בל"ג בעומר חוגגים את הילולת רשב"י, ולמנהג האשכנזים גם מפסיקים בו את אבלות ספירת העומר (בבוקר [ויש דעה שכבר בערב]) ולספרדים מפסיקים ממחרת (לד בבוקר) [ויש הנוהגים להמשיך להתאבל כל ימי הספירה]. והנה על שמחת ל"ג בעומר מובאים כמה טעמים: פסקו תלמידי ר"י מלמות (מאירי), בל"ג בעומר החל ר"ע ללמד את תלמידיו השניים (פר"ח) או סמך אותם בל"ג בעומר. וכן הילולת פטירת רשב"י. וביום זה החל לרדת המן לישראל במדבר (חת"ס). והנה היו שתמהו איך אפשר לחגוג זמן פטירת צדיק, הרי זה אמור להיות זמן אבל? והיו שענו שזה תלו ברב, שאם הוא קשור לקבלה, אז יש ביום פטירתו משום התעלות  וגילוי סודות, ולכן זה יום של שמחת קדושה. ונראה שבכ"א במקרה של פטירת רשב"י יש סיבה לשמוח, שהרי האבלות היא על פטירת תלמידי ר"ע, ולכן כאשר הוא ניפטר בערוב ימיו, ולא ע"י מגפה (גמ') או שמד (אגרת ר"ש גאון) התגלה שלא חל בו כעין תלמידי ר"ע הראשונים. אלא תלמידיו השניים קיימו את דברי ר"ע ולא חטאו כראשונים ('אמר להם: בניי, הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם' ב"ר סא,ג). ולכן חוגגים את מועד פטירתו שמוכיח זאת. אמנם יכלו לעשות זאת גם בזמן פטירתם של תלמידיו האחרים, אולם פטירתו של רשב"י היתה בספירת העומר, ולכן בו יותר מודגש הדבר. ויותר מזה, אצל רשב"י זה מוכח יותר. כיון שהמלכות רדפה אחריו: 'דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה, יתעלה. יוסי ששתק, יגלה לציפורי. שמעון שגינה, יהרג' וכו' (שבת לג,ב) הרי שעל רשב"י נגזר דין מוות, ובכ"ז הוא שרד, ועוד בדרך נס ('איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא'. אולי גם נרמז במעין מים, כרמז על מים שמשולים לתורה, וקשר לעין ['עינא' בארמית זה 'מעין' וזה גם 'עין'. וכן בעברית מעין מלשון עין] שנעשה נס כי היה שונה מתלמידי ר"ע הראשונים שהייתה עיניהם צרה אלו באלו) [וע"פ אגרת רש"ג זה הרבה יותר בולט, שתלמידי ר"ע מתו בשמד ע"י המלכות, ואילו הוא ניצל משמד המלכות]. הרי שאצלו  בולט במיוחד מבין תלמידי ר"ע את השוני בין תלמידיו הראשונים והשניים, ולכן  להיפך מהאבלות על הראשונים, אנו חוגגים על העמדת שניים המתוקנים. והנה נראה שתלמידי ר"ע הראשונים מתו בשל חטאם, כיון שהיה זה זמן של שמד, ולכן עלתה מידת הדין עליהם, ומתו חלק בשמד והרוב במגפה (ואולי בזה מובן שזה גם שמד וגם מגפה, שזה בא בעקבות זה, בשל מידת הדין ששלטה אז. ואולי אפילו פיזית המגפה פרצה בעקבות הרוגי השמד [שגופותיהם הביאו מחלות]). אבל מידת הדין הייתה קשה, גם כיון שהיו צריכים להיות דבוקים ברבם, כראוי לתלמיד, אבל הם לא עשו כך. ר"ע היה תלמיד של ר"א ור"י  (נדרים נ,א) ששניהם בעלי מחלוקת (ועוד של בתי מדרש גדולים, שר"א 'שמותי' מבית שמאי, ור"י מב"ה) ובכ"ז ר"ע למד אצל שניהם, כאיחודם. לעומתו תלמידיו היו מחולקים, ואפילו שרבם היה אחד, ולכן זה הפכו, ולא ראויים להיות ממשיכי דרכו, ומתו. (ואם מתו בשמד בעקבות בר כוכבא [ראה ב'מועדי ישראל' מיתת תלמידי ר"ע, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א] אז דווקא בעקבות בר כוכבא, שר"ע היה נושא כליו, שפסק כרב בעדו, בעקבות קשר למותו [של בר כוכבא] שר"ע היה כרבו, התגלגל גם אליהם דין מוות על שלא התנהגו כתלמידיו). וניראה שהדעה של ירידת המן (חת"ס) יכולה להיות קשורה לעניין מיתת תלמידי ר"ע, שהם מתו על שהייתה עיניהם צרה אלו באלו. והנה המן הוא לחם שמימי, כעין קשור למלאכים, ולמלאכים אין קנאה ותחרות, וכך כשאכלו בנ"י את המן, היה בזה משום הורדת שנאה ותחרות (ומה שחטאו בקנאה וכדו' זה כשהתחזקו לחטוא בזה, ולא באופן הרגיל. וכן הרי אכלו גם שליו, ולא רק את המן, ולכן מהשליו נמשכו לארציות). ובנוסף זה השפיע שלא יהיו מקנאים, ע"י שמקום ירידת המן הוכיח את מעלת קדושתו של כל אחד ואחד, וכן בדיני ממונות היה מוכח ע"י המן מה שייך למי, כך שלא היו באים לריב סתם כך, כי הכול הוכח שזה השייך וראוי לו (ממוני) ומה מעלתו (קדושתי), וכך לא קינאו. לכן ירידת המן קבעה בעולם כוח נגד קנאה ותחרות, ולכן ביום שהתחיל לרדת, שבא וחל בעולם נשעה כוח גדול לאחדות, ולכן בו ביום פסקו מלמות, והועמדו התלמידים השניים (ללימוד או סמיכה). נראה שברמז "ועינו כעין הבדלח" (במדבר יא,ז) שעושה הטבה מקנאה, גורם שתראה בעין קדושה, ואז גם לא רבים  על ממון, כאילו יש לו מספיק ממון יקר (בדולח). "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (שם,ו) התלוננו על המן שעיניהם אליו, שכעין רע להם בקישור השלם לקדושה, ולהיפך מהם, אצל רשב"י היה מעין מים להצלת נפשו, כי עינו הייתה מתוקנת. ועוד, רשב"י הסתפק בחרוב ומים, במינימום, שהיה מובדל מהתאות, כך זה ל"ג בעומר שהוא ל"ד מפסח, שניתקן בקדושה (שהחלה בפסח ביציאת מצרים) והסתפק בדלות (ד"ל). וזהו כג"ל אבנים שחוסם בין הצדדים, שלא לערבב בין קודש לטומאה, שלא תחול קנאה וצרות עין, מכוח הטומאה, בת"ח. וזהו שהיו לו 5 (גמ') או 7 (ב"ר) תלמידים שניים, שהם מחוברים לתורה (5) באמתותה בטהרה, והם עולם (7) חדש טהור שלא כקודם.