'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). 'נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא' וכו' (שו"ע סימן תצג סעיף א). השו"ע כותב בפשטות שמתו עד לג בעומר. ולכאורה זה תמוה כיצד אומר כך, הרי בגמ' מובא שמתו עד עצרת? אלא שכבר עמדו הראשונים והסבירו זאת (מטעם קבלה מהגאונים, או שמתו עד פרוס העצרת, או שלא מתו בזמן שאין בו תחנון). אולי אפשר לומר שזה מטעם רשב"י שע"פ המסורת נפטר ביום זה (או החל ללמוד וכדו'). שאמנם תלמידי ר"ע מתו בכל זמן ספירת העומר, כמו פשט הגמ'. אלא שכיון שרשב"י היה מאותם התלמידים השניים של ר"ע, וחוגגים בל"ג בעומר קשר אליו, אז הוא מייצג את ההמשכיות של ר"ע, את התיקון ע"י התלמידים השניים. לכן אז מפסיקים את האבלות, כי מאז מחשיבים הפסק לשממון הרוחני שנוצר במותם של תלמידי ר"ע. (ז"א כידוע בל"ג בעומר שמחים ולא אבלים, בשל רשב"י. אולם נראה שזה לא רק לדין יום לג בעומר בלבד, אלא גם המנהג להפסיק את האבלות זה מטעם זה). במיוחד ראו זאת ברשב"י, כיון שעליו נאמר הכלל 'כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק' (ברכות ט,א), לכן גם רואים בו כעין פתרון לשעת הדחק של מות תלמידי ר"ע, שאע"פ שחסר בתורה, שנעלם מהעולם הלכות רבות, וזה שעת הדחק, בכ"ז תמיד אפשר לסמוך על שיטת רשב"י בשעת הדחק. לכן ראו בו במיוחד כתיקון והשלמה למות תלמידי ר"ע. נראה גם שראו ברשב"י שניצל ממוות של הרומאים כעין היפוך של מות תלמידי ר"ע, שע"פ אחת הגרסאות מתו בשמד של הרומאים כנראה בעקבות איסור ללמוד תורה (ראה 'מועדי ישראל' 'ימי הספירה באספקלריית הדורות' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ואילו רשב"י ניצל כשרצו להרגו על לימוד תורתו (שהתבטא נגד הרומאים). ויותר מזה, כשברח למערה נעשה לו נס: 'איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא' (שבת לג,ב). הרי שהנס קשור באוכל וכן התכסו בחול עד הצוואר, שזה מזכיר את מות תלמידי ר"ע באסכרה, שעליה מובא '… דתנא משמיה דרבי עקיבא: כל הטועם כלום קודם שיבדיל, מיתתו באסכרה' (פסחים קה,א). '… ומיתתו באסכרה מדה כנגד מדה, הוא משביע גרונו יחנק, ואסכרה במקום חנק. כדאמרינן (כתובות ד' ל:) מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, והיינו אסכרה' (תוס' ד"ה 'לא'). ממילא אסכרה קשורה באוכל (שטועם קודם הבדלה), וכעין טובע ונחנק, שכך אצל רשב"י הוא אכל בנס, והתכסה בחול עד הצוואר (שם מקום החנק). כך שזה כעין היפוך מתלמידי ר"ע (ובפרט שר"ע הוא זה שאמר את העונש של אסכה). לכן רשב"י שייך לתיקון מיתת תלמידי ר"ע, ולכן בהקשרו מפסיקים את האבלות. אולי אפשר לומר שבאו לציין את מות תלמידי ר"ע שהיה בשל חטאם, ולאחריהם לימד את התלמידים השניים, לכן ציינו זאת ביולדת זכר, שנאמר שהיא טמאה מלהתקרב לקודש: “ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא יב,ד). שבאו לבטא בזה כעין את הולדתם של התלמידים השניים (שתלמיד הוא כבנו שילדו: 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' וכו'. סנהדרין יט,ב) שהם המשיכו את התורה בעולם, אולם זה היה עם הצער על מותם של התלמידים הראשונים, שבזה היה העולם שמם מהתורה הקדושה. לכן דימו זאת לנאמר ביולדת שהיא טמאה מלהתקרב לקודש בלידת הזכר (שהוא המצווה על לימוד התורה) במשך 33 יום. לכן קבעו את האבלות שתהיה בלג יום. אולי אפשר עוד לומר שקבעו עד לג בעומר (אע"פ שמתו יותר) כעין רמז שהיה בזה משום תיקון, שמתו בשל שלא נהגו כבוד זה בזה, ולכן היה מזה פגם בחיבורם לתורה. לכן חישבו שיש את שלושת ימי ההגבלה, שהם קשורים לחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, ולכן מתחילים בג' סיון, וספרו מלפניהם שבועיים, כנגד הטומאה של היולדת נקבה: “ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה" (ויקרא יב,ה) כעין רמז שהם מתו כיון שלא היו ראויים לחיבור עם התורה שהוא קשור לאחדות ישראל ('חזקיה אמר: גדול הוא השלום שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' [דרך ארץ זוטא פרק השלום]). ואחדות ישראל זהו בעצם במהותו אחדות כנסת ישראל, שזה (כנסת) בלשון נקבה, כנראה בשל שהיהדות עוברת דרך האם. וגם שבחיבור בנ"י עם הקב"ה, כעין שכנסת ישראל זהו כעין האשה. לכן כאשר באים לבטא את כלל ישראל באחדות לקראת מתן תורה, זה כעין נקבה. לכן הורידו שבועיים (מלפני שלושת ימי ההגבלה) כעין לרמז על שמתו בחטאם זה (שלכן מתו בזמן הספירה, שהיא ליטהר וליתקדש בעליה בקדושה, לקראת מתן תורה כראוי, שזה עם אחדות), כעין טומאה ביולדת נקבה, ולכן מפחיתים זמן זה מהאבלות עליהם. אולי עוד אפשר שאנו מתאבלים על מות תלמידי ר"ע, אולם ראו לנכון לרמז שיש בימים אלו גם צד חיובי, שימי הספירה הם כעין ימי חול המועד ('...והימים הספורים בינתים, כחולו של מועד' וכו'. רמב"ן ויקרא כג,לו) ולכן יש בהם מעלה. לכן הפחיתו מהאבלות 17 יום, כנגד 'טוב', לרמז על שיש בימים אלו גם טוב. אולי אפשר עוד שמובא בשבת (לג,ב) שר"ש אומר על סיבת מחלת האסכרה: 'נענה ר' שמעון ואמר: בעון ביטול תורה', כך שאולי מרמז שמיתת תלמידי ר"ע היה שתורתם כעין ביטול תורה, בשל שבחטאם בבין אדם לחברו זה פגם בתורתם עד שהיא כעין בטלה. לעומתם רשב"י למד תורה במסירות נפש במערה, והם (רשב"י ובנו) היו כעיקר לימוד התורה, כמו שאמר לבנו: 'אמר לו: בני די לעולם אני ואתה' (שם). 'די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה' (רש"י). לכן הוא כתיקון להם. וכן כאשר יצא מהמערה פעל כעין לפירוד בין אדם לחברו, שכעס על האנשים שעובדים, והיה מזיק בכל מה שנתן בו עיניו (שבת שם) [שזה ודאי הכעיס מאוד את האנשים], ולאחר שחזר למערה ויצא כעבור שנה, אז כבר היה מתקן את מה שבנו היה מקלקל, עד שראו את אותו אחד שהלך עם הדסים לשבת, שאז 'א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו' (שם). הרי שלבסוף יצא שהוא פעל לאחדות ואהבה בבנ"י. לכן הוא תיקון למעשיהם של התלמידים הראשונים, ולכן בשמחתו בל"ג בעומר שקשור לתורתו (שנסמך או החל ללמוד אז, או שבפטירתו נגלו דברי תורה נסתרים) זה כתיקון לפגם האחדות של התלמידים הראשונים (שלכן מתו באסכרה כיון שזה נחשב פגם בתורתם) ולכן אז מפסיקים את האבלות, כרמז שבא התיקון. אולי אפשר לומר שספירת העומר דומה ליובל (שבשניהם סופרים מט ובסופם יובלחג) ולכן בספירה יש קשר עמוק לא"י. כיון שהספירה היא הכנה למתן תורה, והתורה בשלמותה היא דווקא בא"י (ספרי “עקב” מג). לכן מיתת תלמידי ר"ע שהיתה בעקבות פגם בתורה, נעשתה ע"פ מיקום בארץ: 'מגבת עד אנטיפרס', והתלמידים המחליפים הם 'רבותינו שבדרום' (יבמות סב,ב). לכן גם מודגש במדרש: 'עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה' (ב"ר סא,ג) לרמז שיש עניין בא"י. לכן גם איסור המלאכה בלילי הספירה (שאנו לא נוהגים כיום) [ראה ב'מועדי ישראל' שם] זה משני טעמים, טעם אחד הוא מיתת תלמידי ר"ע, והטעם השני הוא לימוד בפס' להשוואה לשמיטה. כך שזה קשר בין א"י ומיתת תלמידי ר"ע. נראה שלכן בזמן ל"ג בעומר, שהוא הזמן שבו החל לרדת המן (ע"פ שיטת החת"ס) ובמן יש קשר לתורה ('מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'. מכילתא שמות טז,ד) ויש כעין קשר לא"י ('פירות א"י הם ע"י הקדושה, ואותה הרוחניות שהיה ראוי אל המן, נתלבשה בפירות הקדושים ההם' וכו'. חסד לאברהם ג,כא) אז בזמן זה של התחלת ירידת המן ראו כעין נקודת כוח לתיקון פגמם של תלמידי ר"ע (ע”י מעלת התורה וא”י), ולכן אז מפסיקה האבלות עליהם, לרמז על תיקון למעשיהם. (ובימנו יצא יום העצמאות ויום ירושלים בספירת העומר, שזהו קשר לתורה וא"י). אולי גם לא רצו להכביד יותר מדי, ולכן נהגו להתאבל דווקא בזמן שהוא כרמז לזכרם, לכן ל"ג יום כנגד 'גל' מצבה לזכרם. אולי גם אפשר לומר שנהגו ל"ג יום משום: 'ויבכו בני ישראל את משה - הרי אחד: ויתמו ימי - הרי שנים: בכי אבל משה - הרי ג'; ל' יום - אלו מה טיבם? אלא מלמד שבכו אותו קודם למיתה ל' יום' (ספרי דברים לד,ח) יוצא שבכו סה"כ לג יום (ל' קודם למיתה ו-ג' אחריה). אולי לכן לא רצו לנהוג אבלות יותר מל"ג יום, כדי שלא יהיה יותר מהאבלות על משה שהוא יסוד התורה אצלנו. אמנם בגמ' ישנה ברייתא החולקת על הספרי הזה, כיון שלומדים שמשה ניפטר בז' באדר ע"פ חשבון שבכו ל' יום, ועוד ג' ימים עד שעברו את הירדן (ועברו ביום י' ניסן). הרי שבכו רק ל' יום. אולם אפשר גם לזה, שבהקשר למשה לא נכנסו לארץ (שנגזר עליו שלא ליכנס), ולכן לאחר לג יום כשנכנסו לארץ היה בזה כעין משום מקצת פירוד ממשה. לכן כשאנו מתאבלים על תלמידי ר"ע שכעין שלא רוצים להפרד מהם, לא עושים זאת יותר מלג יום, כדי שלא יחשב שתלמידי ר"ע חשובים ממשה.