"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע" (בראשית מח' טז')
בס"ד
מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"
בהסכמת הרב עמוס שושן - רב יישובי רכס פורייה
בברכת הרב שמואל טל - נשיא מוסדות "תורת החיים" ביד בנימין
נכתב על ידי גיל פרידמן
התשע"ח
לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו
לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין
לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה
לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:
הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע" (מח' טז')
בדוק וראה כי כל תיבות אלו לכאורה מיותרות הן. קרא המקרא בפסוקים טו'-טז'
בלעדיהן וראה כי דבר אינו חסר (בפשט). אלא שבלעדיהן משמעות הדברים הייתה שהאלוהים הוא
יברך את הנערים, ובתוספת תיבות אלו מדייק יעקב שהמלאך הוא שיברך את הנערים. ומה טעם
הקפיד יעקב לומר כן?
וראה דברינו לעיל בדבר ענוותנותו של יעקב בכפל לשון הָאֱלֹהִים (לעיל
טו'), ודע, כי מדבר כאן המקרא עוד בענוותנותו של יעקב. שיודע יעקב שבוודאי ברכתו תתקיים,
שהרי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים (תענית כג' ע"א, סוטה יב' ע"א,
תנחומא נשא סימן כט). ואדרבא, תולה תנחומא התקיימות היפוך הברכות לאפרים ומנשה במעלה
זו בדיוק, שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים (שם). ודווקא לפיכך מקפיד יעקב בעצמו, לתלות
קיום הברכה במלאך, ולא בהאלהים עצמו שיקיים את ברכתו, שלגודל ענוותנותו
לא רצה להכתיב על עצמו בריש גלה מדרגת צדיק הגוזר והקב"ה מקיים, אלא הצניעה אחרי
המלאך.
