עקרי האמונה לרמב"ם - על קצה המזלג

נכתב על ידי אריאל מרדכי פנדל ב-17/11/2017

הרב יוסף (ג'ו) ארנקרנץ ז"ל

מדברי תורתו של זיידא ודברים לזכרו

ביום השלושים לפטירתו תשע"ד 

י"ג עיקרי האמונה - הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" /

שיעור שנמסר באוניברסיטת בר אילן[1]

 

 

     בשיעור זה, זיידא מלמד את יסודות האמונה כפי שכתובים ברמב"ם, וגם מוסיף נופך, מנסיון חייו ומתחושותיו ורגשותיו. זוהי הזדמנות מיוחדת לראות מצד אחד, איך זיידא נצמד למה שכתוב בספר, ומצד שני, איך הוא ממחיש ונותן חיות לרעיונות. בין השורות רואים את הערצתו הגדולה לרמב"ם. עם זאת הוא לא נמנע מלציין את המחלוקות של גדולי ישראל על דבריו.

     בין הנושאים הנידונים: מידת הרחמים של ה', איך להבין למדרשי חז"ל, חשיבות השכל וההתבוננות, כמה 'להאמין' לתורה.

     בתחילת השיעור היה חשוב לזיידא שהשיעור לא יהיה 'קר' אלא חי, ולכן עשה היכרות עם כל אחד ואחד מהמשתתפים והתעניין מאיפה הם הגיעו לארץ. אח"כ גם סיפר איפה הוא בעצמו למד. רק אח"כ ניגש להקדמת הרמב"ם.

 

 

 

מכל הספרים שלמדתי בישיבה, אהבתי את הקדמת הרמב"ם הזו.

המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", אמנם יש יוצאי דופן שאין להם, ומפרטת המשנה מי מאבד את חלקו בעוה"ב.

הרמב"ם כאיש הלכה, אחר דבריו הפילוסופיים (=העמוקים?) על עוה"ב, יוציא מכאן הלכות- מה נכון לעשות ומה אסור. גם תורה שבע"פ, הגמרא וכן הגאונים, אינה עוסקת בשאלה 'במה להאמין' אלא בשאלה 'מה לעשות', איך מקיימים מצוות ה', וכדברי המשנה "לא המדרש עיקר אלא המעשה". זוהי ההקדמה להקדמת הרמב"ם.

 

הרמב"ם ב'ענוותנותו' כותב בהקדמה (לספרו 'משנה תורה'): 'אני כותב ספר כדי שלא יהיו יותר ספקות ומבוכות בעמ"י, קרא את ספרי ותדע הכל. לא צריך שום ספר נוסף'

היו לרמב"ם מתנגדים. בראשם הראב"ד ("ר' אברום"), שמקשה על הרמב"ם בכל מקום שניתן להבין שלא כהבנת הרמב"ם. פעם שאלוהו: האם אין לך כבוד והערכה לרמב"ם? ענה: הרב כבוד יש לי אל הרמב"ם, אך איני רוצה שיפסיקו ללמוד את התלמוד. וכדברי רבי ומורי הרב סולובייצ'יק: אני רוצה שתפתחו את המחשבה שלכם, ולא תצטטו מדבריהם של אחרים (כמו מהמשנ"ב).

קשה להאמין, אך הרמב"ם כותב שיותר חשוב ענייני האמונות, מהקיום המעשי של המצוות. אצטט משנה ממסכת אבות: 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יותר מעוה"ב', כלומר העיקר הוא איך אתה מתנהג.

 

מהו עוה"ב - דעת המון העם לעומת הדעה הנכונה

 

כעת נעבור לדברי הרמב"ם.

הרמב"ם מונה 4 כיתות של דעות: מה יש בעולם הבא.

למשל הוא כותב, אם תחשוב שבעוה"ב הכל יהיה מוכן, בלי כל מאמץ (בגדים ואוכל יגדלו על העצים)- זו אוילות, זה יגרום למי שישמע את הרעיונות הללו ללעוג, לעשות צחוק מהיהדות (זה מה שאתה מצפה מעוה"ב? סיפוק הצרכים הגשמיים בלבד? אין פחיתות מזו!).   

ממשיך הרמב"ם ומסביר את הדעה הנכונה- צדיקים יושבים עם כתרים בראשיהם ונהנים ממציאותו של הבורא. מוסיף הרמב"ם- יודע אני שדבר זה אינו מובן ולא יתקבל על דעת המון העם. רוב העולם אינם מקיימים תורה ומצוות לשמה אלא לשם הנאה מסויימת. לכן, בשבילם אמרו בתלמוד ציורים ודימויים אחרים לעוה"ב, כדי שיתיישב הדבר על לב בני אדם. אבל זה רק מחמת פחיתותם, ועבודתם שלא לשמה, וממילא מושגיהם ודעותיהם והשקפתם, פחותה וקטנה.

הרמב"ם נותן על כך משל- איך מחנכים ילד ללמוד תורה וחכמה? נותנים לו פרס, ממתק. כשגדל- נותנים לו כסף, ואח"כ בגדים, רשיון נהיגה ואוטו. עד שאנו מקוים שיגיע להבנה שתורה ומעשים טובים הם דבר טוב ונכון מצד עצמו. זה מה שנקרא 'לשמה'.

הרמב"ם כותב שהוא מודע לכך שרוב העולם אינו מקיים את התורה לשמה.

 

עיקרי האמונה

 

           (א)        "אנוכי ה' אלוקיך", הדיבר הראשון מעשרת הדברות. מסביר הרמב"ם שזהו ציווי להאמין במציאותו של אלוקים, שרק בגלל מציאותו יש מציאות לכל הנבראים. מזה נובע שהוא ברא את הכל, וממשיך לברוא, כלומר להנהיג, את הכל.

 

            (ב)        "ה' אחד" – אין לבורא חלקים שונים.

ב"שמע ישראל" אנו מזכירים 2 שמות של הבורא: אלוקים וה'. אלו מראים על 2 מידות, הנהגות, של הבורא: דין ורחמים. כלומר בעוה"ב ידונו את האדם לא רק לפי מעשיו אלא גם לפי כוונותיו, וזה מחמת מידת הרחמים.

בזכות הרחמים של הבורא הוא דן באופן שונה על שוגג ומזיד, וכן אינו מעניש על הכל. אם כן, מידת הרחמים - ה' מתחשב בכל המכלול של האדם (מעשיו, מחשבותיו, אילוציו וכו').

 

            (ג)         הבורא אינו גוף – אינו כבני אדם, אין לו יד, אף וכד', כמו שניתן לחשוב מקריאה פשוטה של התורה שבכתב.

על דבריו מקשה הראב"ד – איך יתכן שמי שחושב שלבורא יש גוף הוא כופר ואין לו עוה"ב, הרי יש גדולים ממנו שחשבו כך (והם היו מלאים בתורה וחכמה ולא אמרו כך מתוך סכלות), והוא רומז לכך שאולי לרמב"ם עצמו אין עוה"ב...

המחלוקות הגדולות על הרמב"ם - הרבה חלקו על הרמב"ם. אחד מנושאי המחלוקת הוא שהרמב"ם סבר כאריסטו (ורק חלק עליו בנוגע לראשית הבריאה- הרמב"ם לא הסכים שהיה 'יש' קדום ("היולי") שקדם גם לבורא, אלא שהעולם נברא 'יש מאין', כמו ה'עיקר' הראשון מעיקרי האמונה דלעיל, שאין מציאות מבלעדיו. דרך אגב, היו מהראשונים שהסכימו עם אריסטו בכך). שרפו את הספרים שלו[2] כי חשבו שהוא כופר, בין היתר.

יש לה' תכונות 'אנושיות' - ה' דיבר אל משה "פה אל פה", וכן דיבר אל עמ"י בסיני, אך פה אין לו. ה' רואה ומשגיח אך בלא עיניים.

 

            (ד)        קדמות הבורא – הבורא הוא ראשון לכל חומר (בשונה מאריסטו, שהיה חומר קדום וממנו יצר את עולמנו. יש מהראשונים שסוברים כך, והם מתבססים על הפסוק "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – משמע שהיה מים, כלומר חומר קדום).

 

           (ה)        לו לבדו ראוי להתפלל – זה מהעיקרים שאני מאוד אוהב. זה בא להוציא מכמה דעות: לא לחשוב שיש מתווך, מלאך, שאליו ראוי להתפלל ולעבוד. וגם, לא לחשוב שתפילת רב או צדיק מסוים חשובות לבורא, יותר משל אדם אחר.

היו אנשים מבית הכנסת שביקשו ממני, בהלצה: תתפלל במקומי, התפילה שלך היא טובה ומקובלת. זה בניגוד לעיקר זה של הרמב"ם!

גם המתים אינם יכולים לבקש עבורי. זה קשור לנושא קברי הצדיקים וכד'.

 

שאלה: מה לגבי המדרש על "רחל מבכה על בניה", כלומר היא מתפללת על עם ישראל גם אחרי שנפטרה (וזה לא רק מדרש אלא פסוק מירמיהו).

תשובה: (זיידא מאוד שמח על השאלה, על האינטראקציה בשיעור ועל ההזדמנות ללמד דבר מאוד יסודי). מדרש לא בא לתאר עובדות, לספר את הסיפור, אלא להביע רעיון, ללמד אותנו מסר. יש הרבה מאוד דוגמאות לכך. ניתן דוגמא אחת.

יש מדרש שבו ה' אומר למשה רבינו 'לימדת אותי' אחרי שמשה הקשה קושיה לה'. אני מבטיח לכם שזה לא קרה כך, לא היה ויכוח כזה. אלא המדרש בא ללמדנו, למשל, שגם האדם הכי גדול, יש לו מה ללמוד ולקבל ממי שתחתיו.

זוהי הדרך שהרמב"ם מלמד אותנו שיש לנתח ולהבין מאמרי חכמים, ואפילו פסוקים של תורה. ניתן עוד דוגמא. יש מדרשים שבהם חכמים מבקרים את האבות והאמהות: את אברהם על שלא קיבל את תמנע (ולכן נולד עמלק), ואת שרה על שלא התייחסה כראוי להגר (ולכן בני ישמעאל אויבים לישראל ומייסרים אותם. ונשאלת השאלה, איך ניתן לבקר את אבותינו הקדושים? אלא חכמים באו ללמדנו מסר, למשל, שלכל מעשה והתנהגות יש השלכות. 

 

            (ו)         הישארות הנפש[3] - התובנות והשכל של האדם, היא הנשמה שנשארת לעוה"ב (עקרון זה הוא - 'אריסטו' טהור).

[תוספת הסבר אחרי השיעור- הישארות הנפש קשורה מאוד לנושא 'שכר ועונש' - השכר שיהיה לאדם בעוה"ב הוא על כמה פיתח וגידל את קומת הנשמה שלו, וזה רק על ידי התובנות שלו על רבש"ע[4]. כ"כ חשוב בעיני הרמב"ם ההתבוננות בבריאה, כי רק כך ניתן לדעת מי הוא הבורא (וכן לאוהבו, כדלקמן). זוהי הגדלת הנשמה.

כ"כ חשוב בעיני הרמב"ם שהאדם יחשוב, יסתכל סביבו ויחשוב על מה שהוא פוגש ורואה בעולם. האדם חייב להיות חושב, הגיוני, מלא חכמה והגיון.

אם האמונה (על כל סעיפיה), מביאים את האדם לזלזול בשכל, להחשכת השכל (או לזלזול בתורה, או באדם. או שאני אזלזל או שאחרים)– זה סימן שיש כאן היפך האמת, ויש להתאמץ להבין את הדבר לאשורו באופן המתקבל על הדעת והלב.

זו גם הדרך לאהבת ה'- על ידי שיבין את עניני העולם, הטבע, כולל המדע  המתחדש. המדע הוא בעצם שימוש בתכונות הטבע. כך הצליחו אף לנחות על הירח... הכל בזכות ההתבוננות].  

 

            (ז)         תורת משה אמת – משה הוא הנביא היחיד שהתנבא לא בזמן השינה אלא כשהוא ער. משה היה ממש כמלאך. כשמשה הלך ממדין למצרים, באמצע הדרך שלח חזרה את אשתו ושני בניו למדין. מדוע עזבם? ומדוע בתחילה הביאם? מסביר הרמב"ם שאחרי מעמד הסנה משה התעלה יותר מסתם בני אדם, ולא יכל להיות עם אשתו ובניו...

 

           (ח)        תורה מן השמים – זהו יסוד גדול וחשוב מאוד מאוד. ה' הכתיב למשה מילה במילה ומשה היה כמו 'מזכיר' בלבד, רושם. ישנם מחלוקות איך ניתנה התורה למשה: מגילות מגילות (כל כמה זמן ה' הכתיב לו חלקים נוספים), או שה' הכתיב לו הכל בפעם אחת.

[תוספת הסבר מאחרי השיעור- הדעה המקובלת כיום בעולם האורתודוכסי היא שהתורה ניתנה בבת אחת למשה בסיני, כולל מה שעוד לא קרה! קשה לי עם זה, אך זו הדעה המקובלת על חכמים.

סיפר זיידא שפעם אמר/שאל את אלישיב[5]: אני לא מאמין בכל מילה ובכל חלק בתורה. לא נראה לי שהכל קרה בדיוק כך. והשיב לי, תשובה שמאוד אהבתי: לא נורא. לא חשוב מי כתב (משה בלבד, או יהושע או ישעיהו וכד'). מה שחשוב להאמין הוא ש'זאת התורה שה' נתן למשה' - התכנים ניתנו למשה, והכל נכתב בספר הזה! אין עוד ספרים, אין עוד תכנים ורעיונות נוספים, אלא רק כאן נמצאים הדברים שה' מסר לו. כל חכם מסביר אחרת את התורה, אך אף אחד לא חולק שבתורה הזאת יש את כל דברי ה' אלינו]. 

 

           (ט)        לא תהיה תורה אחרת – במיוחד הפנה את דבריו לנצרות ולדעות זרות אחרות, שאמרו שיש תוספות לתורה.

נדלג כעת לעיקר האחרון.

 

(יג)          תחיית המתים – מי שלא מאמין בתחיית המתים אינו זוכה לעוה"ב.

לרמב"ם יש דעה יחידאית: רק הצדיקים יזכו לתענוג של תחיית המתים. אלו שקיימו מצוות ואינם צדיקים- יקומו ויהנו במעט מהתענוג שיהיה בזמן התחייה[6], ואח"כ ישובו לעפר.   רבים חלקו על דבריו אלו.

 



[1] יט אייר תשע"ג.

[2] הסביר ופירט זיידא: שרפו ספרים כתבי יד כלומר ספרים שאין להם תחליף, וזה על מנת שלא יהיו בעולם עוד ספרים של הרמב"ם. לא כמו שהיום אם נאבד ספר, קונים עוד אחד. [רואים מכאן כמה לזיידא היה חשוב להמחיש והחיות את הדברים שלימד, על מנת שהשומעים יבינו היטב, שיהיו חלק מהשיעור ולא 'שומעים פאסיביים'. א.פ].

[3] ברמב"ם, ה'עיקר' השישי הוא הנבואה. אין ברמב"ם 'עיקר' מיוחד העוסק בהישארות הנפש, ומה שדומה לכך קצת הוא היסוד האחד עשרה, הגמול (שכר) והעונש, שזיידא מקשר אותו לכאן בהמשך.

[4] ע"י הכלי הנפלא שה' נתן לנו: השכל, יכולת המחשבה וההתבוננות (כמו שזיידא מסביר לקמן). התבוננות בעולם, בבריאה ובאנושות. כמה ה' טוב ומטיב לנו, ושתמיד מיטיב לנו. כיצד ה' מנהיג את האנושות, את ההסטוריה, וכן כיצד ה' מתנהג איתי ומה הוא רוצה ממני. [א.פ].

[5] הרב אלישיב קנוהל.

[6] ביאור: יהיה להם שייכות כלשהיא לעולם ההוא, המתוקן והאמיתי שאינו עלמא דשיקרא, בזכות מה שקיימו. [א.פ].

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע