עמוס (ב' ו' - ג' ח') כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם.

הרקע של ההפטרה וקשורה לפרשתנו[1]

עמוס הנביא, הרבה מתוכחותיו מופנות כלפי תקון ענינים של בין אדם לחבירו, ומיד בפתיחת ההפטרה רואים זאת. על שלשה פשעי ישראל מבאר הרד"ק: ...אעפ"י שעברו על שלשה עבירות חמורות והם: ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, לא נתחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם ע"י מלך אשור אלא על החמס והוא הרביעי ועליו להענישם על כל מה שעשו...ובהמשך דבריו משווה זאת הרד"ק לדור המבול שגזר דינם נחתם על החמס (עפ"י סנהדרין ק"ח ע"א). החטא גדל, באשר החמס בא ע"י השופטים שהם צריכים להעמיד את הצדק על תילו. ה'צדיק' עליו מדבר הכתוב, הוא הצדיק בדין, כלומר לא מדובר דוקא על דמות הצדיק ברמתו הרוחנית כפי שרגילים אנו בלשוננו כיום, כלומר ההאשמה היא שהשופטים מטים את הדין בעבור שוחד כסף. גם המלבי"ם מבאר בדרך דומה וכותב: החטא הרביעי היה הוספה על כל השלשה פשעים, שבכל אחד הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות ועירבו עמו חטאים אחרים. הנה בחטא שפיכות דמים הוסיפו מה שמכרו בכסף צדיק שע"י כסף שלקחו, מכרו את הצדיק בדינו להריגה, [וזאת בשני אופנים] אם השופטים ע"י שוחד, ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מוות ע"י שלקחו כסף, ולא בכסף הרבה כי גם מכרו אביון להריגה בעבור נעלים, בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר, והשופטים דנוהו בעבור שוחד מנעלים למיתה.

ענינו של יוסף בהפטרה

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ח) לאחר שמתאר המדרש ענינו של יוסף, הגעתו לאחיו ותפיסתם אותו, אומר המדרש: ...ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וכל אחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנאמר [עמוס ב' ו' (תחילת ההפטרה)] על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים...[עכ"ל המדרש]. מבאר הרד"ל (שם במדרש) פשוטו נראה לפי שחשבוהו [ליוסף] למתגאה ומבקש ממשלה עליהם, לכן מכרוהו לעבד שישפיל רוחו, ומדמיו קנו מנעלים [תחת] רגליהם, לרמוז על זה שראוי להיות שכן לעפר בחייו, כמו שאמרו בפרק קמא דסוטה...שיהיה האדם כאסקופה הנדרסת. עכ"ל הרד"ל. ובדומה לכך פירש החיד"א בחומת אנך בפרקנו, וזלה"ק: היה המנהג דאין עבד לובש מנעל, ומכרוהו בעבור נעלים, להורות כי הם בני חורין, ויוסף עבד. [וכתב זאת בשם] הרב מהר"ר יהונתן ז"ל. עכ"ל החיד"א.

עוד הסבר מופלא בספרו עה"ת של הרב צבי אלימלך מדינוב (בעהמ"ח 'בני יששכר') אגרא דכלה (פרשת וישב ד"ה וימכרו את יוסף): על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, אבל מהו הצורך לפרש זה בכתוב בכאן? ונראה דהוקשה לו למה נאמר 'לישמעאלים' [ויאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו...לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית ל"ז כ"ו-כ"ז)], הרי כבר נאמר [(שם שם כ"ה) ...וישאו עיניהם ויראו] והנה ארחת ישמעאלים, והוא ז"ל לא ס"ל [סבירא ליה] שהיו כמה שיירות, רק הן הן הישמעאלים והן הן המדינים, על כן הביא דברי הנביא להורות שהתורה רמזה דברי הנביא שמכרוהו לישמעאלים שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, להורות שהם קנו מהכסף הזה הדבר המונע האבק שברגל והם מנעלים...עכ"ל. ועוד הקשר ענינו של יוסף להפטרה מבאר הרב אליהו וולף שליט"א: בהפטרה מוזכר פריצות בעריות (ואיש ואביו ילכו אל הנערה...), לעומת יוסף ציס"ע, שהוא גדר פריצות במצרים (ויקרא רבה ל"ב ה').

הבדל בין התביעה לשבטי יהודה לבין שבטי ישראל

הנצי"ב בהעמק דבר (דברים כ"ט ט') מבאר את ההבדל בין מה שתובע הקב"ה את יהודה (לא נמצא בפסוקי ההפטרה, והם שני פסוקים הקודמים לתחילת הפטרתנו, אך מתוכם יתבאר יותר ענין ההפטרה) כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה ולא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו...ומיד הפסוקים בה פותחת ההפטרה: כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל...ומדוע יהודה נתבעים על מאיסת התורה, ואלו ישראל על ענין חמס וסוגיות 'בין אדם לחבירו'? (יתכן היה לפרש בפשטות כי חטאיהם שונים, ממילא תביעתם שונה) אך בדברי הנצי"ב עומק גדול יותר ואלו דבריו: שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשווה, אלא לפי טבע השבט ומה שהחזיק בו ביותר להיות נזהר, בזה נדון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה. ועיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו המה מדות התורה, וזהו כבוד לתושב"כ שמדקדקים בה הרבה, וכאשר סרו מזה מאסו את התורה. ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כל כך בת"ת אלא בחסד בין אדם לחבירו, כדרך מלכי ישראל, וכמו שכתבתי בספר בראשית [ויחי (נ' כ"ג) ב'הרחב דבר'] ע"כ הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק. עכ"ל הנצי"ב[2]. ואלו דבריו בהרחב דבר על הכתוב בראשית שם: וירא יוסף לאפרים בני שִלֵשִים, גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף. ...אלא הענין ד'עץ יהודה' הוא כח התורה שהיה ביד שבט יהודה, ו'עץ יוסף' הוא כח גמילות חסדים שהיה ביד שבט יוסף, כידוע דמלכי ישראל מלכי חסד הם...

הנעלים – רמז לגאולה העתידה

מאמר-מהלך מיוחד ועמוק, בהגהת האדמו"ר שאול ידידיה אלעזר טאוב זצ"ל (אמרי שאול) על ספרו הגדול של אביו דברי ישראל ממודזיץ דברי ישראל (פרשת קדושים ד"ה או יאמר וכי תזבחו, מהדורת מכון 'אישי ישראל' ברוקלין תשס"ח). יסוד דבריו הרחבת דברי אביו (הדברי ישראל) בביאור הגמרא (יבמות ו' ע"ב) 'ומקדשי תיראו' לא יכנסו בהר הבית במקלו, ולא במנעלו ולא באבק שעל רגליו. פירוש במקלו, שלא ידחקו את הקץ לכנוס ביד חזקה. אבק שעל רגליו, היינו עקבתא דמשיחא והאבק ברגליו הם המנסים בימיו להכנס לארץ ישראל. והוסיף האמרי שאול בהגה"ה, כי יש שני משיחים כידוע, משיח בן יוסף והוא בחינה של 'נעל' ומשיח בן דוד בחינה של 'רגל'. [ובלה"ק:]... ומשיח בן יוסף הוא התחלת הגאולה בעוד הפסק וחציצה בין הארץ לרגלי המשיח, אבל משיח בן דוד הוא בחינת רגל...לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מ"ט י'), כי אז בשלימות הגאולה כבר יש התחברות ודבקות בין אדמת קודש לרגלי משיח [עכ"ל].