"וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (בראשית מז', כט')
לחידוש זה נוספו הערות המופיעות לאחר החידוש
בס"ד
מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"
בהסכמת הרב עמוס שושן - רב יישובי רכס פורייה
בברכת הרב שמואל טל - נשיא מוסדות "תורת החיים"
נכתב על ידי גיל פרידמן
התשע"ח
לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו
לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין
לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה
לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:
הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה
"וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (מז', כט')
דייק יעקב לקרוא ליוסף בשני הלשונות, לבנו ליוסף, היינו בנו וגם יוסף.
וכן בסמוך חוזר לשון זה שוב, שנאמר "הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ"
(מח', ב'), בשני הלשונות. ויש לבאר, מאי טעמא, מדוע נקט שני הלשונות?
וראה מה נפלאים דברי תורת ה' תמימה. שכששלח יוסף את האחים לבשר הבשורה לאביהם,
נקט לשון כפולה זו של בן ו-יוסף, שנאמר: "מַהֲרוּ, וַעֲלוּ
אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף" (שם מה', ט').
מכאן מובן מדוע דיבורו של יעקב כעת הנו לִבְנוֹ לְיוֹסֵף בלשון כפולה בדווקא,
לרמז על ההבטחה שהבטיחו דאז כשקראו לרדת אליו מצרימה.
תוספות, הערות והארות על החידוש:
"וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (מז', כט')
עיין דברינו לעיל בפסוק זה, ובהמשך לכך: משרמז על ההבטחה, ביקש יעקב מיוסף
שיקברהו בארץ ישראל, ובקשה זו קיבע בלשון "חֶסֶד וֶאֱמֶת" (מז', כט'),
היינו חסד של אמת (רש"י שם). והלא חסד הוא נתינה שאיננה מצד הדין, אלא
מתנה גמורה הוא, ובפרט מבלי שהבטיח הנותן דבר זה מעולם? ובדוק וראה כי אכן בהזמינו
את אביו לרדת מצרימה, לא הבטיחו יוסף דבר על חזרתו או קבורתו בארץ ישראל (עיין מה',
ט'-יג'). לפיכך דייק יעקב לקרוא לו ליוסף בלשון המרמזת על ההבטחה, היינו לבנו ליוסף,
אך בדברו אליו ביקש חסד. וכאומר לו בלשון זו: זוכר אני את ההבטחה, אך כעת מבקש
אני דבר שלא הבטחת ולכן מכנה אני אותו חסד, ועשה עמי זאת אף על פי שלא הבטחת.
והבן.
