פרשת השבוע וירא

נכתב על ידי אלון ב-30/10/2017

 "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח, א)

וכי דרכו של אברהם אבינו לישב פתח האוהל? אלא להודיעך כמה חביבה הכנסת אורחים לפני אברהם אבינו, שכיון ששהה שני ימים בלא הכנסת אורחים, אמר: שמא סבורים האורחים שהם מצערים אותי לאחר שנימולתי ולכן לא באים? מייד יצא וישב לו על הפתח כדי לקרוא ולהכניס העוברים והשבים. (מדרש הגדול).

 

השמחה בעבודת השם

השמחה הזריזות וההתלהבות שבהם מילא אברהם אבינו את שליחותו בעולמו של הקב"ה, זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. אפשר להבין איך ישיש בן מאה, שרק לפני יומיים מל את עצמו, והוא עכשיו ביום השלישי למילה, בשעות הכי קשות, מזנק ממקומו ורץ בשמחה ובהתלהבות לעבר אותם שלושה הולכי מדבר שנראים כערביים, שרק יסכימו להיות לו לאורחים? איפה מוצאים יהודים שמקיימים מצוות בכזו חדוות נעורים, בכזו שמחה ואהבה?

אבינו הראשון, קודש קודשים, ראשון למאמינים וראשון לנימולים, יוצא מגדרו כדי לתת לשלושת אורחיו את התחושה הטובה ביותר. והכל בריצה, בחיות והתלהבות. "וירא וירץ לקראתם"... "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי"... "ואל הבקר רץ אברהם",,,

גם כשאומרים לו לשחוט את בנו יחידו הוא מזדרז לקיים את דבר ה'. "וישכם אברהם בבוקר". גם כשציווהו הקב"ה על המילה, לא נתעכב אלא "בעצם היום הזה" – באותו היום עצמו עשה את אשר ציווה ה'.

"אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד" כנגד אברהם אבינו נאמר, שהיה ירא חטא ביותר, "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", והיה רץ אחרי מצוותיו של הקב"ה בשמחה ובנפש חפצה, לא כדי לקבל שכר, ולא כדי למנוע פורענות, אלא מאהבה.

 

יהודי עושה מסירות נפש לכבוד ה', הוא מייד מקבל שמחה.

עקידת יצחק זה תמצית מסירות הנפש היהודית, נכונות למסור את כל היקר והאהוב שיש ליהודי למען האמונה שלו. קשה לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהיתה כאן. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להעלות לקורבן את בנו יחידו, אהוב לבו, אשר נולד לו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והכל כי כך ציווה לו בוראו. הוא מוכן לבטל את ההמשכיות שלו, הרי יצחק הוא ההמשכיות, אם לא יהיה יצחק לא יהיה עם ישראל ח"ו. זה נסיון כזה גדול שלא יתואר, ולכן הנסיון הזה זו הפתיחה של התפילה שלנו כל בוקר, סיפור העקידה.

אנחנו חיים מן הזכות הזו האחת. כל שנה בראש השנה ה' דן את עם ישראל לחיים לברכה ולטובה בכוח תקיעות השופר שמעלות את זכות העקידה לפני ה' וסותמות את פי המקטרגים. בימים שאומרים סליחות מעלים את עקידת יצחק על נס כדי לבקש מה' רחמים, סליחה וכפרה. כל התפילות של היום מתקבלות בזכות העקידה, בזכות המעשה הנורא של אברהם אבינו שביטל את כל ההרגשות שלו והשליך את כל השכל שלו וכבש את רחמיו כדי להתבטל לרצון ה'.

היום שלנו מלא עקידות. אני עושה מסירות נפש ועוקד את הרצון שלי כדי לעשות את רצון השם.

אני מיד מקבל שמחה. זה יורד עד לרגעים הקטנים של החיים. אני חייב להעיר עכשיו איזה הערה, זה עומד לי על קצה הלשון אבל אני מתאפק. אין לי כוח ואין לי חשק לפגוש את זה שהולך מולי, אני מעדיף לעבור למדרכה ממול אבל אני מכריח את עצמי להאיר לו פנים כמה שאני יכול.

 

העבודה הכי קשה זה המחשבות הרעות, לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. כשעולה מחשבה רעה, לעצור אותה בכוח ולהחליף אותה במחשבה טובה, בלימוד כף זכות. אם אתה רואה בשני משהו טוב, אפילו אם זה מעט, זה כבר משנה את כל התמונה. אם אתה מתרכז בנקודה הקטנה הזאת ששם הבן אדם צדיק, אז פתאום זה נהפך למציאות שלו, וכל הדברים הרעים כבר לא קיימים, כבר לא רואים אותם.

אתה כבר מיואש, אתה לא מכוון בתפילה, אתה כועס על הילדים, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות, כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבנו את התורה שאומרת אזמרה לאלוקי בעודי. מה זה בעודי? בעוד מעט טוב שעדיין יש בי, בזה אני מחייה את עצמי.

 

רבינו נותן לך תקווה. אפילו שאתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות, כזאת ילדות קשה, כאלה חיי משפחה חדשים בעייתים, כאלה צרות עם הילדים, תעזוב רגע את הכל בצד, רק תחפש את הנקודה הזאת ששמה אתה בטח צדיק, והנקודה הזאת תחיה את נפשך. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. במקום לפול ברוחך ולחשוב שאתה לא מסוגל, שאתה לא שווה, או שאתה שווה אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמוני, אז התורה הזו אזמרה באה ואומרת תחפש את הנקודה הטובה, אפילו שהיא קטנה קטנה, וככה תהפוך את המחשבות הרעות למחשבות טובות.

אברהם אבינו מקרב את כל העולם ומתפלל אפילו על אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים, שיחזרו בתשובה. העין הטובה שלו זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. הוא מבקש מהקב"ה שימצא בהם, באנשי סדום מעט טוב. ואם אפילו יש רק עשרה צדיקים בעיר, שיהיו הצדיקים האלה בחינת הנקודה הטובה של כל רשעי סדום, ובזכותם ינצלו כל אנשי העיר.

 

זה המסר של אברהם אבינו: גם אם מישהו מתייחס אלינו בצורה פוגעת, להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי, לא מייד להרחיק אותו, לא מייד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אדרבה צריך לעורר רחמים כלפיו, להתפלל עליו, לא להתייאש ולהמשיך לנסות למצוא בו כף זכות.

 

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו, ואם אתה גם אומר לו מילה טובה, זה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

אסור לנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מאחרים. כל יהודי, יש בו משהו שאין בחברו. לכל אחד יש את המשבצת האישית שלו בתוך פסיפס הענק שכלל ישראל שותפים בו. לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת שלו שבה הוא צדיק. זה מתחיל באנשים הכי קרובים אליך. כמו שיודעים להתחבר לילד עם איזה קושי, כך צריך לדעת להתחבר לבן זוג עם איזה קושי. במקום לראות שהוא לא כזה סימפאטי, הוא לא כזה חכם, הוא לא כזה שיודע לתת מחמאות, הוא לא כזה מבין, הוא לא כזה מתחשב, הוא לא כזה מקשיב, תראה מה הוא כן.

 

התיקון של העולם זה העין הטובה. הגאולה של העולם זה העין הטובה. כשהעיניים טובות אז הכל טוב, אז יש ברכה בחיים, "טוב עין הוא יבורך". כשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף.

עין טובה היא זאת שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ונעימים ושמחים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים. וצריך אז ללכת קצת הצידה, ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בנו, בעיניים שלנו, ונצליח לעורר את העין הטובה וככה נוכל להתקדם הלאה והלאה עד שיבוא משיח צידקנו שהוא יפה עינים וטוב רואי, והוא בזכות העין הטובה שלו זכה למה שזכה.

 

הטבע שלנו הוא בלתי סבלני, הוא קצר רוח. זו הסיבה שאנשים מאבדים את השמחה והחיוניות בעבודת השם שהופכת אצלם לנטל. צריך ללמוד מאברהם אבינו. "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אם אתה רוצה שיתראה אליך ה' – עליך להיות מוכן לשבת פתח האוהל.

נקודת השבירה שלנו היא תמיד 'על פתח האוהל' – בהמתנה הארוכה תחת השמש היוקדת של תאוות העולם הזה. הכניסה אל הקודש דורשת זמן. לכל יהודי יש מקום נצחי בפנים, בתוך הקדושה. צריך רק להתחזק ולהתעקש. רבים שכבר עמדו על סף ההצלחה, נשברו וחזרו אחורה פסיעה אחת בטרם  זכו להיכנס. מאיתנו דורשים רק להתאזר בסבלנות ולהמתין. כשאדם יושב על פתח האוהל, בחוץ, תחת אש של תאוות ומידות רעות, הוא משלים את תיקון הנפש שלו. ההמתנה הזו לא זמן מבוזבז שעדיף שלא היה כלל. זה חלק מהתיקון. בזמן הזה שאתה ממתין אתה בונה כלים, וכשהכלי יהיה שלם, גם אתה תזכה. רק אל תעזוב את רצון, את הכיסופים, רק אל תפסיק להלחם עם היצר הרע שמנסה להתגבר עליך. איך? עם אין ספור תפילות ותחנונים.

שמחה זה אמונה. אדם לא מרוצה ממשהו בחיים שלו, זה כבר חוסר אמונה. כי כשאתה זוכר שהכל ה' עושה לך וזה הכל לטובה, אז אתה כבר מפסיק להיות לא מרוצה.

אסור לך לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול". דוד המלך קיבל מהקב"ה כאלה חיי צער, רדיפות ונדודים, והוא לא התלונן, הוא הרכין את הראשו ואמר לבוראו: "אם זהו רצונך רבונו של עולם, עשה בי כרצונך". אברהם אבינו נושא את עיניו ביום השלישי "וירא את המקום מרחוק". איזה מקום הוא ראה מרחוק? מקום בית המקדש, והמוני ישראל, זרעו של יצחק , מקריבים שם קורבנות. איך יכול להיות? הרי הוא מוליך עתה את יצחק בנו לשחיטה?!

אברהם אבינו לא מתבלבל. הוא ממשיך להאמין שבאותו מקום קדוש יעמוד בית מקדש ובו בזמן מושיט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. הוא מוותר על ההבנה וממשיך הלאה. הוא לא מהרהר אחרי מידותיו של השם יתברך, הוא מאמין שהקב"ה יקיים הבטחתו כשאמר לו תסתכל על השמים, כמו שאתה לא יכול לספור את הכוכבים כך לא תוכל לספור את זרעך. ה' יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד. כשמוותרים על ההבנה ומתחזקים באמונה, בדרך כלל רואים ישועות.

 

כשחיים חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות, זוכים לחיות בשמחה ובחיבור נפלא עם ה'. אחד הדברים שמאפיינים את אברהם אבינו זה נדיבות לב בלתי מוגבלת, רצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת. היהדות אומרת שכספו של אדם אינו שלו, זה פקדון שהקב"ה הפקיד אצלו. אחת הדרכים של בורא עולם לפרנס את בריותיו היא לתת לבני אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את מי שחסר לו. צדקה מלשון צדק. כשאדם נותן צדקה הוא לא עושה טובה. הוא נוהג ביושר ע"י שמעביר את מה שהופקד בידו למי שזה מיועד. הוא יודע שהכסף ניתן לו כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים ואת זה הוא עושה. זה הצדק. וכשהקב"ה רואה שהיהודי מתנהג בצדק עם הכסף שהופקד בידו, הוא נותן לו עוד ועוד מידו המלאה והרחבה. יהודי נותן צדקה, הוא שובר בזה את תאוות הממון שהיא כה קשה בדור הזה. הוא ממש עושה עקידה. ובאותו זמן הוא זוכה לשמחה עצומה. שאין דבר שמשמח את הנפש כמו ההרגשה שהכסף שבידינו הולך למקומות טובים, שנעשים בו מעשים טובים.

 

מסירות נפש זה קודם כל על השמחה! וכבר אמר רבינו הקדוש שבזמן שהיצר מפתה את האדם לעבירה חלילה, אין כוונתו לעצם העבירה אלא בעיקר לעצבות ולמפח נפש שיהיה לו לאחר שנכשל, שעל ידי העצבות יפול כבר בעבירות רבות לזה מחכה היצר. לכן מזהיר רבינו הקדוש שעל האדם להיזהר מאד שלא ליפול בעצבות אחרי הנפילה שנפל, יהיה מה שיהיה, רק ימשיך כדרכו בתורה ובתפילה ואחר כך יעשה תשובה.

 

יהודי צריך להיות מוכן לעשות קצת יותר ממה שנדמה לו שהוא יכול. הקב"ה אוהב את המסירות נפש שלנו. הוא מחזיר לנו פי כמה. אתה מתחיל בטיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה לך ומשמים יעזרו לך לסיים. כשאדם עושה למעלה מהכוחות, עוד השתדלות אחת, עוד מזמור אחד, עוד חיוך, עוד איזה כבוד לתת לשני, עוד השתדלות לנצח את העצבות , עוד איזה מאמץ לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, עוד טיפהל'ה, קצת יותר ממה שיכולים, שמה מתגלה האור הכי גדול.                   

 

 

 

 

כמו בסיפור הבא:

ירושלים לא שוכחת

אני סב לנכדים ומתגורר בדרום הארץ. הסיפור שאספר לך הוא בן למעלה מחמישים שנה והוא קשור לדוד שלך, התכשיטן הירושלמי זכריה מלצר. באתי ממשפחה פשוטה, הוריי עלו בשנות החמישים מאחת מארצות המזרח, ללא פרוטה, ילדותי הייתה מאופיינת בעוני ובמחסור, ואם לא די בכך, התייתמתי בגיל עשר, כך שגם לא הייתה לי דמות אב בשנות הנעורים הכל כך חשובות.

יצאתי ממעגל הלימודים בגיל 14, כי מישהו היה צריך לפרנס את המשפחה. עבדתי בעבודות מזדמנות, מלצרות וניקיון, וכל מה שיכול להביא כמה פרוטות למשפחתי.

לקראת שנות העשרים לחיי התחלתי לעבוד בחנות בגדים. הייתה זו עבודה מכובדת לעומת כל העבודות האחרות, אך כסף גדול לא ראיתי ממנה, וכל מה שהרווחתי הלך לקיום משפחתי.

ואז הגעתי לפרקי, ומישהו הציע לי בחורה ממשפחה טובה, אמנם לא עשירה, אבל לפחות עם אבא ואמא ופרנסה ראויה.

בעדה שלנו היה מקובל ללכת לאבי הנערה ולבקש את ידה, ויחד עם זה להביא 
"זהב", פשוטו כמשמעו, כדי להוכיח רצינות.

למותר לציין שלא היה לי כסף לכמות זהב מכובדת, ואפילו לא לתכשיט פשוט. חברים אמרו לי: "לך לרחוב הלני המלכה, יש שם אדם שמוכר תכשיטים בזול, הוא מענטש, אתה תסתדר אתו". הם נקבו בשמו של התכשיטן זכריה מלצר.

הלכתי אליו, ושם קרה לי משהו מהאגדות. נכנסתי, הוא קיבל אותי במאור פנים, אף שהייתי לבוש בפשטות. אמרתי לו שאני רוצה לבקש את ידה של בחורה מאביה ושאני צריך להביא זהב.  הוא ענה לי: "זה בסדר, אני יודע מה לתת לך: שעון, שרשרת, צמיד וטבעת". אמרתי לו: "רגע, לפני שאתה מביא לי, אני חייב לומר לך שאין לי כמעט כסף, אני יתום ואני מפרנס את משפחתי, אבל אני מבטיח לך שאשלם לך עם הזמן".

 

הוא שאל אותי שאלות אחדות, וכשסיפרתי לו שמגיל 14 אני עובד כדי להביא פרנסה לאמי ולאחיי, ראיתי שהוא מתרגש. הוא אמר לי: "באת למקום הנכון, גם אני  יתום ופרנסתי את משפחתי מגיל 16. החנות הזו הייתה שייכת למר קוגן, ואני עבדתי אצלו כשוליה. אחרי שהתחתנתי הוא הזדקן ואמר לי:  'אני אתן לך את החנות, ואתם תשלם את בית האבות שלי'. פחדתי, אבל היון שני סוחרים, חיים עופר וחיים ליטאני שמם, שהאמינו בי ונתנו לי ערבות, ובאמת לקחתי את החנות ושילמתי את בית האבות של קוגן עד יום פטירתו. הוא נתן לי הזדמנות והם נתנו לי הזדמנות. איני רואה מדוע לא אתן לך הזדמנות". ואז הלך ואסף שעון ושרשרת, צמיד וטבעת מכובדים מאד, ונתן לי. הוא אמר: "התכשיטים עולים כך וכך" – סכום הגון באותם ימים – "ואני נותן לך במחיר עלות, ואתם תשלם לי כאשר תוכל". "אבל יש לי קצת כסף לשלם לך", אמרתי. "עזוב, בחור צעיר, אתה חושב שנגמרו ההוצאות שלך? הן רק התחילו, לך תקנה בגדים יפים, תתארס, תתחתן ותשלם לי כשתוכל". הוא כמעט גירש אותי מהחנות, כמובן בחביבות. הלכתי משם כשדמעות בעיניי, קניתי חליפה יפה, באתי לאבא שלה עם התכשיטים, קיבלתי תשובה חיובית והתחתנתי.

 

הלכנו לגור בדרום, אשתי ואני עבדנו קשה מאד והבאנו פרנסה, ומדי חודש הייתי שולח לו קצת כסף בתור החזר הלוואה. אני חושב שלקח לי שלוש שנים לפרוע את הקנייה הזו. נולדו לנו ילדים, ואתם בא המזל. התחלתי לעסוק בבנייה, בורא עולם הצליח דרכי, ובתוך כמה שנים הפכתי מעני מרוד לעשיר גדול בכל קנה מידה. מובן שהרשיתי לעצמי לקנות לרעייתי תכשיטים יקרים, והיה ברור לשנינו איפה אני קונה: תמיד בחנות הקטנה של זכריה מלצר, שאף הייתה קטנה – כך היה בה מבחר עצום.

עברו שנים רבות, בינתיים חיתנתי ילידם ונולדו לי נכדים, ובסך הכל החיים הלכו במסלול הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי.

לפני 16 שנה, בשנת תשס"א בשעת צהריים, אני מקבל טלפון למשרד מאחד החברים. "שמעת מה קרה?" הוא שואל אותי. "מה?" "חיסלו את זכריה", הוא אומר לי. "מה? מי חיסל? לא יכול להיות! מה קרה? היה שוד בחנות?" "לא הבנת אותי", אומר החבר, "זכריה חי וקיים, אבל אתמול הייתה פריצה לחנות, רוקנו את הכספת, גנבו לו את כל הרכוש. השאירו אותו בלי שקל אחד". לקחתי אוויר והתחלתי לצעוק עליו: "הבהלת אותי, חשבתי שקרה לו משהו!" לקח לי דקה להסדיר את נשימתי ולהקשיב למה שקרה. כחצי שנה לפני כן עשה זכריה שיפוץ בחנות, וגולת הכותרת שלו הייתה הכספת החדשה "הבלתי ניתנת לפריצה". הייתה זו כספת ענקית, הצעקה האחרונה, מתוחכמת מאד, וזכריה אהב להתגאות בה.

