קרבן מנחה רק ביחיד (בלא שותף)

נכתב על ידי יניב ב-8/3/2018

"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה" (ויקרא ב,א). 'אין שנים מתנדבין. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (ויקרא ב, א) "תקריב", עולה נמי הא כתיב (ויקרא א, ב) "יקריב"? אלא עולה מאי טעמא, דכתיב (במדבר כט, לט) "לעולותיכם", מנחה נמי הא כתיב (במדבר כט, לט) "למנחותיכם"? אלא משום דכתיב בה (ויקרא ב, א) "נפש". תניא נמי הכי: רבי אומר: (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה'", הכל באין בשותפות, לא סילק הכתוב אלא מנחה, שנאמר "נפש". אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. א"ר יצחק: מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו שהוא עני. אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך' (מנחות קד,ב). מה ההבדל בין שאר נדרים ונדבות למנחה, שדווקא היא לא באה בשותפות? אולי ע"פ ההמשך שדורש ר"י מדוע נאמר "נפש", כיון שעני דרכו להביא קרבן מנחה, אולי בגלל זה התורה לא נתנה להביא בשותפות כדי שלא יהיו מביאים הרבה עניים יחד, כיון שאין להם כסף, וזה לא ראוי להיעשות כך, ולכן דווקא בזה התורה החמירה. או אולי ע"פ ההמשך שמביא משל לעני אוהבו של המלך, שבזה אולי מרמז על הסיבה שדווקא במנחה שהיא קרבן בעיקר של עניים, ה' רצה לתת להם את ההרגשה שהם חשובים מאוד, כל אחד מהם, ולכן לא נתן להביא בשותפות אלא רק ביחיד, כדי שיראה חשוב, כאילו הוא היחיד שחשוב, שזה דבר בשביל כבודו של העני. ואולי בקרבן מנחה יש עניין של חשיבות כעין שהעני מקריב נפשו, ולכן כיון שזה כנגד הנפש אז אין לעשות בשותפות, אלא דווקא ביחיד כעין רמז לנשמה, שכולם קשורים בנשמת כנסת ישראל, שאין היהודי נחשב כשלעצמו אלא בשל היותו חלק מכנסת ישראל. לכן מרמזים על אחדות בקרבן הזה, ולכן דווקא ביחיד ולא כשבאים לשתף אחרים, כדי להדגיש את העניין של האחד הגמור (כנסת ישראל) שמרומז בקרבן זה. ובפרט זה חשוב אצל העני שאין לו ממש חלק נכבד בגשמי, ולכן מדגישים לו את חלקו הרוחני, שהוא שווה לכל אחד אחר בבנ"י, שהנשמה היא העיקר ואין לאחר מעלה עליו בזה. נאמר כאן שיש חמשה מיני טיגון במנחה, שזה אולי כרמז על חמשה חומשי תורה, שבא לומר שהתורה מאוחדת אתנו ועם הקב"ה, כידוע ש'אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא'. לכן יש עניין של הדגשת האחד במנחה, לומר שיש אחדות ממשית בין התורה (שרמוזה בחמשה מיני מנחה) הקב"ה (שלו מקריבים) ובנ"י (המקריב), ולכן רק אחד מביא ולא בשותפות, להדגיש את האחדות של ה', התורה ובנ"י (אולי לכן גם 'ואין מנחה פחותה מעשרון' [רש"י. ויקרא ב,א] שעישרון מרמז על עשרת הדברות שבהם רמוז כל תרי"ג המצוות). אולי אפשר שכיון שמי שבדר"כ מקריב מנחה הוא העני, לכן מדגישים לו שצריך להודות לה' בשלמות על הכל, שזה כולל את הצרות שלו-שהוא עני, כמו שאמרו חז"ל: 'חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה' וכו' (משנה ברכות ט,ה). שעכשיו שמביא מנחה שיביא זאת בשמחה והודאה לקב"ה ולא ירא ליבו בשל עוניו, לכן מדגישים שרק הוא יביא לחשיבות מעמדו, שגם על היותו עני יש לו להודות. ובפרט שאם יביא עם עוד מישהו אז אולי יהרהר על הכסף שהתחלקו בניהם, ואז ירע ליבו על הכסף. לכן הוא מביא לבד בכל שמחת ליבו ורצונו, ששמח בשמחה גמורה על כל מה שיש לו ומודה לה', שאז זה נחשב גם על הרעה כמו על הטובה. אולי זה רמוז בלימוד בפס' ק"ש: '"ובכל נפשך", אפלו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאדך", בכל ממונך. דבר אחר "בכל מאדך", בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (שם). שנטילת הנפש זהו כמו שנאמר "נפש" במנחה, כמו שאומר ר"י שנחשב כאילו הקריב נפשו, וזה קשור (לנאמר אחריו) ל-'בכל ממונך' רמז לעני, וזה קשור להודאה על כל מה שבא עליו (כל מדה ומדה), שזה החשיבות של מנחה, ולכן אין מנחה באה בשותפות. (ולכן אח"כ מובא במשנה (שם): 'לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים' כעין רמז למנחה, שמנחת חוטא באה על טומאת המקדש, ולכן זלזול במקדש בהקלת ראש מזכיר את טומאת המקדש [שהם פגיעה במקדש, וכן מי שמקל ראש יכול להגיע למצב שלא יקפיד על טומאתו], וכך זה כעין רמז למנחה, שמנחת חוטא שבאה על חטא מזכירה מנחת נדבה, שכך כעין מרמז שרומז על הסיבה שבקרבן מנחת נדבה). אולי במנחה כיון שהיא זולה שלכן גם העניים מביאים אותה, בנוסף לעשירים ('"ונפש" לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה'. תו"כ) אז לכן היא כוללת את כל בני האדם, ולכן בה מרמזים על תיקון חטא עץ הדעת, שבאים חזרה לרצון ה', שנותנים בנדבה לה', שזה להיפך מהתאוות שנעשו לנו עם חטא עץ הדעת (שבתאוות אנחנו רוצים לעצמנו), וזה במקדש כעין בגן עדן (מקום של קודש). ולכן המנחה היא דווקא מחיטה: '..."סלת...קרבנו" "סלת יהיה" שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין' (תו"כ), כנגד 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון... ר"י אומר: חטה היתה' וכו' (ברכות מ,א) לתקן את עץ הדעת. לכן כיון שזה תיקון לעץ הדעת, אז לא ניתן לאדם להביא שותף, כעין אדם הראשון שחטא בעקבות שחוה נתנה לו, ואף במקום לשוב בתשובה השתמש בזה כתירוץ: "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג,יב). לכן תיקונו הוא ע"י שהאדם בעצמו, לבד, בלי שותף, חוזר לה' ומתקן את חטא עץ הדעת. אולי לכן נאמר כאן "נפש" כנגד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) שבא להחזיר במנחה למעלת האדם ביצירה קודם לחטא, שבו נאמר שהוא נעשה "לנפש" בקשר שה' נפח באפיו חיים, שזהו (הנפיחה) הנשמה שנתנה באדם, שבקרבן מנחה בא לחזור לחיבור מושלם לה'. אולי אפשר שרק יחיד יכול לתת מנחה, כיון שזה מזכיר את אברהם, שהיה יחיד מול כל העולם ('רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד'. ב"ר מב,ח) ותחילת השפעתו ברבים הייתה כשהרס את האלילים, באור כשדים (ב"ר לח,יג. [הסיפור של אברהם ושבירת האלילים והשלכתו ע"י נמרוד לכבשן]) כשברקע היה קרבן הסולת שהאישה הביאה, ולכן המנחה היא "סלת", ולכן מודגש "והביאה אל בני אהרן הכהנים" (ויקרא ב,ב) להדגיש שזה כנגד שניתן לאברהם להקריב לפני הפסלים ודרך זה פעל נגד הפסלים, ובעד ה', ולכן גם כאן בנתינה לה' מודגשת הנתינה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה