ויש לבאר ענין זה שמחנה דן הי' אחרון לכל המחנות, והטעם שדווקא מחנה דן הי' "מאסף לכל המחנות" בעבודת האדם לקונו:

עם ישראל משול הוא לגוף שלם. ישנם כאלו שהם בבחינת "ראש", והיינו, שעבודתם היא באופן ששכלם ומוחם מלאים בידיעת הבורא ותורתו. וישנם כאלו שהם בחינת "רגל", שכמו שהרגל עבודתה אינה באופן של הבנה והשגה, ואף לא ברגשי אהבה ויראה, אלא כל מציאותה הוא לציית לרצון האדם ולהוליכו ממקום למקום מבלי להבין, כמו כן עבודתם של בחינת "רגל" היא בהכנעה ובביטול לרצון השי"ת לעשות ככל אשר יצווה מבלי להרהר ולנסות להבין הדברים בשכלם.

וזהו שמחנה דן הוא בסוף כל המחנות, משום שעבודתם היתה בפשטות ובתמימות בלא הבנה השגה, ולכך הרי הם כ"רגל" שאין בה דעת והרגש, ועבודתם היא הנמוכה ביותר, וראוי להם שיסעו בסוף וב"רגלי" המחנה.

אך דווקא מחמת עבודתם את השי"ת בבחינת "רגל" היו הם דוקא אלו ה"מאסף לכל המחנות", כי הי' מורגש אצלם בפשטות שמטרת העבודה אינה להיטיב לעצמם ולחפש צרכיהם הגשמיים או אפילו הרוחניים, כי אם לקיים רצון הבורא ית"ש שאליו הם בטלים ואת עולו הם מקבלים לעשות ככל אשר יצווה, ומשכך, הרי מרצונם ובבחירתם בוחרים לעצמם מקום בסוף המחנה, בכדי להשיב אבידותיהם ושגיאותיהם של שאר המחנות. ואף שבעקבות כך מתרחקים הם ממחנה שכינה ומהמשכן, הרי מטרתם היא לא לדאוג לעצמם ולהתעלותם, כי אם לקיום רצון הבורא ית"ש – ואם רצונו ית' הוא שיתרחקו מהמשכן, ולעזור ליהודי שני, הרי הם מצייתים וממלאים רצונו ית' בקבלת עול.