חצי שנה כיכבה הכספת הזו במרכז החנות, וזכריה לא העלה על דעתו שיש מישהו שמתעניין בכספת שלו, מישהו שנחשב למפצח הכספות המתוחכם במדינה ואף כונה "המוח". האיש רכש כספת כזו רק כדי להתאמן במשך חודשים ארוכים כיצד פורצים אותה בזמן הכי קצר, ובלילה אחד, יחד עם קבוצת פורצים מתוחכמים, פרצו לחנות שכנה, שברו את הקיר, וכל הלילה עבדו על הכספת עד שהצליחו לפצח אותה.

הם רוקנו אותה לחלוטין. הייתה שם סחורה במיליוני דולרים, כסף רב ותכשיטים רבים שנמסרו לתיקון. בלילה אחד איבד זכריה מלצר את כל רכושו, ואף נותר בעל חוב לסוחרים שסיפקו לו סחורה וללקוחות שהפקידו בידו תכשיטים יקרים לצורך תיקון.

החבר אמר לי: "אנחנו מתאספים, כמה חברים, לראות איך לעזור לו".

לא הייתי צריך יותר מזה. הודעתי על ביטול כל הפגישות שלי ונסעתי לירושלים לטכס עצה, כיצד להציל את זכריה מהגורל הנורא שניחת עליו. אני רוצה לספר מה קרה בינתיים. הילדים של זכריה, שעבדו אף הם בחנות, לא דאגו לכך אלא לבריאות אביהם היקר, הם חשבו איך להציג בפניו את הדברים, לומר כך או אחרת, ואז הציע הבן מיכאל ללכת בצורה ישירה ולספר לו, אבל בצורה חכמה. הם פנו אליו, סיפרו לו שהייתה פריצה ומיד אמרו: "אבא, אתה לא הפסדת כלום". "מה פירוש לא הפסדתי כלום? הם לא הצליחו לפרוץ?" שאל זכריה . "הם הצליחו , אבל לא לקחו ממך כלום, אבא. יש לך דירה, אתה כבר חיתנת את כולנו וקנית לנו דירות, סידרת לנו את החיים, כל מה שהם גנבו זה את הירושה שלנו, ולנו אין שום בעיה עם זה. אנחנו רוצים אותך בריא ושלם. קח את זה הכי קל. אמנם פרצו וגנבו, אבל לך לא גנב כלום". במקביל, החלו להגיע לביתו המוני חברים, ממש כמו בניחום אבלים. כולם הרגיעו אותו ואמרו לו שלא יתנו לו ליפול, וזכריה, למרות המכה הגדולה והאנושה שקיבל, עיכל את הבשורה המרה לאט לאט.

אגב, הוא הראה לנו מכתב שאתה כתבתה לו באותם ימים. הוא תמיד אמר שיש לו אחיין סופר, והמכתב שכתב לו מאד חיזק אותו. אבל בזה לא תם העניין.

בימים הבאים החלו כל הסוחרים הירושלמים להעביר לזכריה כמויות בלתי רגילות של סחורה. אמרו לו: "תמשיך למכור כאילו כלום, ותשלם לנו כשיהיה לך".

במקביל, כמה חברה ובתוכם אני, פנינו לכל הסוחרים שסיפקו לו בקומיסיון את הסחורה שנגנבה מהכספת, או שהיה חייב להם כספים, ואמרנו להם: "אל תגישו בכלל לזכריה. אם יש לכם תביעה  - פנו אלינו". הגענו להסדרים עם כולם, הם הסכימו לעשות הנחה לאור המצב, וכך התנהלו העניינים כדי לתת לזכריה את האפשרות להשתקם.

גם בקרב הלקוחות נרשמו מקרים מרגשים, כמו למשל אשתו של רב הרובע היהודי, הרב מדינה, שהפקידה אצלו תכשיטים יקרים לתיקון ואמרה לזכריה: "הם לא אבדו לך, הם אבדו לי", ולא הסכימה לשמוע על פיצוי. במקביל , החלו לזרום לקוחות רבים לרכוש תכשיטים אצלו, ואף שהייתה זו תקופה של מיתון, החנות של זכריה שקקה חיים ואנשי ירושלים, אזרחיה, סוחריה ובנקאיה נחלצו לעזרתו של הסוחר הירושלמי הוותיק, ההגון, הנדיב והמקסים זכריה מלצר. בתוך שנה וחצי הוא הצליח לחזור למצבו הקודם, תוך תשלום כל החובות, ולאחר מכן רשם רווח ושגשוג. כאחד מחברי הוועד הבלתי רשמי שהוקם לסייע לו, זכיתי לגלות בהשתאות, שמעשה החסד שעשה אתי חמישים שנה, היה טיפה בים החסד והנתינה של האיש הזה . סוחרים, לקוחות ובתי מלאכה, כולם ראו הזדמנות מופלאה להחזיר לו, ולו מעט מהטובות שעשה להם, מההתחשבות שלו בהם בימים קשים, מהוויתורים שלו, מהנתינה שלו.

האיש שהנהיג את הפריצה לחנותו נכלא לשנים ארוכות על פשעים אחרים. הוא כתב מהכלא ספר בשם "המוח", כדי לספר על מעלליו ולהצהיר שהפשע אינו משתלם, ואילו זכריה יצא מן העולם 15 שנים מאוחר יותר במיתת נשיקה עם שם טוב עד עולם. אני חושב שיש בסיפור הזה, מלבד היותו מרגש ומפעים, גם מוסר השכל גדול, עד כמה מעשיו הטובים של אדם שבים אליו, וכל דבר שאדם עושה - לעצמו הוא עושה, וגלגל חוזר בעולם.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לעשות חשבון נפש יומי.

כל כך הרבה שנים אני שומע כמה זה חשוב, וכמה זה ממתיק את הדינים, ובכל זאת אני לא מצליח לקיים את העצה הזו.

אומנם, כשקורה משהו שקשור לבין אדם לחברו, אני מייד עושה תשובה, אני לא יכול לסבול את העובדה שציערתי מישהו, אני לא יכול לחכות עם זה רגע נוסף.

אך יש דברים נוספים, לכאורה קטנים, שגם הם שייכים לבין אדם לחברו ואני יכול וצריך ורוצה להשתפר בהם.

רוצה לצאת עוד קצת מהקונכיה של עצמי. לראות את השני. להתעניין בשלומו. אבל לא מהפה אל החוץ, באמת. להגיד לו מילה טובה. לעשות בשמחה משהו בשבילו. להפסיק להיות כל הזמן עסוק בעניינים שלי.

רוצה ללמוד להבליג . לא להיפגע מדברים שאומרים לי, לנסות ללמד כף זכות, לחשוב שהכוונה של השני תמיד טובה, לזכור שאף אחד לא אומר לי, שהכל אבא אתה אומר לי.

ויש כמובן את הבין אדם למקום. איך אני מתפלל, ואיך אני לומד תורה, ואיך אני מקיים את המצוות, ואומר את הברכות, האם אני עושה את זה עם לב, או כמצוות אנשים מלומדה, האם אני נלחם על הקדושה או שמוחל לעצמי על החטאים כי אני אומר לעצמי שאתה אבא יודע כמה קשה לי ואתה לא דורש ממני יותר מדי.

רבונו של עולם, תעזור לי להקדיש זמן למשפט היומי הזה. כי רק ככה אפשר להתקדם ולהיות טובים יותר וטובים יותר, וכמובן שרק ככה אפשר לבטל את הדינים מעלינו ולעבוד אותך אבא בשמחה ובמנוחת הנפש.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע