'יום ירושלים' - יובל של תקומה!

נכתב על ידי DoarHamikdash ב-16/5/2018

 בע"ה


פרשת בחוקותי לאור המקדש

פרשת המקדש – הרב ישראל אריאל שליט"א

'יום ירושלים' - יובל של תקומה!

לפני כיובל שנים, בפרשת 'בחוקותי', זכה כותב שורות אלה לחוות את פסוקי הפרשה כחווייה בלתי אמצעית, ביום ירושלים לפני חמישים ואחת שנה. חוויה זו שייכת לכלל ישראל, לכן אחזור ואספר אותה לבל תישכח.

חטיבת הצנחנים פרצה להר הבית במלחמת ששת הימים. בשלב מסוים קבלתי פקודה ממטה החטיבה: קח את המ"ג [מקלע גדודי] ושמור על פתח כיפת הסלע לבל יכנס לשם אדם! עמדתי על משמרתי כשאני נרגש; היתכן?! חזרנו לבית המקדש?! - אכן! עיני הן שרואות! אפילו השמש זורחת באור חדש!

עודני עומד ומהרהר בציפיה הגדולה שמעורר מקום זה בלב כל יהודי, ובידיעה, כי זה המקום אליו נכנס כהן גדול ביום הכיפורים כשהקטורת בידיו, והנה, צף ועלה בזכרוני הפסוק בפרשתנו (ויקרא כו): "אם בחוקותי תלכו... ונתתי משכני בתוככם!" הפסוק... מתגשם לעינינו! מתקרבים לבניין הבית השלישי ולהשראת שכינה במקדש.

השעות נקפו, הלב עדיין מתקשה להאמין, והנה חוויה שניה: ברחבת ההר פוסעים בטור חיילי הלגיון הירדני בין התותחים הירדנים שננטשו וערמות הפגזים שנפלו שלל. לא במדים מגוהצים ילכו, אלא... בפיג'מה! כשידיהם מורמות בכניעה אל על. הרחק בסוף הטור צועד 'חיילצ'יק' מרושל. בתנועת יד הוא מושיב אותם בקידמת כיפת הסלע – כאלפיים חיילים. עיני רואות... ידיהם רועדות מפחד! בכך מתגשם פסוק נוסף מפרשתנו: "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם - רבבה ירדופו".

אכן עינינו ראו ולא זר, את מעשה ה' הנפלא: עם ישראל זכה לאחד הניסים המופלאים בתולדותיו, לפרוץ תוך ימים אל המרחבים - מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר סיני עד החרמון. עיקר העיקרים כמובן, זו הזכות לחזור לחצרות הקודש בתרועה ובקול שופר.

זה הזמן בו התבקש מן העם היהודי דבר מובן מאליו, להדליק מנורה בחצרות הקודש ולשורר לה' - כפי שעשו החשמונאים, וכלשון 'על הניסים': "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קודשך... להודות ולהלל לשמך הגדול!"

מול גבורת צבא ה', מול הנס הענק - ננסים היינו. דגל ישראל שהונף בראש כיפת הסלע – התקפל! ההר שנכבש בסערת הקרב - נמסר במתנה לידי אויב מובס שנפוץ לכל רוח. "עם חכם ונבון" - נהג באיוולת וטיפשות, והתקיים בנו הפסוק: "ונהי בעינינו כחגבים!"

השכינה הממתינה לבניה זה שנות אלפים, ומנהמת כיונה (ברכות ג, א): "אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי... והגליתים לבין האומות" - פרצה בקריאת שמחה בעת הפריצה להר: 'הנה שבו הבנים לחיק אימם! שוחררתי ממאסר ושביה!' אך לפתע הפנו הבנים עורף, עזבו את האם מאחרי בריח וסוגר, בתחושת בגידה ועלבון.

התקיים בנו המאמר בירושלמי (יומא א, א): "אבותינו העבירו את התקרה [של המקדש]... ואנו פעפענו את הכתלים!" ביום בו נתן לנו הקב"ה את מקום המקדש בניסי ניסים לבנותו - בו ביום החרבנו את המקדש במעשינו ובמו ידינו.

יש המשתעשעים בדברי הירושלמי יומא ג, ב; באגדה מימי החורבן, אודות חכמים, "שהיו מהלכים בבקעת ארבל; ראו איילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא... כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה". באגדה זו מנסים לכבות השמש שזרחה לישראל כצהרים, להחשיך את  האור הגדול, ולהחזיר אותנו לחשכת הגלות. לשיטתם מצוה להרחיק את בנין המקדש, וכל הממתין הרי זה משובח. מול אלה ניצבים דברי נחמיה (ב, יז) המכריז: "אתם רואים... ירושלם חרבה ושעריה ניצתו באש. לכו ונבנה את חומת ירושלם ולא נהיה עוד חרפה!... אלוקי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקום ובנינו!"  דבקים אנו בדברי רבן יוחנן בן זכאי, אשר מיד עם החורבן עמד והכריז: "מהרה יבנה המקדש"!


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה