וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: (כ"ו מ"ד).

   בפסוק זה מבטיח הבורא לעם ישראל - שגם בגלות הקשה, למרות הצרות והייסורים שיהיו מנת חלקם, "לעולם הם לא יִּמַאָסוּ".

   ושואלים רבותינו היקרים: הרי עם ישראל בגלות הפך למאוס ומשוקץ ומבודד ונתעב בעיני כל העולם, ובפרט בימינו - כל כך התדרדר מצבו של עם ישראל, עד כדי כך שיש היום שוטים וחולים אשר מכריזים מעל כל במה - ששאיפתם ורצונם להעלים את עם ישראל מהמפה, ואין פוצה פה ומצפצף. האם זה לא סימן שהפכנו "למאוסים"? אם כן כיצד זה מסתדר עם ההבטחה שבורא עולם הבטיח לעם ישראל - "שלעולם הם לא יימאסו"?

   עונים רבותינו תשובה מאוד מעניינת: "הגויים" מקבלים את מעמדם וחשיבותם מהשטויות וההבלים, מהגשמיות והקשקושים, וככל שהם משיגים יותר "גשמיות" - כך הם הופכים להיות חשובים ומיוחסים יותר.

   אך "עם ישראל", אינו ככל הגויים. עם ישראל מקבל את חשיבותו "מהתורה". היא זו שמחכימה אותו ומרוממת אותו עד לפסגות הגבוהות ביותר, ממנה הוא שואב עצה ותושייה, היא מקור הברכה שלו, וממנה שואב היהודי את מעמדו וחשיבותו.

   וכל זמן שהתורה נמצאת אצל היהודים, אזי הם הופכים לחשובים ויקרים לאין קץ ושיעור. אך אם חלילה התורה נוטשת את האומה היהודית, כביכול "התורה מואסת בהם", ובאותו רגע כל חשיבותם מתבטלת - והם הופכים להיות ככל הגויים.

   על פי זה מבארים רבותינו את ההבטחה הטמונה בפסוק שבראש המאמר, וזו תמצית דבריהם:

   בורא עולם מבטיח לעם ישראל שגם בזמנים הקשים ביותר שהוא ינהג "בהסתר פנים" ויקח מהם את כל הברכות והשפע, עדיין הוא לא יימאס בהם - ולא ייקח מאיתם את התורה הקדושה.

  ולמרות שיעברו עליהם גלויות קשות ונוראות ותלאות ומלחמות עזות - ויילחמו בתורה ולומדיה בכל הכוח, עדיין תעמוד לעם ישראל ההבטחה שהתורה לא תישכח מהם, "ולעולם" לא יוכלו לנתק אותה מהם. (תורת כוהנים, חזקוני, רבנו בחחי, משך חכמה ועוד).

   אכן רואים זאת בחוש. למרות שהיהדות עברה משברים רבים וניסו למחוק אותה אין סְפוֹר פעמים, לעולם לא הצליחו למחוק את התורה ולעצור את לימודה, ועל אפם וחמתם של שונאי ה' - התורה ממשיכה להתקיים - ועם ישראל הוגה בה כל הזמן, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

   אחת הראיות לכך, זו "הציונות". מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

בטרם נמשיך - נצהיר.

   הדברים הבאים עלולים לקומם רבים. משום כך נצמיד "מקורות", בכדי לתת תוקף לדברים.

   נ.ב. חלק מהאנשים לא יראו בעין יפה את זה שאנו מחטטים בפרטים הבאים. אך למרות זאת העלנו אותם כאן במאמר, כדי לחזק את העניין של "דע מה שתשיב".

   כמו כן, המאמר מגיע לכלל האוכלוסייה - מכל הקשת היהודית, הוא גם מופץ ברשת ופעיל כל הזמן, ואין ספק שלאנשים מסוימים תהיה תועלת בידיעת הפרטים הבאים - ובפרט לאלו העומדים בפרשת דרכים.

   לא נעים לחטט בהיסטוריה הכואבת, אבל נעשה זאת בשביל אותם תמימים שעבדו עליהם ולא גילו להם את כל האמת.

   "תמימים" רבים וטובים בטוחים שמדינת ישראל קמה מתוך קדושה וטהרה, במטרה להגדיל תורה ולהאדירה, כדי לממש את היהדות ולהפריח את השממה הרוחנית שנוצרה בעולם לאחר תקופת השואה הארורה. אך מי שבעניינים, יודע שהאמת הפוכה מאה שמונים מעלות - ואף יותר מכך!

   למרבה הצער והבושה... מדינת ישראל קמה תוך כדי עקירת הדת ושנאת התורה ולומדיה - ורצון עז לעקור כל דבר שנודף ממנו ריח של יהדות, וברשותכם ניכנס מעט לפרטים וראיות - ונצטט מהגיגי לשונם של מייסדי הציונות וחבריהם:

   חיים הזז (מגדולי הסופרים והוגי הדעות של התנועה הציונית): אין "היהדות והציונות" דבר אחד הם, אלא שני דברים שונים זה מזה... הסותרים זה את זה. כשאדם אינו יכול להיות יהודי - הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות... היא לא המשך... היא ההפך ממה שהיה... אני מאמין שארץ ישראל  זה כבר לא יהדות... (מתוך המחזה: הדרשה).

   נחמן סירקין (מראשי "פועלי ציון"): המוני העם שקועים "בהבלי הדת", רבני העדה מחזיקים את המון העם בבערות זו ובהבלים אלה. הציונות... קוראת בשם האור, בשם האמת... "למלחמה" בכל כוחות השחור והזדון הללו ("כתבי נחמן סירקין", הוצאת דבר, תרצ"ט).

  הסופר י. ח. ברנר (איש הנהגה שבתחילת 1921 גם השתתף בוועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית"): "הברית החדשה" - סִפְרֵנוּ הוא, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו... יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולא לפחד מפני הנצרות - כמו מפני איזו "טריפה". אדרבה, להתייחס אליה ברטט נפש דתי... (בספרות ובעיתונות", הפועל הצעיר, כ"ב חשוון 1910).

   אחד העם (מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית): יכול אני להחזיק באותה הכפירה המדעית הנושאת עליה את השם "דרווין", מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדות (דבריו הובאו ע"י בן גוריון ב"האחדות", י"ט שבט 1911).

  תיאודור הרצל (הוזה וחוזה המדינה, זה שהפך את הציונות "לתנועה לאומית"), הייתה לו תוכנית לפתור את "בעיית היהודים" על ידי "התנצרות המונית" ("כתבי הרצל" כרך ב', יומן א', עמ' 14). אכן "זכה" הרצל החמוד והתגשם לו החזון, ובנו הַנְס התנצר ביום השנה (העשרים) למותו.

   הרצל גם היה חוגג את חג המולד ומדליק את האילן המסורתי, ודאג שילדיו יתפללו את התפילות הנוצריות בכל בוקר וערב ("נגוהות מן העבר", ת"א התשכ"א, עמ' 69).

   הרצל גם תיעב את ירושלים והעדיף מדינה "בארגנטינה", והתנגד להקמת המושבות (מעריב, אורי אבנרי, יום ב' 12.2.96).

   ולאיש (המתוק) הזה עוד עשו "יום הולדת" לאחר מותו - כאשר הגיע לגיל 150, החבר'ה ערכו לכבודו במה והצטלמו עם בבואתו (בכיכר ציון בירושלים בתאריך 2-5-2010), ו-106 שנים לאחר פטירתו שרו לו "היום יומו-לדת"... הוא היה כל כך קטן - ועכשיו הוא (?)

    עד כאן הבנו מקבץ צר וקצר של דוגמאות בהם מתגלית פרצופה האמיתי של הציונות - כלפי היהדות. האמת היא שאפשר להביא עוד דוגמאות רבות לכך, אך נסתפק בדוגמאות הללו. מדוע?

   משום שיש חשש שאם נכביר בדוגמאות, אזי יצא לאנשים החשק לחגוג בשנה הבאה את יום העצמאות - בעיקר לאור הידיעה האחרונה "שהרצל רצה לנצר אותם" - וזה לא בדיוק מסתדר להם עם המילה "עצמאות". יש גם חשש שאם נתלכלך יותר ונגלה להם שבקום המדינה הוטבעה ספינת מעפילים, וכן שסחרו בתינוקות בדם קר - כמו פרשיית "ילדי תימן" ועוד, הם יותר לא יעזו לחגוג את יום העצמאות "לנצח", שהרי פתאום יתברר שהמדינה כלל לא קמה על ערכי העצמאות!!!

   (נ.ב. זו התשובה "החלקית" של שומרי המצוות שמתעקשים שלא לחגוג את יום העצמאות, יום אשר מזדהה עם ראשי הציונות, ואכמ"ל).

   אכן זה לא סוד שמייסדי הציונות בזו לתורה וליהדות ונלחמו לעקור אותם בכל כוחם, הם גזזו פאות ונלחמו על עקירת היהדות מעולי התפוצות, מי שמעיין "במדריך השומרי" (לשאלות בחינוך השומרי - בהוצאת הסתדרות השומר), מזדעזע מהשיטה והגישה שבה נקטו אותם אנשים "כדי לעקור את הדת מהילדים". אלא שלמרות כל זאת...

   קמה וגם ניצבה ההבטחה של בורא עולם אשר אנו קוראים בפרשתנו - וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, וברית התורה אשר כרתנו עם בורא עולם - עדיין חיה וקיימת ונושמת וקורנת, ולמרות הרצון העז שהיה מאז ומעולם לקעקע את התורה ולומדיה - אף אחד לא הצליח לבצע זאת.

   אכן "הציונות" זו הראיה הכי חזקה לקיום ההבטחה האלוקית שהתורה לא תימחק.

   אין ספק שהידיעה הזו מעודדת ומשמחת את הלב, היא גם מזרימה בנו כוחות מחודשים ומחשלת אותנו מפני הניסיונות אשר פוקדים אותנו חדשים לבקרים, המנסים למנוע מאיתנו את לימוד התורה - והעיסוק בה.

   כאן המקום לציין פנינה מאוד מעניינת, ולגלות לראשי ומייסדי הציונות את התגלית הבאה:

   אנשים רבים חפצים לממש את יהדותם ולמצוא חן בעיני בורא עולם, ולשם כך הם מזילים ממיטב כספם וזהבם - ותורמים למקומות "הכי כבירים וחיוניים", כמו המקומות הבאים:

   אגודת "תנו לַחיות לִחיות", עמותת "חבר" (עמותה לאימוץ וטיפול בכלבים וחיות), קרן "מקלט הקופים הישראלי" (הגנה ומקום לכל קוף), עמותת "חובבי החתולים בישראל" (קידום וטיפוח והבנה ואהבה כלפי חיות), הם גם תורמים לאגודת אזוב, לכפות תמרים, לערבי נחל, והם בטוחים שהם עושים את המעשה הכי אצילי - ואלוקים רוקד עם נשמתם בעולמות העליונים וממטיר בזכותם שפע לעליונים ולתחתונים.

   אמת. אין ספק שלעזור לְחַיוֹת זה מעשה רב ונשגב. אלא שיש דבר אחד שמשמח את אלוקים עוד יותר, משהוא מאוד נגיש וזול, יותר מרומם ומקודש. מהו הדבר?

   על הפסוק אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כ"ו ג'), כותבים חז"ל את המילים הבאות: אין לשון "אִם", אלא לשון "תחנונים" (ע"ז ה' ע"א), ללמדך שהקב"ה מתאווה ומתחנן שעם ישראל יהיו עמלים בתורה (מדרש "תורת כוהנים", הובא באוצר המדרשים).

   במילים אחרות, כאשר האדם הולך לשיעור תורה - קורא פרק תהילים - תומך בכוללים וישיבות ובתי מדרשות, נשמתו כל כך מתרוממת, והוא עושה נחת רוח עד אין קץ לבורא עולם. נכון שזה מחמם את הלב ומעודד את הנפש? (ובפצצה הגרעינית הזו - נלחמו ראשי הציונות. האם יש שטות וטיפשות גדולה מזו?)

   מי שמתעמק בדברי המדרש הללו, מרחף מרוב נחת - ולא מפסיק לחייך! מתברר שהוא ממצה את תכליתו על הצד הטוב ביותר, ומה יותר משמח מכך?

   אין ספק שאם היינו יודעים את הערך הגדול של עמל התורה, היינו מחשיבים יותר את מעשנו - ושואפים נחת ועידוד מכל תנועה קדושה.

   ואם ישאל השואל: מה מועילים בני התורה לאנושות? וכי זה יכול לקדם את הכלכלה או למנוע מאויבנו להכות בנו? האם זה יכול לעזור לחולים או להביא ברכה ומזור לנדכאים ולאומללים? התשובה על כך טמונה בסיפור הבא:

   מעשה שהיה לפני עשרות שנים. בתקופתו של "החפץ חיים" הייתה איזו עיירה שלא היה בה בית חולים, ומי שחלה - הוצרך להיטלטל עד לבית החולים שבעיר הסמוכה. כמובן שהעניין הסב צער רב וטלטלה קשה לחולה, ופעמים טלטולי הדרך אף החמירו את מצבו.

   יום אחד החליטו אנשי המקום שבאו מים עד נפש - והם בונים בית חולים! התוכנית קרמה עור וגידים, עשירי העיר ממנו את הפרויקט - ועסקני המקום ניצחו על המלאכה, וכעבור תקופה קצרה קם וניצב בית החולים על תילו.

   כעת הגיע שלב פיתוח "הַפְּנִים" של בית החולים, והיה צריך לארגן ולממן את המיטות והציוד היקר.

   לשם כך ערכו העסקנים אירוע מיוחד. הם ערכו "דִינֵר גדול" והביאו את החפץ חיים כאורח כבוד, זימנו את עשירי העיר ונאמו בפניהם על חשיבות העניין ומעלתו של "המציל נפש", והחלו להתרים אותם "מיטות" - כל אחד כפי כוחו.

   לפתע נכנס בחור ישיבה אל המקום וניגש אל החפץ חיים כדי להודיעו דבר מה. והנה קורה דבר פלא. ברגע שראה הרב את הבחור, הוא קם לכבודו והתייחס אליו בכבוד גדול.

   חרה הדבר לעשירי המקום - על כך שהרב מכבד בחור ישיבה יותר ממה שהוא מכבד אותם, ואחד העשירים לא יכל להתאפק - ושאל שאלה מקנטרת ומביכה: כבוד הרב! כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים?

   למרבה התדהמה, השיב לו החפץ חיים שהבחור תרם "50 מיטות"! כאשר שמעו העשירים את התשובה, הם התפלאו מאוד. שהרי 50 מיטות זה הון עתק, ומהיכן יכול בחור ישיבה לממן מעצמה שכזו?

   ראה החפץ חיים את פליאתם, והסביר: אתם תורמים מיטות "לחולים שיהיו". אך הבחור הזה תרם הרבה מיטות "שלא יהיו"!!! בזכות תורתו אשר נלמדת כאן בעיר בעמל ויזע, מתעורר שפע גדול בעולם העליון - ומספר החולים בבית החולים "פוחת", ובזכותו צריך בבית החולים - פחות חמישים מיטות.

   הנה לנו דוגמא חיה "לרווח הציבורי" שמרוויחים כלל האוכלוסייה, מלומדי התורה. פחות פיגועים, יותר בריאות... בזכות התורה הספוגה במקום - מרעיפים משמיים על כל האזור דליים גדושים של שפע וישועה, ומתקיים בהם המשפט "תורה מגינה ומצילה מהפורענות והייסורים" (סוטה כא. מהרש"א שם בח"א).

   חבל שראשי הציונות לא השכילו להבין זאת (עיין לעיל בדברי נחמן סירקין).

   אם כבר נכנסנו לנקודה הזו של "תורה מגינה ומצילה מפורענות וייסורים", כאן המקום להביא סיפור מחזק ומאלף אשר אירע בזמננו, בו אנו רואים דוגמא נפלאה לנקודה הזו.

   באחת ההתקפות הקשות שעבר היישוב שדרות - בו נטשו התושבים את בתיהם מחמת הסכנה, עברה משפחתו של מאור להתגורר בפרדס קץ אצל הגיס, עד יעבור זעם.

   לרוע מזלו של מאור - הוא לא מצא את עצמו במקום החדש, והשעמום החל נוגס בו. ראה הגיס את שעמומו הגדול של מאור, והציע לו "להעביר את הזמן" בשעורי תורה הנמסרים במדרשה באזור.

   בלית ברירה החל מאור ללכת למדרשה. בהתחלה הוא הלך כדי להפיג את השעמום, אך אט אט התחממה נפשו באש התורה - והוא החל להתקדם ביהדות.

    יום אחד הוצרך אביו של מאור לשוב לשדרות לאיזה צורך כל שהוא, וכאשר שמע מאור על כך, בערה בו התשוקה להצטרף למסע ולבקר בביתו שבשדרות, והוא הודיע לגיסו היקר "המארח", על תוכניתו.

   שמע הגיס את תוכניתו של מאור לשוב לשדרות, והוא חשש שהצעד הזה יעצור את התקדמותו הרוחנית. ומחמת שהנושא הזה הטריד אותו, הוא התקשר אל רב המדרשה - ופרס בפניו את העניין.

   באותו רגע ששמע רב המדרשה על כך שמאור רוצה לעזוב, הוא יצר עימו קשר וניסה לשכנעו להישאר בפרדס קץ עוד קצת, כדי שיוכל להמשיך ולהגיע למדרשה. אלא שלמרות ניסיונות השכנוע - מאור סרב להישאר, אך הוא הסכים לעכב את תוכניתו "ביום אחד", כדי שיוכל להספיק לשמוע "עוד שיעור אחד" במדרשה.

   באותו ערב הגיע מאור למדרשה ושמע שם שיעור בגמרא, בו סופר על האמורא "רבא" שהצליח בכוח תפילתו להוריד גשמים בצורה מאוד מופלאה, עד כדי כך שנתקנאו "החיצונים" בכוחו - ואביו בא אליו בחלום וביקשו שלא יישן במיתתו - פן יזיקוהו שם, ואכן למחרת בבקר נמצאה מיטתו של רבא כשהיא מפורקת לחלוטין - כאילו נחתכה בסכין (תענית כ"ד ע"ב).

   באותו רגע שנחשף מאור לנס הגדול שהיה לאמורא רבא, התעורר בו רצון גדול לזכות גם כן לאיזה נס מוחשי - אשר יראה לו את יד ה' וידרבן אותו להתקרב יותר לתורה ולמצוות.

   והנה קורה הלא יאומן! בשעה שש בבקר מצלצל הטלפון, ואביו של מאור מודיע לו שאמש בלילה פגעה רקטה בביתם, והרקטה נכנסה חזיתית במיתה של מאור - ופירקה אותה כליל. האב הנרגש צעק לתוך השפופרת: מאור - אתה שומע?! לו היית מוותר על השיעור תורה וחוזר איתי אתמול לבית, כבר לא היית בין החיים.

   סיפור ההצלה הפִּלְאִי הפך לשיחת היום בקרב לומדי המדרשה, ועוד באותו יום הודיע מאור שהוא עושה תפנית בחייו - ופונה לעולמה של תורה.

   הנה לנו שיעור מוחשי ומאַלף לדברי חז"ל  שאמרו "שהתורה מגִנה ומצילה את האדם מהצרות והפגעים".

   מתברר שאפילו קבלה "חד פעמית" ללכת לשיעור תורה, בכוחה להציל את האדם משערי מוות. האמת היא שהמסר הזה כתוב גם בפרשתנו. היכן?

   בפרשת השבוע אנו מגלים רשימה ארוכה של "ברכות וקללות". אך מי שמתבונן רואה שלפני שהתורה מפרטת את "הברכות", היא כותבת את המילים אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כ"ו ג').

   ומבארים רבותינו (רש"י ועוד) שבמילים הללו עשה בורא עולם תנאי עִם עַם ישראל, שאם הם "יעסקו בעמל התורה" - הרי שהם יזכו לשפע ולכל הברכות. אך אם הם יתרחקו מהתורה וינסו "דרכים חדשות", הם יקבלו את ההפך מהברכות.

   נו, מי לא רוצה לזכות להגנה מייסורים - ולברכות והצלחות "וסל הישועות" העצום שהתורה מבטיחה לעמלי התורה?

   אם כן כיצד אנו יכולים להישאר אדישים - ולא לקבל על עצמנו איזה חיזוק נוסף בעמל התורה? להצטרף לאיזה שיעור תורה "בקביעות", לנצל את השיעור וללמוד בו "ללא הפסקות והפרעות", לנצל את זמן הנסיעה ולשמוע איזו "הרצאה", בתור בבנק - להעביר את הזמן באמירת פִּרקי תהילים...

   יש עסקה מוצלחת יותר מזו?