פרשת השבוע שלח לך

נכתב על ידי אלון, 5/6/2018

 "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג, ב)

"כי כל אחד מישראל, יש לו איזה חלק בארץ ישראל, ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם גורלנו. ובחוץ לארץ אנחנו גרים, כאורח נטה ללון המתגולל בחוצות  ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ. 'חוץ' דייקא, כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה  עד אשר נבוא על אדמת הקודש" (ימי מוהר"נת ח"ב.א).

 

אדם רואה שהיצר מתגבר עליו כל פעם מחדש וכבר שנים הוא תקוע באותו מקום, לא זז מ"מ, הוא מתחיל להתייאש, אבל אסור לו. המרגלים בפרשה שלנו מפרטים את האיומים ואת הקשיים ואילו כלב ויהושע נוסכים אמונה ובטחון.  המרגלים אומרים  "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (יג,לא) ואילו כלב מכריז: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" (יג,לא). המרגלים מכניסים בלב העם כזה פחד, כזה יאוש עד שכולם מתחילים לבכות, ואילו יהושע וכלב מרגיעים ומעודדים, "ה' איתנו, אל תיראום". אין לנו לאן לפנות אלא אל ה'. שם ההצלחה שלנו, שם הישועה שלנו, שם הסיכוי שלנו. שלמות האמונה זה לדעת שרק ה' יכול לעזור לי, שהישועה שלי היא רק אצלו יתברך.

 

ה' מחכה לרגע הזה שנבין שהישועה שלנו היא רק אצלו ולכן במקום לנסות כל כך הרבה דברים שבדרך כלל לא מועילים, צריך לרוץ אל ה', וגם כשאדם עושה עוד השתדלויות, צריך לזכור שהפניה אל ה' זה הדבר העיקרי. מתי אדם זוכה לישועה? כשנשבר לבו בקרבו והוא זועק אל ה', ה' אני מוכרח שתעזור לי. אין לי כלום בעולם רק אתה, רק אתה יכול להושיע אותי.

 

בן אדם יכול להתאמץ בכל הכוח לעשות איזה דבר ופתאום קורה משהו שהורס לו את הכל. וגם להפך, אדם שמתקשה מאד לעשות משהו יכול פתאום לראות ניסים. "רבונו של עולם, עד עכשיו חשבתי שהכל אני עושה, תעזור לי להבין מעכשיו שהכל זה אתה". כשאדם מתחזק באמונה, הוא מתחיל להבין שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. הוא מתחיל להבין שרק ה' יכול לעזור לו, שרק רצון ה', הוא פועל.

כלב בן יפונה לא התפתה לעצת מרגלים ולא לקח חלק בהוצאת הדיבה על ארץ ישראל. איך הוא הצליח? רוח אחרת פיעמה בו. "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו". רוח של אמונה וביטחון בה'. כלב רץ לחברון, משתטח על קברי אבות, בוכה ומתחנן שיהיה לו הכוח לא לפול בעצת מרגלים והועילה לו תפילתו. תפילה זה הכי חזק בעולם. אין שום כוח שיכול לעצור את התפילה. הישועות מוכנות, איך זה יגיע אליך? דרך איזה צינור? הצינור זה תפילה.

 

הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ זבת חלב ודבש היא אך בני ישראל מתעקשים לשלוח מרגלים שיחקרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר והתוצאה: הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה, כל בני הדור ההוא ימותו במדבר רק בניהם יזכו להיכנס בשערי הארץ ולא זו בלבד אלא שאותו לילה בו בכו בכייה של חינם נקבע ליום בכייה לדורות הוא יום תשעה באב וחורבן בית המקדש. הספור של המרגלים זה ספור של חוסר אמונה בהבטחת ה'. "אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות". (רש"י הקדוש).

 

לכל אדם יש עמוק בפנים מרגל קטן שמזכיר לו את כשלונות העבר שלו ומחפש כל הזמן את נקודות החולשה שלו כדי לזרוע ספיקות והיסוסים. 'אתה לא יכול, אתה לא כזה צדיק, כבר ניסית הרבה פעמים, זה לא בשבילך, זה עבודה של צדיקים, של חסידים, של אנשים יותר רוחניים. חבל על הזמן שלך, תהיה מציאותי... המרגל הזה זורע פחד ורפיון בלבבות, הוא גורם לחלישות הדעת וזאת מחלה מאד קשה. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש: "מי אמר שזה בשבילי", לעולם לא נתקדם.

צריך  להתחזק ולזכור כל רגע ורגע שאנחנו לא לבד. הקב"ה איתנו בכל הנפילות והוא עוזר לנו לקום. וגם אם התרחקנו, הוא תמיד יקבל אותנו בחזרה. וכאשר אדם מסתמך על עזרתו יתברך, היש מעצור לה' מלהושיע? הרי בלא עזרת הבורא אי אפשר לעבור את מפתן הבית ועם עזרתו יתברך אפשר לבקוע את הים.

כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות, התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'. עם ישראל עשה את כל העבירות בעולם אבל הם הילדים שלי, זה הבן שלי, זה התינוק שלי, אני אוהב אותו אפילו מה שקרה לו, אני לא יכול לעזוב אותו, בנים הם למקום. נכון, יש לי צדיקים שעושים לי נחת רוח כזו עצומה, שנולדו עם תכונות כאלה, עם כזאת דבקות, עם נקיות כזאת, אבל כמה אני נהנה מהחוזרים בתשובה, שהם עכשיו עוזבים את כל הרשעות שלהם, והם מתמודדים, ויש להם כאלה יסורים כל דקה כי כל התאוות בתוכם. שהם נולדו מתוך קליפות נוראיות אבל הם נאבקים, הם רוצים לצאת מזה, איזה דבר עצום ונורא זה. אנשים שהגיעו לתחתית המדריגה, למקומות הכי נמוכים, אם משם הם ירימו את הראש אל ה', יזכו לקרבת ה' הכי גדולה.

 

נכון, עשיתי עבירה, אבל אני רוצה את השם! אני לא רוצה את העבירה! הלוואי והיה לי הכוח לא לעשות אותה! כל דבר שאדם חושב "אני רוצה" הוא מייד מקבל כוח. מקבל שמחה. אדם לא יכול להשתנות מייד. יש דברים שדורשים עבודה של שנים. יש דברים שדרושים עבודה כל החיים! אין כמעט דבר שאפשר להשתנות בו מייד. אך כל דקה שאתה מואס בעולם הזה, זה הנצחון שלך. אפילו שאדם רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות שלו, כל דקה שהוא מואס בזה, שהוא בוכה לה' תציל אותי מהחושך הזה, זה השינוי! זה שלו לנצח נצחים.

להאמין בה' זה להאמין שהשם אוהב אותך, שהוא רוצה לתת לך. שהוא רוצה רק את טובתך. ראית פעם אוהב שעושה רע? כשאדם באמת מאמין שה' אוהב אותו, הוא גם יודע שה' רוצה לתת לו, אלא מה, רק כשזה יביא לו ברכה, כשזה יהיה לטובתו. השם לא רוצה לתת לו וזה יזיק לו ח"ו. כשמקבלים משהו בלי תפילה, זה מזיק. זה לא מחזיק מעמד. ה' מחכה שנתפלל עד שנהיה ראויים לקבל, נקבל בענווה לא בגאווה.

 

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא, וכשהוא רוצה, הוא מקמט את הטבע. יהודי הולך עם תפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. ה' הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סיכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עלי. תזרוק את השכל, תתחזק באמונה.

 

להתחזק באמונה זה לחזור על משפט בן שלוש מילים: אין רע בעולם! אין רע בעולם! כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! לא תמיד מבינים אבל מאמינים, אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן. בכל מקום, בכל מה שעובר עליו, עד שיזכה  לראות שהכל זה רחמים. כל החיים, כל מאורע, בין שהולך לו כרצונו, ובין שהולך לו שלא כרצונו, הכל זה רחמים. אברהם אבינו היה מקרב את כל העולם לה' יתברך ודוקא אצלו קרה שהבן יצא לתרבות רעה והוא לא היה יכול לקרבו. צער גדול היה לו לאברהם אבינו, במיוחד כשנאמר לו לשלוח את הילד, שזה בעצם לזרוק אותו מהבית. אך הקב"ה אומר לו: "אל ירע בעיניך על הנער", שזה לא יהיה רע בעיניך, בכל דבר יש חשבונות שמים. לא תמיד מבינים. אבל הכל עם סיבה.

 

מה זה אמונה שלימה? אמונה שאין רע בעולם! שהכל טוב! שכל מה שהשם עושה, לטובה הוא עושה!  שעל הכל צריך להגיד תודה, ללכת כל היום עם שיותר ותשבחות! לפעמים היסורים כל כך גדולים ונוראים, שהדעת פשוט לא תופסת איך ממשיכים לדבוק באמונה הטהורה והזכה הזו. ובכל זאת ממשיכים. זה החן והיופי שהתלווה לכל היהודים הפשוטים שהיו בכל הדורות, יהודים שיודעים שכתוב כי כל דעביד רחמנא לטב עביד. אז הדבר ברור להם כשמש כי הכל לטובה ממש. ואף אם לא מבינים מה הטובה המונחת עתה בצרה זו, אין הם נבהלים, רק ממשיכים להתחזק ולדבוק באמונה הפשוטה והטהורה שהכל לטובה.

הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק כשהיה קרוב לבן מאה שנה, וכשנשאל במה האריך ימים אמר: "כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה ולכן הארכתי ימים".

 

אדם הולך עם אמונה הוא לא נשבר משום דבר. הוא יודע שמשמים מכוונים כל דבר קטן שקורה לו ובודאי מה שקרה זה טוב כי מי יודע ממה הצילו אותו כשקצת עכבו אותו, מי יודע מה הוא ממתיק עכשיו עם היסורים שהוא עובר. השם ברא אותי בשביל לרחם עלי, וכל מה שעובר עלי הכל זה רחמנות. גם הדברים שנראים לא טובים ח"ו – הכל זה רחמנות. כי דבר שנעשה בשביל לקרב את האדם לה', בודאי שהוא טוב. אם כן, הכל טוב, כי הכל נעשה בשביל לקרב את האדם לה'. רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מאהבה שלך מה שקרה לי.

 

אי אפשר לחיות בלי אמונה, כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה, כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר מאד לקושיות, לטענות, לכעסים. אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה  וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? אולי ה' בכלל לא רוצה לתת לך את הדבר הזה והזה? מי אמר שבשורש הבריאה צריך להיות לך זה וזה וזה. יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסוים, להתקבל למקום מסויים, והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות דווקא כאן, במקום הזה, ולא שם. אבל הם רוצים ללכת דווקא לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון. תבקש מה', תמלמל, כל הזמן תמלמל, לתפילה קצרה יש לפעמים כוח עצום. אם כל הזמן תמלמל, ה' כבר יראה לך מה נכון בשבילך, הוא יוביל אותך למקום שלך. עיקר החיים זה אמונה. שהכל מאת ה' והכל לטובה. כל הצלחה שלי היא מבורא עולם וגם כל חוסר הצלחה, גם זה מבורא עולם. בלי אמונה אדם אבוד לגמרי, כי תיכף כשעובר עליו איזה משבר, אין לו אל מי לפנות, הוא נשבר לרסיסים ולא יודע לתת עצה לנפשו מרוב ספיקות ומרירות ועקמומיות שבלב.

 

כמה צריך להיזהר מעצבות. כ"כ כשאדם מרגיש שהוא מקופח, שהוא מיסכן, דוקא לו קרה מה שקרה, למישהו אחר זה לא קרה, אז הוא מתחיל להיחלש באמונה, ולהתבלבל, ולהתמרמר, וברגע שאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו בכלל קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שלא עשו לי טוב, הרי ה' עושה את הכל. צריך לתפוס את עצמי לפני שזה קורה לי. ואם קרה לי שנפלתי טיפה לעצבות, אני צריך בכל הכוחות למשוך את עצמי, בכל הכוח לברוח מזה.

 

כשאדם יודע שכל ענייניו הם רק בידי ה', אז הוא זוכה לעבור את חייו בטוב ובנעימים. כי גם בעת הצער והדחק והחושך והאפילה, הוא מחזק עצמו באמונה הפשוטה ובמקום ליפול למקומות של מתח ועצבים ועצבות, במקום זה הוא זוכה לזכור שהכל מאת ה'. כשאדם כזה מצליח במשהו, הוא מתמלא בהכרת הטוב לקב"ה ומודה לו מעומק לב שהצליח את דרכו, הוא זוכר איך הוא התחזק בתפילה כשה' עיכב את ההצלחה שלו, את מימוש הרצונות שלו ועכשיו הוא יודע להעריך את הטוב הזה שה' עשה אתו. החיבור הזה, זאת ההצלחה האמיתית שלנו. לכן ה' ברא ככה את העולם, שלא הולך לאדם בקלות, שחסר לו הרבה, שהוא צריך להמתין, שכל דבר שהוא רוצה לעשות קשה לו, יש לו המון מניעות. ככה הוא כל העיניים על הזמן אל ה', ככה כשהוא מצליח, הוא ידע מאיפה באה לו ההצלחה והוא אומר כזאת תודה.

 

אם אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

אין דבר בעולם שקורה מעצמו, הכל נעשה ברצונו יתברך והכל מהרחמים שלו יתברך. כמו בסיפור הבא:

המפגש בצומת דום הלב

כשדובל'ה  קורצמן התחיל לפזול החוצה, הוריו לא הבחינו בכך. הבית היה עמוס, עליז ותוסס בעוד שמונה אחים ואחיות קטנים, שורד במאבק קיומי מצוי של משפחה ברוכת ילדים. כן, הוא הבכור, אבל מי יכול היה להעלות על דעתו שהבחור המתמיד בן ה16, הלבוש בחליפה גזורה היטב והחבוש בכובע הדור, שפיו וליבו גדושים הוויות אביי ורבא, הולך ומרקיב? לא ראש הישיבה, לא המשגיח ולא הר"מים, וודאי לא ההורים.

זה קורה לאט, מחלחל, מכרסם, כמו תולעת עקשנית בלב תפוח עסיסי אך כשזה מתפרץ, מתברר לפתע שמתחת למעטה האדמומי הסמוק והחמוד, מסתתר לו אסון גדול, ואוי לאוזניים שכך שומעות.

לא ניכנס לפרטים, רק נציין כאן בעגמומיות משהו, בגיל 17 התחיל דובל'ה לאותת על חוסר שביעות רצון מן הישיבה, מסדרי הלימוד, מהיחס של  הצוות, אך כל זה היה כיסוי.

עד גיל 18 הוא שרד, וכשאביו אהרל'ה קורצמן, קלט את השבר, הכתובת כבר היהת רשומה על הקיר: "דובל'ה שלך כבר מחוץ לעולם התורה, תבלע את הגלולה המרה ותחריש".

איש פשוט וישר דרך הוא אהרל'ה קורצמן, אשר בשביל להביא פת לחם הוא נעור ויוצא בשתיים לפנות בוקר למאפיה הגדולה בדרום העיר, ועד שעת הצהריים עוסק במרץ במלאכת האפייה, חוטף שחרית במחסן הקמח הגדול עם עוד כמה עובדים, וצונח בשעה 1 בצהריים על מיטתו, מותש מעייפות.

"טוב פת חרבה ושלוה בה" הוא מנחם את עצמו מפעם לפעם. החיים, למרות הקשיים, זרמו איכשהו בנינוחות, עד לאותו ערב מר ונמהר בו הודיע לו דובל'ה בנו בכורו יקירו, כי הוא עוזב את הישיבה והולך למושב בצפון.

אהרל'ה צווח מכאב: "למה בני למה? מה רע לך איתנו, אנחנו אוהבים אותך, לא החסרנו ממך דבר. יש לך אחים קטנים, יש לך אחיות קטנות שעוד צריכות להשתדך, אין לך מושג איזה אסון ואיזה בושה אתה ממיט עלינו, דובל'ה הישאר אתנו".

 

דוב'לה היה מנומס מספיק לא לענות, לא לפגוע יותר ממה שאביו פגוע, וכשאמו פנינה נכנסה לחדר בשעת ההודעה הנוראה, קפאו פניה: "לאן אתה הולך? למושב? יש ישיבה במושב? אוי, רק אל תגיד לי שאתה הולך לאיבוד". דובל'ה – מכת בכורות – שתק, הנטישה היתה מבחינתו דבר מוחלט. הוא פתח את דלת היציאה  וירד בזריזות בגרם המדרגות, בדרך הוא חיבק שתיים מאחיותיו הקטנות, ונכנס בחפזה לטנדר הכחול שנשא אותו הרחק הרחק, כמו עלה נושר, כמו נוצה נושרת, לעולם אחר.

כשאהרל'ה ופנינה התאוששו – כביכול מן ההלם, האישון לילה, דובל'ה כבר דיפדף את הדף הראשון במסכת החולין של חייו אי שם, עם אנשים מרוחקים, מרוששים מאוצרות החכמה היהודית.

אהרל'ה כיסה את התאומים בשתיים לפנות בוקר ואמר לפנינה: "אין ברירה, חייבים להתנתק ממנו, יש לנו עוד הרבה ילדים לגדל, רק חסר לנו שהוא יקלקל אותם".

 

הנתק היה כמעט מושלם. דובל'ה התחתן, הקים משפחה במושב וכמעט שכח את שורשיו. הוא עבר קורס חובשים בהצלחה רבה, והציע את שירותיו בהתנדבות לסניף מד"א בעיר הסמוכה למושב. פעמיים בשבוע הוא יצא למשמרת לילה להציל חיי אדם בנט"ן, ניידת טיפול נמרץ. נסיונו וזריזותו הצילו חייהם על עשרות אנשים, והוא אף זכה לתואר "המתנדב המצטיין של העשור".

פעמיים בשנה, בערבי פסח וראש השנה, הוא צלצל. אם אהרל'ה הרים את השפורפרת, הוא מיד העביר אותה לפנינה.

כמה מילות נימוסין, "חג שמח" מה שלום הילדים, מי התחתן? לא יותר מדקה ואחר כך הונחה השפופרת. פנינה בוכה חרישית וארה'לה יוצא למרפסת, כפוף משהו, מריר וכאוב, אוחז בידו ספר תהילים וממלמל. "הוא מרגיש טוב", היתה מפטירה פנינה אחרי שעה, "גם שני הנכדים שם, הכל בסדר איתם". זה הכל. משפט אחד או שניים, ואחר כך מסך שחור ומעובה לעוד חצי שנה. 12 שנים מימות גדלו ילדי הקורצמנים ללא דובל'ה , חלק מהם נישאו, פה ושם היו אחיו משוחחים עמו בטלפון, שיחות חטופות, פגישה אקראית ברחוב ותו לו. הם חונכו להתרחק, הוא כיבד את רצונם.

"הוא נוצה נושרת, הוא עלה נושר". הרהר אהרל'ה בלב מיוסר, ,לאן הוא הולך? לאן הוא יגיע? והנכדים, אוי הנכדים". אהרל'ה כבש את דמעותיו בארובותיהן ולא נתן להן לצנוח. הוא לא ייכנע לדמעות, בכל מחיר. הוא איש חזק. אם יש חוזק במלחמה משונה שכזו.

 

לילה חורפי אחד, שתיים לפנות בוקר, הובהל האמבולנס צפונה, לבית מלון קטן, הדיווח היה לקוני: "אחד מאורחי המלון לקה כנראה בהתקף לב". הסירנה זעקה, המנורה האדומה הבהבה לאורך ציר שלושת הקילומטרים עד למלון. דובל'ה בדק את המכשור, שינן בלבו את תהליך ההחייאה, וזינק עם האלונקה לכיוון הלובי. "קומה שלישת חדר 314" , צעק פקיד הקבלה.

דובל'ה פרץ פנימה. אור קלוש, על המיטה איש חרדי מבוגר, פניו לבנות כמו סיד. הוא מחוסר הכרה, דובלה החל בתהליך החייאה מזורז, הנשמה, מכות חשמל. עיסוי לב, ה-כ-ל. החולה החל חוזר להכרה, הצבע חוזר לפנים, עיניו נפקחות אט אט. אח בית המלון מנסה להשקותו, אחד המלצרים מדליק מנורה נוספת בחדר , ואז דובל'ה מבחין.

 

"אבא!!" הוא זועק, ארהל'ה פוקח עיניו, "דובל'ה", הוא לוחש כמעט בלי קול, "דובל'ה שלי".

נשימתו של אהרל'ה כבדה עליו. "דומני שאלה מילותי האחרונות, וזו כנראה צוואתי אליך, כך גלגלו משמים. תמשיך לעשות חסדים כאלה, זה טוב, אבל אל תשכח את בוראך, דובל'ה!!! זכור, יש אלוקים! יש אלוקים! ואהרל'ה עצם את עיניו לנצח. ודובל'ה נאלם דום. קפא על מקומו.

 

מיד אחרי ההלוויה הוא נמלט למושב וישב שם שבעה עם עצמו, משחזר את הרגעים האחרונים עם אבא, את המפגש עם אבא בצומת דום הלב. בוכה ומשחזר.

עשר דקות לפני כניסת שבת קודש, דפיקה בדלת ביתם של הקורצמנים. דובל'ה בפתח עם כיפה קטנה על הראש. אמא פותחת, "אמא, סליחה", הוא עובר מאח לאח ומחבק ומנשק. אחר כך צועד עמם חבוק לבית הכנסת, לערבית של שבת קודש.

שבת ראשונה ללא אבא.

אחרי "שלום עליכם" ו"אשת חיל, דובל'ה הזדקף ואמר: "תסלחו לי אחי היקרים, שניות ספורות לפני שאבא נפטר הוא הזכיר לי במילות הצוואה האחרונות: 'יש אלוקים דובל'ה, יש אלוקים', אני הבן הבכור, אתם יודעים שאתם חייבים בכבודי, אז תנו לי את גביע הכסף. אני מבקש לקדש עכשיו במקום אבא".

פנינה הבחינה במבט מצודד, שהלהבות של נרות השבת הזדקרו מעלה מעלה, הרבה מעבר לטבען של להבות ממוצעות. נוצה או עלה כשנושרים, לא חזרים, בן נושר, חוזר. "ויכולו... השמים... והארץ...

(מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

 

תפילה

רבונו של עולם

הגילוי הזה שאתה כל הזמן איתי כל כך מרגש אותי, מוריד לי ממש דמעות.

כי יש לנו בחיים תקופות יותר קשות, יש מעברים, סיימנו פרק אחד ומתחילים פרק חדש, ובלעדיך אבא איך היינו שורדים.

 

הגילוי הזה שאתה כל הזמן איתי, הנוכחות שלך בתוך החיים שלי דוקא בזמנים היותר קשים, זה דבר כל כך נפלא.

כי אני לא לבד. כי יש לי אבא בשמים שיודע מה עובר עלי, שיודע כמה קשה לי, שעובר איתי את  הזמנים הקשים האלה, ששומע את תפילותי,

שמראה לי שהוא שומע, שמרפד לי את הדרך שלא יהיה כואב מדי.

 

רבונו של עולם, הידיעה שאנו לא לבד, שמה שלא יקרה ומה שלא יעבור עלי, אתה תמיד איתי, זה דבר שנותן לי הרבה שמחה והרבה כוח.

כי אני מבין שזה חלק מהחיים, שככה בראת את עולמך, ויהי ערב ויהי בוקר, שכולם עוברים את זה, שאי אפשר להגיע לפרי אלא אם עוברים דרך הקליפה,

שקודם יש שלכת ורק אח"כ פריחה ולבלוב, ואם זה ככה, אם להגיע אל האור חייבם לעבור דרך החושך, אז אני מקבל הכל באמונה ובאהבה , אז הרבה יותר קל לי.

 

רבונו של עולם, אתה כל כך טוב אלי שאין לי מילים. כי בזמנים הכי קשים אתה נותן לי יד, אתה אומר לי אני איתך, אני לעולם לא עוזב אותך, יחד נעבור את החיים הקשים האלה. וזה לא איזה דמיון ח"ו, זה גם לא תחושה מעורפלת, זו הרגשה כל כך חזקה של הנוכחות שלך אבא בתוך חיי, בתוך ההתמודדויות, בתוך הקשיים, בתוך הכאבים, וזה כל כך מרגיע, ומעודד, ומחזק, ונותן תקווה. ומה שנשאר לי זה להגיד לך שאני אוהב אותך, ואני כל כך שמח, וכל כך מודה לך שאתה תמיד איתי, שאף פעם לא תעזוב אותי.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה