ליקוטי אור - בפרשה – בהר-בחוקותי- שמיטת הארץ

נכתב על ידי עצה בפרשה, 18/5/2017

 בס"ד                                                    ערש"ק                                                          כ"ג  באייר  ה'תשע"ז

                                   

                     ליקוטי אור - בפרשה – בהר-בחוקותי

 

  " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר

אֲנִי נֹתֵן לָכֶם  וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת

תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר,

 אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ   "(כה, א-ה)

 

הנה מצינו, שכבר ציווה הקדוש ברוך הוא את עם ישראל מיד לאחר קבלת התורה בהר סיני במצוות שמיטת קרק

עות, שנאמר (שמות כ"ג)"וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", היינו שחייב להפקיר ולעזוב בשנה השביעית כל עבודת

האדמה. אומנם, רואים שציווי זה שהוא מהתורה לא פירט איך לבצע הלכה למעשה את שמירת דיני 'קדושת הש

ביעית', היינו 'שנת השמיטה'. אבל הנה חזר הכתוב בפסוקים שבתחילת פרשתנו, ופירט קצת יותר את אשר נאמר

מסיני, היינו שחל איסור בשנה השביעית של מספר עבודות מלאכה באדמה, אשר בבעלות יהודי בארץ ישראל ובה

תאם לגבולותיה, כגון: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה (בענבים), ואף את ספיחיה (כמו תבואה, קטניות וירקות שהצמיחה

הארץ מעצמה), שכן כך ציווה ה' יתברך את בני ישראל לתת מנוחה לארץ, לאחר שש שנים של עבודת אדמה בשדה

ובאילן, כמו שנאמר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'".

 

וזה שכתוב: "בהר סיני" ופירש רש"י ז"ל: והלא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה)

ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כפי ששנו בתורת כוהנים. ונראה שיש לדקדק ולהבין,

מה הכוונה בביאורם: מה מצוות שמיטה שהכלל והפרט והדקדוק השייכים בה מסיני, 'אף כולן' היינו שאר המצוות,

נאמרו באופן של כלל ודקדוק מסיני, שהרי לכאורה אפשר היה לקצר ולומר: מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני. ולפי

זה יש עוד להבין, מה הטעם שתפס הכתוב דווקא מצוות השמיטה וממנה הקיש לשאר המצוות כולן.

 

ונקדים בביאור הדברים, שכן אפשר כי מכאן יבואו לכלל טעות לא מעט בני אדם ויאמרו, שאם התורה בחרה לחזור

ולפרט את אופן דיני השמיטה שכבר נאמרו מסיני, היינו אופן שמירת מצוות שמיטה הלכה למעשה מהתורה כנ"ל,

כך גם היה צריך לבאר את כל שאר המצוות שבתורה שבכתב, ולכן יש להסתמך רק על התורה שבכתב, חלילה וחס.

ועל פי זה יבוא לטעון, טענה שאינה טענה, כי לא קיבלנו חס ושלום את התורה שבעל פה מסיני, דהיינו על ידי משה

רבינו ע"ה, אלא רק את לוחות הברית והתורה שבכתב. ועוד, יש ביניהם אנשים משכילים, אנשי רוח ומדע, שמגדילים

לעשות ואומרים שקבלנו רק את עשרת הדברות, חס ושלום. נמצא, שיש בני אדם אפיקורסים שלא מאמינים בתורת

ה' ובמשה עבדו, וממילא הם גם בוחרים שלא להאמין בדבריהם של חז"ל, ונראה שע"י זה הם באים לזלזל בתלמידי

חכמים, רחמנא ליצלן. שהרי בכך יצאו מן הכלל וכפרו בעיקר, כמובא בהקדמתו של הנשר הגדול, רבנו הרמב"ם

לפירוש המשנה (סנהדרין, פרק י') בפרק 'חלק' - י"ג עיקרי הדת, ע"ש.

 

והנה ידוע, שעם ישראל, שלא כשאר האומות, הקדימו 'נעשה ונשמע', ולכן נקראו גיבורי כוח עשו דבריו, היינו שבחרו

לעשות את דבריו של הקדוש ברוך הוא עוד לפני ששמעו מה שכתוב בתורה הקדושה. ואם כן, נשאלת השאלה באמת

למה היה צריך לכפות עליהם את התורה, כמו שכתוב (שבת פח): כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית וגו'.

אלא שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לאותם אפיקורסים שטוענים ואומרים שלא ניתנה לנו התורה שבעל פה

חלילה. שהרי דרשו חז"ל (תנחומא נח, ג): אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב,

ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין

אתם את התורה ענו כולם ואמרו: נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל

פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות וכו', ע"ש.

 

וזה שפירש רש"י ז"ל: בתחילת פרשתנו 'כל דיבור שנדבר למשה - שמסיני היו כולן', היינו המצוות ופירושן שהם התו

רה שבעל פה, ורק ביחד עם התורה שבכתב הם תורה תמימה משיבת נפש. ועל כן, אפשר אולי כי באומרם 'כללותיה'

כאמור, כוונתם היא שמצוות שמירת דיני 'קדושת שביעית' כנ"ל, נמצאת ככלל גם בתוך עשרת הדברות שניתנו למשה

מסיני, כמו שנאמר (שמות כד, י"ב)"וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה", ופירש רש"י: כל תרי"ג מצות בכלל עשרת

הדברות הן, ורבינו סעדיה (גאון) פירש באזהרות שיִסד לכל דִבור ודִבור מצות התלויות בו.

 

ואילו באומרם 'ופרטותיה ודקדוקיה', נראה שכוונתם לומר, שמלבד עשרת הדברות קבלנו גם את התורה שבכתב שמפ

רטת את כל תרי"ג המצוות כנ"ל, אך לא רק זאת, אלא גם את התורה שבעל פה. כי באמת זה הפירוט זקוק לדקדוק של

התורה שבעל פה, בה החכמים מדקדקים בתורתנו הקדושה, בשביל שנקיים את המצוות הלכה למעשה, ובחלקם כנודע

הדקדוק הוא עד כדי הלכה למשה מסיני. וכן פירש רבנו הרמב"ם בהקדמתו לספרו 'היד החזקה' את הפסוק (שם): כל

המצוות שניתנו לו למשה בסיני - בפירושן ניתנו, "תורה" - זו תורה שבכתב, ו"מצוה" - זה פירושה. וציוונו לעשות התו

רה, על פי המצווה. ומצוה זו - היא הנקראת תורה שבעל פה.

 

וזה שאמרו חז"ל (אבות א)"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וגו', בהר סיני לא נאמר אלא מסיני, נרמז בזה על

ארבעים יום (מ=40) וארבעים לילה שהיה בהר, וקיבל מפי הגבורה את לוחות האבן וב' תורות, דהיינו התורה שבכתב

והתורה שבעל פה, כפי שרמז רש"י בדבריו כנ"ל. ואם כנים אנחנו אף יתרה מזאת, היינו אפילו דרכי המוסר והמידות

שמלמדות אותנו דרך ארץ נלמדו מסיני, כמו שפירש הרב ברטנורא על משנה זו: כי זאת המסכת כולה מוסרים ומידות

שלא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני. ולפיכך, אפשר שרש"י וחכמים הרגישו בזה, ולכן הארי

כו ואמרו: מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. דהיינו,

כוונתם לומר שאין לנו לחשוב בדעתנו חס ושלום כדעת אותם אפיקורסים, כמו שכתבנו למעלה, שהרי אין להם שום

בסיס לטענתם, שהרי אי אפשר לקיים את התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה, כפי שנבאר לקמן אי"ה.

 

ובאמת, אם נתבונן ניווכח לראות ולהבין, כי אין באפשרותנו לקיים את הכלל, היינו את עשרת הדברות שבהם כלולים

ומפורטים בתורה כל תרי"ג המצוות כנ"ל, לולא התורה שבעל פה, שהיא הדקדוק שמביא לידי פירוש המצוות הלכה

למעשה. ולפיכך נמצא, שאפילו בג' המצוות: מילה, שבת, תפילין, וסימנך - חֹק"ת: ח' כמניין שמונה, כמו שכתוב (ויקרא

יב, ג):  "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"ק'דֶשׁ היינו השבת, כמו שנאמר (שמות לה, ב)"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"ת'פילין, שהם האותות העיקריים בין הקדוש ברוך הוא לבין ישראל עמו, בבחינת ברית קיום, בבחינת:

חֹקת עולם, היינו חוק בל יעבור, כי בידוע שאין העולם יכול להתקיים אלא על ידי שבני ישראל יזכרו וישמרו אותם כדין,

התורה אינה מפרטת את המצווה, היינו את פירושהּ בדקדוק ההלכה למעשה. ונבאר את הדברים.

 

והנה, במצוות מילה התורה הרחיבה את הכלל, ופירטה מעט על זמן המילה היינו ביום השמיני כנ"ל, אך לא פירטה בדקד

וק את מקום המילה, שנאמר (בראשית יז, יא): "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם", ולולא התורה שבעל פה, היכן היינו יודעים מהו

מקום המילה? אלא שבאו חכמנו זיכרונם לברכה ודקדקו בתורתה הקדושה, כמו שדרשו (בר"ר יז, ה): מהיכן ימול? אם ימול

מן האוזן - אינו כשר להקריב, מן הפה - אינו כשר להקריב, מן הלב - אינו כשר להקריב. מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב?

הוי אומר: זו ערלת הגוף. ועוד ידוע, שיש גויים שעושים מילה אך ללא פריעה, וממילא כאילו לא עשו, ואילו בני ישראל שיש

לנו את התורה שבעל פה, אשר מלמדת אותנו בדיוק איך לעשות את המילה הלכה למעשה, כמו שאמרו חז"ל (שבת קלז): מל

ולא פרע את המילה כאילו לא מל, וכן על זה הדרך.

 

וכן, במצוות שמירת היום השביעי, היינו שבת קודש, לא פורטו הל"ט אבות המלאכה שאסורות בשבת, זולת מלאכת האש,

שכנודע היא בניין אב לכל המלאכות. אלא שבאה התורה שבעל פה שנמסרה כהווייתה למשה מסיני ומדקדקת ומקישה

מהכתובים את כל ל"ט אבות מלאכות ותולדותיהם, כי רק על ידי כך אפשר לשמור את השבת כהלכתהּ. ולולא זאת, ודאי

שלא יהיה אפשר לשמור ולקיים את הציווי כראוי, כמו שנאמר (שמות כ, ז:)"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שהוא בבחינת

הכלל שכתוב בעשרת הדברות, כמו שכתבנו למעלה.

 

וכן גם במצוות תפילין, כמו שנאמר (דברים ו, ח)"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וכי איך נדע באיזה קשר

מדובר? איזה יד - ימין או שמאל? מה פירוש טוטפות בין עיניך? ואולי כדאי לצפות את התפילין מזהב ולא בצבע שחור?

וכן הלאה. אלא שבשביל זה ניתנה לנו תורה שבעל פה, בשביל שיהיה אפשר לחכמים לדקדק ולפרש את תורתנו הקדושה

עד הלכה למעשה כנ"ל. ועל כן, למרות שהתורה פירטה את המלאכות שאסור לעשות בשנת שמיטה כנ"ל, באו חכמים

שבכל דורו ודור ודקדקו וחדשו עוד בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בשביל לגדור גדר וסיג, ולכן הוסיפו עוד מלאכות

שנכללות בדיני שביעית, כמו חרישה, עידור, השקיה, נטיעת אילנות, וכן כל מלאכה שבאה לטובת הקרקע. וזהו שאמרו

חז"ל (עירובין כא): וכי תורה פעמים פעמים ניתנה, אלא הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים וכו', וכל העובר על דברי

סופרים חייב מיתה ,ע"ש. וכן על זו הדרך בכל מצווה ומצווה (ולאחר שכתבתי זאת, הראו לי את דברי "אור החיים" הקדוש פ' יתרו

י"ט, ה', דיבור המתחיל 'אם שמוע תשמעו' וגו' ע"ש, ותהילות לא-ל הדברים מתיישבים ככפתור ובפרח).

 

ובכל זאת, יש להבין את הטעם שתפס הכתוב דווקא את מצוות השמיטה, וממנה הקיש לשאר המצוות כנ"ל. אלא נראה

לומר אולי שמצוות השמיטה היא בחינת שבת, כמו שנאמר: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ - שַׁבָּת לה'", ופירש רש"י ז"ל: לשם ה' – כשם

שנאמר בשבת בראשית. וכן, איתא בתורת כוהנים (פ"א, ב): כשם שנאמר: שבת לה'- בשבת בראשית, כך נאמר: שבת לה'-

בשנה השביעית. ומובא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא: דעו! שבששה ימים בראתי את עולמי ובשביעי הנחתי, אף ארץ זו

שאני נותן לכם, שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה, ובשנה השביעית תשביתו אותה (מדרש גדול). ואם אפשר אולי הדבר

רמוז במילה שבת עצמה שהרי בהתחלף האות ב' באות מ' כי שניהם מאותה קבוצת אותיות שפתיים: בומ"ף, וכן בהתחלף

האות ת' באות ט' שהם מאותה קבוצת אותיות הלשון: טדלנ"ת, נקבל במקום שבת אותיות שמ"ט, שהם שורש המילה שמי

טה.

 

והנה הפלא ופלא, כי זה השורש של השמיטה רומז גם על הזמן והמהות של שנת היובל, שהיא בעצם שנת החמישים לאחר

שבע שמיטות, כמו שכתוב (ויקרא כה, ח)"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת

הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה", וידוע שדינהּ, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, דהיינו כל מלאכות העבודה שאסורות

בקרקע כאמור, כי צירוף ראשי תיבות שמ"ט יוצא: מ"ט ש'נה, היינו רומז על תחילת קדושת שנת היובל, שנאמר (שם, י):

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה", ודרשו חז"ל (יל"ש, רמז תרנט): מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה, היינו מסוף מ"ט

שנה.   

 

ואם יהיה לך קשה: למה לא הקיש משבת עצמה לכל המצוות. אלא שאפשר אולי שהטעם הוא על פי הנאמר דלעיל, היינו

לומר לאותם אפיקורסים שאומנם מצוות שמירת קדושת שביעית אינה כתובה בכלל במפורש, היינו בלוחות האבן, כלומר

בעשרת הדברות, כמו מצוות שבת כנ"ל, ואף על פי כן, גם היא ככלל המצוות כולם הכתובים בתורה שבכתב, ומשה לא

בדה אותם מלבו, חס ושלום, אלא גם כללותיה ודקדוקיה נאמרו למשה מסיני, היינו קיבל את התורה שבכתב והתורה

שבעל פה כאחד מפי הקדוש ברוך הוא, כמבואר לעיל.

 

ואולי הטעם הוא שדווקא מצוות שמיטה ולא מצווה אחרת, כי השבת וגם השמיטה הם מצוות המעידות על חידוש העולם

בכל רגע על ידי מי שאמר והיה העולם, כמו שמובא בספר החינוך (מצווה פד)משורשי המצווה, לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק

במחשבתנו, את עניין חידוש העולם, וכדי להסיר ולשרש מרעיוננו דבר קדמות העולם, אשר יאמינו בזה הכופרים בתורה,

ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו למנות בכל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים

ולשבת בשביעית, כמו שאנו מונים ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה וכו', ע"ש.

 

ועל כן, הם משרישות באדם ביותר את אבן היסוד של האיש הישראלי, שעליה מושתתות כל תרי"ג המצוות, בבחינת מאמר

חז"ל (מכות כד)בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד)"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", היינו על האמונה בא-ל אחד יחיד

ומיוחד, כי בשני המצוות הללו, היינו בשבת ובשמיטה שובתים מהמלאכות האסורות בהם כנ"ל, ושמים ביטחונם על ברכתו

של ה' הטוב יתברך. שהרי ידוע, כי ברכת ששת ימי המעשה תלויה בשמירת השבת, כי היא מקור הברכה, כדברי הפייטן

בפיוט של שבת 'לכה דודי'.

 

וכן גם ברכת התבואה תלויה בשמירת שנת השמיטה, כמו שכתוב (שמות כה, כ"א)"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" וגו'. ולכן מובא במדר

שים ששומרי שביעית נקראים (ילקוט ותנחומא, תהילים קג): "גיבורי כח עושי דברו" ע"ש. כי צריך כוח רוחני ורצון פנימי עצום ורב

בעבור לקיימה, כי מצווה זו של שנת השמיטה אינה פשוטה וקלה כלל. וכדי לחזק ולהתחזק באמונה וביטחון בה' יתברך ולא

בזולתו, ואף גם לא בכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא רק ברכת ה' היא תעשיר, ראיתי להביא מעשה שהיה והוא

אחד מיני רבים המעידים על ברכת ה' שלא זזה ממי שהולך על פי תורת ה' ומשה עבדו באמונה פשוטה ותמימה, ולמרות

שלפעמים יש קשיים, אך אף על פי כן, אם מתגברים על הקושי זוכים ורואים ניסים.

 

סיפר הרב שניאור זלמן רווח (רב חבל גזר ויו"ר המכון למצוות התלויות בארץ) שבשנת השמיטה [תשנ"ד] ירד באזור המועצה האז

ורית "גזר" ברד חזק וכבד מאד. וכידוע, כאשר הברד יורד, הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה: שבכל האזור

ניזוקו הכרמים בסכום של כשמונה מיליון שקלים. אולם במושב "בית עוזיאל" ליד העיר רמלה. והמעניין הוא שבהשגחה זו היישוב

נקרא על שם הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון הראשון של מדינת ישראל). שבו שומרים שמיטה כדת וכדין על פי הוראתו ועי

דודו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לא נפל אפילו לבלוב אחד - למרות הברד החזק  שירד שם, כבכל האזור,

והיה זה לפלא. כאשר ספרתי הדברים לפני מרן זצק"ל, שמח מאוד על זה, ואמר שזה ממש מה שנאמר בתורה: "וציויתי את

ברכתי". ושאלתיו, הרי בזמן הזה שהשמיטה היא מדרבנן, אינה תקפה הבטחה זו? אמר הרב: בכל זאת, בזכות מסירות הנפש

של החקלאים השומרים שביעית ולא נצרכים למכירה, זכו לנס הזה. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו! (ילקו"י שביעית

נא).

 

ונחזור לעניינו. נמצא, שיש הקבלה בין מצוות שמיטה לשבת כנ"ל. ואף יותר מזה, היינו גאולתנו תלויה בשמירת שני מצוות אלו,

כמו שאמרו חז"ל (שבת לג:)כי בעוון שמיטה ישראל גולין מארצם, משמע מכאן שאם ישמרו מצוות שמיטה כראוי יישארו בארצם

וממילא יקרבו את הגאולה. וכן גם במצוות שבת קודש מובא בשם רשב"י (שם קי"ח)אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן

מיד נגאלים. לפיכך, העליונים והתחתונים תלויים בשמירת השבת והשמיטה, כי הם מקור הברכה.

 

ועתה על"י בא"ר, כי יוסף ה' לי אור על פי המורם לעיל, להתבונן בעומק הקשר בין השמיטה לשבת, היינו שהשמיטה היא בחינת

שבת כנ"ל. ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה לבאר אולי בסייעתא דשמיא, על דרך שאמרו חז"ל  (אבות ג(: תקופות וגימטריות, פר

פראות לחכמה. והנה בסוף השנה השביעית יעלו לרוב מספר השבתות בשנה כמניין ב"ן(=52) במכפלת מספר השנים בסיום

השנה השביעית (52*7=364) כמניין מספר הימים בשנה, כלומר שנמצא בתווך בין שנה חסרה לשנה שלמה. וזה גם רמוז במילה

'שמיטה'(=364) שעולה בגימטרייה עם הכולל כמניין 'שנה'(=365). מה שירמוז לנו על השלמת שביתת הארץ העליונה כידוע,

לשנה שלמה בתום השנה השביעית בארץ התחתונה, כי זה כנגד זה עשה ה', וכל מה שיש בארץ התחתונה קיים גם בעליונה

ברובד הרוחני. ובעת הזאת דייקא, יושלם הייחוד בין הארץ התחתונה לארץ העליונה, ותהיה שביתה ומנוחה בעליונים ובתחת

ונים לכבוד חי העולמים. אכי"ר.

 

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

 

עִקַּר אֱמוּנָה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּחִינַת נִסִּים אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁם עִקַּר עֲלִיּוֹת הַתְּפִלּוֹת. וְיָכוֹל לִפְעֹל בִּתְפִלָּתוֹ מַה שֶּׁצָּרִיךְ וְלַעֲשׂוֹת

נִסִּים וּמוֹפְתִים אֲמִתִּיִּים בָּעוֹלָם; כְּשֶׁפּוֹגְמִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה בְּחִינַת תְּפִלָּה, אֲזַי יוֹרְדִין לַגָּלוּת וְעִקָּר – שֶּׁיּוֹרֶדֶת הַתְּפִלָּה

בַּגָּלוּת, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים בָּעוֹלָם (סימן ארץ ישראל, אות א-ב).

 

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְכַסִּים כָּל הַנִּסִּים בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וּכְשֶׁיִּכְלוּ אֵלּוּ הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּנִסִּים, וְתִתְרַבֶּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם, אָז

יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי הַגְּאֻלָּה תְּלוּיָה בָּאֱמוּנָה כַּנַּ"ל (סימן אמונה, אות ג).

 

שַׁבָּת הוּא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהִיא בְּחִינַת אוֹר הָעֵינַיִם הַמְּאִירִין לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. עַל־כֵּן עַל־יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת

זוֹכֶה שֶׁיִּפָּתְחוּ עֵינָיו וְיִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, אֵיךְ הוּא אוֹחֵז בְּכָל הַמִּדּוֹת, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל הַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם בְּכָל הַמִּדּוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל

בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל הָעוֹלָם. וְזוֹכֶה לְהִתְקָרֵב אֶל נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים וִירֵאִים וְהַכְּשֵׁרִים הָאֲמִתִּיִּים. וְנִפְ

תָּח מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ וְנֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְתִקּוּנוֹ. גַּם עַל־יְדֵי שַׁבָּת נִצּוֹלִין דִּירוֹת יִשְׂרָאֵל מִשְּׂרֵפוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן (סימן

מועדי ה' – שבת, אות כא)

 

תְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת הֶאָרַת פָּנִים וְעִקַּר פְּאֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהֵם בְּחִינַת חַיִּים בְּחִינַת אֱמֶת וּמִשָּׁם עִקַּר הָעֲשִׁירוּת וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת.

וּכְשֶׁפּוֹגְמִין בִּתְפִלִּין, חַס וְשָׁלוֹם, בָּא עֲנִיּוּת וּבִזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת, וְחַיָּיו תְּלוּיִים מִנֶּגֶד רַחֲמָנָא לִצְלָן (סימן תפילין, אות ד).

 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"לנלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"הנלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"לנלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה  

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה