"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז,לה). '… דכתיב (שמות טז,לה) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת, שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען, שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת. הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו? אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן' (קידושין לח,א). 'אל ארץ נושבת - מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה; קצה ארץ כנען - בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען; חסר שלשים - שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות טז) "ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני", וכתיב בתריה "בשבתנו על סיר הבשר" וגו', וכתיב (שם) "הנני ממטיר לכם לחם", אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד' (רש"י). בנ"י הסתפקו במן שבכליהם עד הכניסה לארץ, זה מזכיר קצת את מה שבנ"י הסתפקו במצות שהוציאו ממצרים עד שהוצרכו למן. נראה שלכן הצמידו בגמ' בין שתי הדרשות, לא רק שהן על אותו פס', אלא גם לרמז על קשר בניהם. כמו שהמצות קשורות למן (בטעם), כך גם המן קשור לאוכל של א"י. כיון שהמצות הם כעין המן (ראה ב'מועדי ישראל' 'שלוש שיטות להבנת קדושת המצה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן זה בא לידי ביטוי שטעמו בהם טעם מן. כך גם פירות א"י קשורות לקדושה (ראה 'לזמן הזה' שבט 'פירות א"י' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) ולכן נישאר המן ולא הבאיש עד שפירות א"י החליפוהו (כמו שהמן החליף את המצות). זמן המן שבכליהם היה עד למחרת הפסח, כך שמרמז על קשר לפסח. נראה שלכן בנ"י עלו מן הירדן לא"י ב-י' ניסן (יהושע ד,יט), שזהו כמו הזמן שבו בנ"י לקחו את השה לקרבן פסח: “דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב,ג). לקיחת השה היתה להדגיש שאנו לא קשורים לע"ז של מצרים שהיתה השה, שזהו כמו הכניסה לא"י, שלא כמו הדר בחו"ל: 'אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). ממילא הכניסה לארץ זהו כעין לקיחת השה, שזה ביטול ע"ז. נראה שבכוונה התחיל למחרת הפסח, כיון שביו"ט ראשון של פסח יש מצוה לאכול מצה, לכן זה היה כעין מזוהה עם הקשר לחלק המן, לכן דווקא למחרת התחילו לאכול משל א"י, שהיא תחליף למן, כשיש כעין זמן חופף, שנכנסו ועדיין השתמשו במן (מי' ניסן שניכנסו עד טז ניסן), כדי להראות שהמן ופירות א"י קשורים בקדושתם, והזמן החופף התחיל בי' ניסן כנגד הזמן של לקיחת השה לקרבן פסח, שעדיין לא אכלוהו, אבל התחברו אליו ע”י שמירתו (שבכך התחברו לה' ע"י שמירתו לקרבן), כך גם ע"י שנכנסו לארץ בכך התחברו אליה, אולם עדיין לא אכלו מפירותיה הקדושים (שכעין דומים לקרבן קודש. שבפירות א"י ניזונים מהשכינה [ב”ח], שזה קצת כמו קרבן הקשור לשכינה במקדש). לכן בעצים בא"י יש קשר לגאולה, כיון שמחובר לדימוי הגאולה ממצרים, לכן 'אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח, בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו' (אבות דר"נ נוסח ב,לא) שבכך אתה מחזק את כוח המשיח, שקשור בשורשו לגאולה ממצרים (שהיא שורש ודוגמה לכל הגאולות), וכן מובא בגמ': 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו,ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א) ועל פס' זה גם מובא: 'ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים? דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא"' (מגילה יז,ב) 'ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא - אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא' (רש"י). הרי שקיבוץ גלויות קשור עם ברכת השנים ושפע גידולי הפירות, וזה קשור עם הגאולה, שזהו כמו שנכנסו לארץ (כקיבוץ גלויות) עם קשר לפירות א"י, וזה כעין הזמן של הגאולה ממצרים, שלקראת מכת בכורות (שבה יצאו) לקחו את השה מי' ניסן ויצאו בטו ניסן (כשבחלקו-בלילה היו במצרים) כך שבטז היו גאולים לגמרי, וכך גם בכניסה לארץ נכנסו בי' ניסן ואכלו בטז כגאולים בשלמות בא"י.