם. מי שיחיה כך היצר לא יצליח לבלבל אותו.   הבעיה היא שהאדם לא מבין את קטנותו - והוא אוחז שהוא משהו, ולכן הוא ואמונתו קורסים. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   נכנסתי פעם לחנות במרכז הארץ, וראיתי שמעל למוכר פרוס שלט ענק בגודל של כשלוש מטר, ובו כתוב המשפט הבא: האדם הוא יכול, וה' הוא כל יכול.

   כיוון שהיה לי קשר מסוים עם המוכר - ניצלתי את הבמה ושאלתי אותו: למה מתכוון המשורר במפשט הזה? והמוכר ענה לי שזה ציטוט מאיזה מקום... והוא מאוד נהנה מהמשפט - ולכן הוא כתב אותו בגדול מעל לדלפק שלו.

   אמרתי למוכר שזה מאוד יפה מצידו, אך הבעיה היא ש50% מהמשפט הזה נכון ב100%, ו50% מעוות ב100% אחוז. מה הכוונה?

   החצי האחרון של המשפט "שה' הוא כל יכול", זה אמת לאמיתה. אך החצי הראשון של המשפט "שהאדם הוא יכול", זה שקר שאין כמוהו. מדוע?

   משום שהאמת  היא שהאדם מצד עצמו לא יכול לעשות כלום, אלא שבורא עולם מאפשר לו לעשות את מה שהוא עושה. יש אנשים שבורא עולם מאפשר להם יותר ויש אנשים שבורא עולם מאפשר להם פחות, אך אף אחד לא עצמאי היכול לעשות שום דבר ביוזמתו האישית, אם בורא עולם לא יעזור לו בכך.

   אמרתי לו שאם הוא רוצה להבין אותי כהוגן, הדוגמא הכי טובה שיש לי לתת לו - זה אחד מראשי ממשלות ישראל לשעבר, הלא הוא "אריאל שרון".

   מדובר באדם שעמד בראש הפירמידה הישראלית, הוא הכתיב את הדעה והטון והיה נחוש ואיתן כביטון - וקבע את ההחלטות הכי גורליות במדינתו הקטנטונת, היה נראה שיש לו יכולות רבות, הוא היה עוצמה גדולה ועשה ככל העולה על רוחו, ומה עלה בסופו? ברגע אחד בריאותו התרופפה והוא נשכב מאובן על המיטה עם טיטול ופיג'מה, ומאז אינו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו.

   הנה מתברר שהכל תלוי ברצון ה' והאדם לא יכול לעשות בעצמו כלום - אפילו לא את הדברים הבסיסיים ביותר, והמפתחות לכל דבר - נמצאים בידי ה' בלבד.

   ראיתי שהמוכר מבין את דברי - אלא שהוא מאוד מחובר למשפט שבשלט - וקשה לו למוחקו, והצעתי לו עצה: תשאיר את השלט - אך תוסיף בו מילה אחת, שיהיה כתוב בו כך: האדם "מדמיין" שהוא יכול, אבל ה' הוא "כל יכול"!

   אכן אם יידע האדם את מוגבלותו וחוסר היכולת שלו באמת, באותו רגע הוא יתבטל לבוראו ביטול גמור ויאמין בו באמונה שלימה ויבטח בו בכל כוחו וישים עליו כל משענתו, וכל הספיקות שלו באמונה - יתבטלו באותו רגע.

   אך כל עוד האדם מחשיב את עצמו ואוחז שהוא משהו, שיש לו איזה כוח עצמי ויכולת מסוימת ללא  עזרת ה', לא שייך שהוא יגיע לאמונה ברורה ומושלמת בבורא. שהרי "אמונה בחוש" זו לא סיסמה, אלא זו "צורת חיים" שצריך לפתח!

   את הרמה הגבוהה הזו רוצה התורה שנפנים. לכן, בטרם היא מכריזה באוזנינו את הידיעה ששמירת המצוות מביאה את הברכות והישועות - ואילו העבירות מביאות את ההפך, בטרם היא מנחיתה בפנינו את הידיעה הבסיסית הזו שכל הלב של היהדות גלום בה, פותחת התורה במילה הכי גבוהה, במילה "רְאֵה".

  משום שרוצה התורה שנאמין בזה באמונה תמימה וחושית, ברמה של "רְאִיָה" - ללא שום פקפוק, ואפילו אם נִקַלָע למצבים הכי קשים, מצבים שבהם נראה חוסר צדק כמו "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", עדיין לא נזוז מאמונתנו - ונאמין בצורה מוחלטת ששמירת המצוות מביאה את הברכה - ומי שסר מהדרך - גורם לעצמו את ההפך, ונבין שיש חשבונות שמים שאינם ידועים לנו - והחיסרון הוא בנו - ולא חלילה בהנהגת ה'.

   אכן "האמונה" היא הא' ב' של האדם היהודי, וככל שהאדם מפתח אותה בתמידות ועמל עליה בכל כוחו - ולא משאיר לעצמו שום חורים באמונה, ככל שהוא מאמין יותר בבורא ובצדקת הנהגתו, כך הוא שורד יותר את הניסיונות ולא מתבלבל מקשקושי היצר הזר והאכזר האורב לאדם וצמא לצוד את נשמתו ולהפסיד לו את כל הנצח. זהו הסוד שהציל את קדושי השואה, זהו הסוד והמנוע שגרם לעם ישראל בתקופות האפילות של האינקוויזיציה והגירוש - להפקיר את ביתם וממונם למען בוראם, וזהו הסוד של סוליקה הקדושה - וכדלהלן:

   לפני רבות בשנים, באחת מארצות הגולה הייתה נערה יהודיה טובת מראה ויפה עד מאוד, אשר חפץ בה בין המלך. אלא שנערה זו הייתה איתנה בדעתה ודתה, וסירבה להינשא לגוי. מה עשה המלך? הורה לקשור את גופה לזנב הסוס ולדהור איתה על סלעים ושיחי קוצים, עד שתצא נפשה. המלך היה בטוח שהנערה תיבהל מהעונש הנורא - ותסכים להינשא עם בנו. אלא שהנערה עמדה כנגדו כסלע איתן, ושמרה אמונים לבוראה וקיבלה עליה את רוע הגזירה, אך ביקשה שיורשה לה לבקש "בקשה אחרונה" כמו שמקבל כל נידון למוות.

   שאל המלך "מה בקשתך"? והנערה השיבה "סיכות תפירה". לא הבין המלך מה זה נחוץ לה, אך מילא את מבוקשה ונתן לה חפיסת סיכות. כאשר קיבלה הנערה את הסיכות, החלה נועצת אותן בגופה - ומחברת את הבגד לגופה היטב. שאל אותה המלך: מדוע את עושה את השטות הזו? והנערה השיבה: חוששת אני שכאשר הסוס יגרור אותי על הסלעים - תתגלה שמלתי ויראה גופי, והרי אנו בנות ישראל מצוות על הצניעות. משום כך אני דואגת להצמיד היטב את הבגד לגופי.

   הפרש יצא לדרך, הנערה קשורה מאחורי הסוס, הסוס דוהר וחובט בה בכל הכוח, ולפתע הנערה צועקת. עצור! עצור! הפרש היה בטוח שהנערה נשברה מרוב הייסורים וכעת היא מוכנה כבר לדרישת המלך, והוא עצר את הדהירה בשמחה - ופנה אליה. כן, מה בפיך? והנערה משיבה: הסיכות ברחו לי תוך כדי הנסיעה - וגופי התגלה, ואני חפצה רגע להצמיד את הסיכות שוב. סוליקה הקדושה הי"ד.

   אהּ, איזו עוצמה של בת ישראל. היא מוכנה למסור נפש למען הבורא, להיחבט על הסלעים, להצטער ולהיחבל מהסיכות, העיקר לשמור על צניעותה וטהרתה.

   כיצד היא הגיע לרמה הגבוהה הזו? בזכות האמונה העזה שהייתה לה בבורא, אמונה עם שורשים איכותיים. אכן ככל שהאדם מאמין יותר - כך הוא מחובר אל הבורא יותר, וגם במצבים הכי קשים הוא לא מתבלבל ולא סר מדרך התורה.

   אך בל נשכח: לא מספיק לומר בלב "אני מאמין בה' ואוהב אותו", אלא צריך להוכיח את האמונה בשטח! לקיים את המצוות במסירות ולהיזהר עד מאוד מכל נדנוד עבירה. שהרי אדם שמאמין שקיום המצוות עושות לבורא נחת רוח - ואילו העבירות מצערות את הבורא, אדם כזה לא מסוגל לזייף במצוות ולחפף אותם.

   יש מי שחושב אחרת?