וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם... וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם... וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא... וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק... וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה... קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ... טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ... אַךְ בּה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ... ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: (במדבר י"ג כ"ה - י"ד  - י"א).

   לפני אלפי שנים עברה ההיסטוריה זעזוע גדול, כאשר המרגלים שבו ממסעם - וזמירות עצובות נוגנו בפיהם: יהודים חביבים, אחים מתוקים, סבבנו את הארץ 40 יום, בכל פינה הטלנו עוגן - וריגלנו אותה כהוגן, ואלו הממצאים שהעלנו בחכתנו:

   אנשי הארץ חזקים וענקיים - וגרים בערים בצורות וגדולות וממוגני ירי, והמלחמה עימהם זו התאבדות לדעת. כמו כן שונאינו העמלקיים מתגוררים שם, ואין ספק שהמערכה נגדם תהיה קשה. ולא די בזה, אלא גילינו גם שמדובר בארץ עשירה במגיפות ומחלות - ובכל פינה שם יש לוויה...

   לסיכום: ארץ ישראל אינה מציאה (הארץ מוכת מחלות ומגיפות), והכיבוש שלה אינו מציאותי (גובל בהתאבדות), ומומלץ שנרד מהעסק...

   כאשר שמעו העם את הדיאגנוזה הכואבת - אחזו אותם התוגה והיגון, מעיניהם זלגה דמעה סוררת, והם ייללו בקול רעש גדול. 

   לפתע קורה הלא יאומן! למרות הנתונים הכואבים והתמונה הקודרת והדוקרת שהציגו עשרה מהמרגלים, נעמדים יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב ומזמרים זמירות אחרות: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד... עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ... יָכוֹל נוּכַל לָהּ... אַל תִּירָאֻם...

   והשאלה נשאלת: הרי כל 12 המרגלים ראו את אותה תמונה קודרת, ונחשפו לאותם נתונים עגומים. אם כן כיצד יתכן שעשרת המרגלים חזרו כאובים וממורמרים ונרגנים ומיואשים, ואילו יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב חזרו עם ביטחון וחיוך - ושידרו תמונה חיובית ביותר? כיצד יתכן שאותה תמונה התפרשה בשתי אפיקים כל כך מנוגדים?

   התשובה נמצאת בדבריהם של יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

   אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ... וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ... ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:

   אמת ויציב! התמונה הפיזית עגומה ולא נעימה. אבל אסור לשכוח פרט מאוד קריטי: אנחנו לא נמצאים לבד, ה' אִתָּנוּ, לכן אַל תִּירָאֻם.

   שכחתם שהיינו במצרים, בכלא הכי קשה, עם אפס אחוז סיכויים להינצל, ולמרות שכל הנתונים היו נגדנו - ה' עשה בית ספר ומשפט שדה למצריים, והוציא אותנו ביד רמה ועוצמה רבה.

   שכחתם שיציאת מצרים נקלענו למבוי סתום ולא היה לנו מפלט?! [מצידנו היו מדברות הזרועות בחיות טרף, מלפנינו היה הים הרועש והגועש, ומאחרינו היו המצריים הזועמים].  שכחתם שבאותה שעה היינו אובדי עצות והמוות שלנו היה מחויב המציאות?! ומה הכריז משה באוזנינו באותה שעה קשה? ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, ואכן כך היה.

   למרות המצב הקשה והמדכא זכינו לקריעת ים סוף בניסים ומופתים, וכל אויבנו נכחדו באורח פלא. אם כן מה הלחץ? מדוע אתם מתרגשים מהנתונים הגשמיים? למה אתם מסתכלים על כיבוש הארץ כעל פרויקט שלא ניתן להגשימו? היד ה' תִקְצַר?

   זהו ההבדל בין מבטם של עשרת המרגלים, למבטם של יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. עשרת המרגלים התמקדו "בבובות שעל הבמה", בנתונים הגשמיים, ולכן הם נבהלו ונכנסו לפאניקה. אך יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב התמקדו "בבמאי שמאחרי הבמה", בזה שמפעיל את כל המערכת, באבאל'ה הרחמן שהבטיח "עם מסמכים" שהארץ טובה ונפלאה - והבטיח גם שיעזרנו להיכנס לתוכה, לכן הם היו רגועים.

   עד כאן ראינו את שלב א' של הפרשייה. כעת נעבור לשב ב'.

   עברו ימים וחלפו שנים, משה רבנו הובא למנוחות, ועם ישראל נכנס לארץ. אלא שלא כולם זכו לממתק הזה שנקרא "ארץ ישראל". כל אלו שביכו את הנתונים הקשים של המרגלים ונגררו אחרי משנתם ושטותם, מצאו את מותם במדבר. ואילו יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב שאחזו באמונתם הצרופה בבורא עולם ובטחו בו, רק הם ושכמותם - זכו להיכנס לארץ המובטחת.

   עד כאן "היסטוריה תורנית" המוכרת לכולנו עוד מהגן של ציפי ושושי. אך מדוע הסיפור הזה זכה להיכנס לספר הספרים - לספר התורה? מה הלקח והבינה שהוא מאלפנו לדורות?

   בסיפור הזה גלומים כלי העבודה של יצר הטוב ויצר הרע, ומי שמתעמק בפרטי הסיפור כהוגן, מגלה בין משעוליו את המתכון כיצד לעבור את  החיים בשלום, וכיצד להצליח במשימה לִשְׁמָהּ בא האדם לעולם. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   בפרשת המרגלים, רמוזה כל עבודת ה' של האדם - בצורת "משל ונמשל". בואו ונראה כיצד:

וכעת אנו מגיעים לסוד הגדול!

מדוע?

מי שלא הבין את "ההקבלה" הנ"ל, נעביר לו את המסר במילים פשוטות:

   יצר הרע בא ליוסי ופורט על נימי נפשו, ומנסה להחדיר לו שתי נקודות:

   א) למרות שאלוקים אמר שהתורה והמצוות "מתוקים ונפלאים", המציאות מעידה שהתורה והמצוות הם "בית כלא", ומי שצועד בעקבותיהם מפסיד את ים ההנאות וּבְּרֵכַת החוויות של העולם הזה.

   ב) הלוגיקה מחייבת שלהיות "בן תורה" זה עסק מסובך ועול מנופח, זו מציאות שקשה להגשימה, ופרויקט שאינו בר ביצוע.

   לכן יוסי החמוד, עזוב אותך מהתורה ומצוותיה, תחיה את ההווה, תהנה ממה שיש, ואם אין באפשרותך להשיג את העולם הבא, לפחות תנצל את העולם הזה - עד הסוף - תרתי משמע.

   יוסי הבונבון עושה את החשבון ונכנע לשכל ולהיגיון, של יצר הרע.

   בפרשתנו באים יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, ומגלים ליוסי סוד גדול. יוסי היקר! אמת, הנתונים לכאורה נגדך. אבל אל תשכח פרט קטן - עם תוכן מאוד גדול. אתה לא לבד!

   העולם הזה זו במה אחת גדולה, כולם כאן רק "שחקנים ובובות", ואת כל העסק הזה מנהל הבמאי היקר "בורא עולם". ממילא אין כללים ולא שום נתונים, ובין רגע יכול המצב להתהפך מקצה לקצה -  למרות כל הנתונים.

   ואתה יוסי היקר, זכית! הנך "נסיך יהודי", בנו של מלך העולם, אתה צמוד לאבא'לה עשרים וארבע שעות, והוא מבטיח לך שאם תבקש את עזרתו - הוא יתן לך אותה. אם תתעקש לדבוק בתורה ובמצוותיה, הוא יתן לך את הכוחות. אם תחליט לשמור את העיניים, הוא יעזור לך להגשים את הפרויקט. אם תקבל עליך לנצור את לשונך ולעדן את דיבורך, הוא יסייע לך בכך. אם כן למה אתה נבהל מהנתונים הגשמיים? מדוע אינך מאמין שהתורה והמצוות ניתנים לביצוע?

   יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב מעדכנים את יוסי בפרט נוסף:  

   אם אלוקים אמר שארץ ישראל טובה, אז זה חייב להיות ככה. אם אלוקים אמר שהתורה והמצוות מתוקים וטעימים, אין ספק שזה כך. שהרי בורא עולם חותמו אמת, 100\100. ואם בכל זאת האדם רואה ההפך ממה שה' אומר, חייב להיות שיש אצלו איזה פרט נסתר שעדיין לא התברר לו, ולכן הוא לא תופס את "עומק המציאות".

   (אכן חכמנו גילו והוכיחו לנו שכל מה שראו המרגלים היה "חיובי בלבד - ורק הם לא פירשו את המציאות נכון, ואכמ"ל).

   לכן סניור יוסי אל תאמין למסטר יצר הרע שמנסה לבלבל אותך עם כל מיני חשבונות לקויים וחצאי נתונים, אלא תאמין לבורא עולם שכתב בתורתו שהתורה והמצוות מתוקים ונפלאים - ואף מתן שכרן בצידן.

   בכדי לחדד את הדברים ולהקל את הפנמתם, נעבור לסיפור הבא:

   אל מדבר סהרה אֵי שׁם בין גאיות והרים, שׂם מושיקו את פניו. חפץ הוא להעביר את הימים הקרובים בחיק הטבע, וליהנות מפלאי הבריאה. יום עובר ואחריו ליל, למחרת שוב זורחת השמש, התחושה נפלאה והשמחה רבה.

   לפתע ביום השלישי לטיולו ולטלטולו וללא כל הודעה מוקדמת, הטמפרטורה ממריאה לשחקים ונעשה חם ויבש. החום גובר, ראשו מסתחרר, והיובש בגרונו הולך ומתגבר. הוא שולח את ידו באופן אוטומטי לכיוון המימייה, אך שוד ושבר. המים שהיו בתוכה התאדו מקרני השמש. לא נותרה בידו ברירה אלא "לקפוץ" למקום יישוב, ולהביא משם מים. אלא שזה קל להיאמר - אך קשה לביצוע! מה עושים?

   והנה, תוך כדי שהוא מבכה את מר גורלו ויובש גרונו, צדה עינו "בקבוק עם מים" זרוק בצד הדרך. הוא מתקרב אל הבקבוק בשמחה ומניף אותו בקול צהלה, אך אכזבתו רבה ועצומה. מתברר לו שהמים שבתוכו שחורים ומפויחים.

   שעון חול המשיך לנזול וגרונו של מושיקו המשיך לנבול, ובלית ברירה החליט מוישל'ה להתפשר על מראה המים, ולנסות את מזלו. אך כאשר פתח את מכסה הבקבוק, יצא מתוכו רעש חזק ומוזר, כמין שריקה עזה ומפחידה. הוא סיבב את הבקבוק בשביל לדעת איזה חומר הוא מכיל, אך לצערו הרב הוא לא ידע קרוא וכתוב - ולא הצליח לפענח את הטקסט שראה.

   כמו כל אדם שפוי - חשש מושיקו לשתות את המים, "שמא מדובר בחומצה או רעל אחר". אך בטרם השליך את הבקבוק, צדה עינו פרט מאוד מעניין. על הבקבוק היה מוטבע הסמל "קוקה קולה".

   מיד אורו עיניו ותוגתו סרה מעל פניו, והוא שמח על הצבע השחור והרעש המוזר. מדוע? מפני שהצבע העז והרעש החזק גילו לו שהבקבוק עדיין טרי, ולא פג תוקפו וטעמו.

   עד כאן המשל, הדרמטי והמרגש ונוגע ללב (ולגרון של מושיקו). אלא שעדיין יש לברר נקודה אחת קטנטונת - אך מהותית!

   מדוע כאשר לא זיהה מושיקו את תכולת הבקבוק, הוא רעד מתכולתו וברח ממנו כמו "מסם המוות". ואילו כאשר הוא ראה את החותמת "קוקה קולה", הוא לגם מהבקבוק בהנאה. מה ההסבר לקיצוניות הזו?

   התשובה פשוטה. כאשר כתוב על הבקבוק "קוקה קולה", זה מסמל משהוא! זה אומר שמאחורי הבקבוק הזה עומד מפעל גדול ומכובד ליצור משקאות שנמצא תחת פיקוחו של משרד הבריאות, והביקורת עליו רבה וחזקה. הלוגו הזה מגלה שבקבוק זה יוצר במפעל שיש לו אבא ואמא וסבתא וסבא ודודים, אנשי פיקוח ומיקוח ובקרת איכות, ולא מדובר באיזה מרקחת שנוצרה באחת ממערות ההברחה ברפיח, וממילא אין מה לחשוש מהצבע והרעש והמראה של הבקבוק. אך כאשר על הבקבוק לא מתנוסס הלוגו הזה, זה כבר מפחיד - וכל בר דעת מבין שזו לא קיצוניות כלל, שהרי כל האפשרויות פתוחות. זה יכול להיות חומצה או תמיסה מסוכנת, ומי שיבוא במגע עם המים הללו - עלול להמריא ממדבר סהרה ולעלות בסערה השמימה.

   המסר הנלמד מהמשל הזה, מאוד שקוף ופשוט: לא הצבע קובע, ולא הרעש והגזים התוססים, אלא תמיד יש לברר פרט אחד מרכזי. "מי עומד מאחרי הבקבוק", מפני שאז התמונה יכולה להשתנות 180 מעלות. פתאום הבקבוק יכול להפוך "מחשש חומצה" - למשקה אנרגיה רב עוצמה.

   יהודי יקר! מבחוץ היהדות נראית שחורה ותוססת, עם הרבה רעש והרי געש, מחוסרת הנאות ושמחה, לצופה מהצד היהדות נראית "כלא נוקשה" אשר מי שבא בשעריו מאבד את החשק לחיות...

   אך כאשר מתקרבים לבורא ובוחנים את התורה ומצוותיה מקרוב, מגלים שיש עליהם חותמת! ולא קשקוש של חברת קוקה קולה, אלא חותמת אמיתית של מלך העולם - אשר חתם על התורה ומצוותיה את המילים טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ... אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו... דֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב (תהילים ל"ד ט' - י"א). ואם זה נכתב בתורה, אין ספק שזה כך.

   זהו המסר שרוצה התורה שנפנים מפרשת המרגלים, ומשום כך היא הכניסה את סיפור המרגלים לתוך התורה.

   ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים, נעבור כעת לנקודה יותר עמוקה בסיפור המרגלים, נקודה מאוד רגישה ומשמעותית:

   כאשר העם שמע את דברי עשרת המרגלים, הוא הזדעזע מהתמונה הכואבת ופרץ בבכי. נכון שזה הגיוני? לפתע באים יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, ומבקשים מהעם המיוסר בקשה מאוד לא מובנת, אַךְ בּה' אַל תִּמְרֹדוּ.

   ולכאורה הדברים סתומים! שהרי מי מרד בה'? בסך הכל העם נכנס לפאניקה ויילל מרוב צער ותוגה. נכון, הם בכו, חלקם אפילו התלוננו באוזני משה על המציאות העגומה - ושאלו אותו מדוע ה' מוליך אותם למוות בטוח. אך מכאן ועד "מרידה בה' " - הדרך רחוקה. ומה שייך להאשימם באשמה כל כך חמורה?

    התשובה פשוטה: מי שמחובר לה' בכל ליבו ונפשו - יודע שהנתונים הגשמיים אינם מחייבים את המציאות, וכפי שהכריזו יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב ואמרו אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ. אך אם האדם בטוח שהעסק אבוד והוא מתחיל לבכות ולהתלונן, אות וסימן הוא שהוא שכח שאלוקים הוא הבוס הבלעדי של כל העולם, והוא בלבד מחליט כיצד יראה עתידו של האדם, והנתונים הפיזיים אינם מחייבים אותו כלל וכלל.

   וזה בעצם מה שאמרו יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב לעם: אם אתם נבהלים מהנתונים ששמעתם - ואתם נכנסים לעצבות ודיכאון וייאוש, סימן ששכחתם שמפתחות העתיד נמצאים אך ורק בידי בורא עולם. ממילא התנהגותכם  זו סוג של "מרידה". לכן, אנא מכם, בּה' אַל תִּמְרֹדוּ.

   וזו בעצם הטענה העמוקה שה' גם טען על המרגלים וחבורתם: עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? מדוע אתם מתרשמים מהנתונים, ושוכחים שאני הבורא "הכל יכול" - ורק בידי נמצאים מפתחות העתיד?

   וזו נקודה מאוד דקה אשר בכוחה לחולל מהפיכת עולם - ולגרום לאדם שינוי אדיר בעבודת ה', ומי שחי וחש אותה, יכול אף להכניס את השמחה לחייו.

   שהרי אפילו אם הבריאות רופפת והפרנסה מפרפרת, גם אם עול החיים כבד ואתה מרגיש שעוד רגע הנך מועד, במקום להיכנס לפאניקה ולייל על הצרות בקול רעש גדול, שא עיניך השמיימה, ואמור: אבאל'ה שבשמים, אני מאמין שאין עוד מלבדך - ומפתחות עתידי נמצאות אך ורק בידך. משום כך אני לא נבהל מכל הנתונים, ואני פונה אליך ישירות. אנא אבי, האר לי בעולמי, והשלם את מחסורי. אתה הוא משענתי, ובך שם אני מבטחי.

   מי שחי כך - יש לו את הסיכויים הכי גדולים להצליח, הוא קרוב יותר מכולם לשיבר הראשי של הישועות, ובנוסף לכל - גם השמחה והאושר מלווים אותו תמיד. אתם לא מאמינים?