היולדת בן זכר, בזמן שהמקדש קיים ונוהגים דיני טהרת-קדושה והקרבת קורבנות, טמאה שבעה ימים. בסוף היום השביעי תטבול, אך טהורה תהיה רק בתום ארבעים יום כאשר תביא את קורבן היולדת. יולדת נקבה תטבול מקץ שבועיים ללידתה ואת קורבנה תביא לאחר שישים וששה ימים נוספים, סך הכול שמונים יום מהלידה.

ביום השמיני יש למול את הבנים.

התורה מבארת את דיני האדם שנגע בצרעת, תופעה שאינה מצויה בימינו. הצרעת על סוגיה השונים מופיעה כחברבורות או שינוי בצבע העור או השער. החשוד בנגע הצרעת צריך להגיע אל הכהן, שרק הוא מוסמך לדון בעניין. במקרים מסוימים, כאשר עדיין לא ניתן לאבחן אם מדובר בצרעת או בתופעה אחרת חולפת, הכהן יסגיר את הנגוע לשבוע, ורק אחרי כן, ולעיתים לאחר שבוע נוסף, יקבע לפי התפתחות והתפשטות התופעה אם אכן מדובר בטומאת מצורע.

בכל מקרה, כאשר יש חשד לצרעת, גם אם הכהן פוסק שאין מדובר במצורע, על האדם לטבול לטהרה. אם הנגוע נקבע כמצורע, הוא יורחק מן המחנה וינהגו בו כל הדינים המפורטים בהמשך, בפרשת מצורע.

נגע הצרעת עלול להגלות גם בבגדים. כאשר מופיעים כתמים ירוקים או אדומים בבגד יש להביאו אל הכהן. אם הכהן רואה כי יש חשד לצרעת, הוא יסגיר את הבגד לשבעה ימים ואז יראה אם יש התפשטות של הנגע. כאשר מתברר כי אכן הבגד נגוע בצרעת יש לשרוף אותו. לעיתים יצווה הכהן לכבס את הבגד ואז יפסוק שוב לפי התוצאות. במקרים אחרים יסתפק הכוהן בחיתוך מקום הצרעת ויאפשר לעשות שימוש בחלק הנקי.

כאשר לאחר הכיבוס סר הנגע והכוהן מטהר את הבגד, יש לטובלו בכל מקרה לצורך טהרתו המוחלטת.

כאשר סר ממנו הנגע יצא אליו הכהן. רק כשיפסוק הכוהן כי אכן חלף נגע הצרעת, יתחיל תהליך טהרתו: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב.

שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארז והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.

לאחר טקס זה, טובל המצורע וממתין עוד שבעה ימים. בתום ימי ההמתנה, עליו לגלח את כל שער ראשו וגופו. למחרת, ביום השמיני לטבילתו, מביא המצורע את קורבנו - שני כבשים זכרים, כבשה אחת, מנחת סולת בלולה בשמן ולוג שמן נוסף. לאחר הקרבת הקורבנות השונים, כל קורבן על-פי מתכונתו, נותנים מדם אחד הכבשים על תנוך אוזנו הימנית של המצורע וכן על בהוני ידו ורגלו הימניים, ועליהם נותנים גם מן השמן לאחר שמזים ממנו לכיוון המקדש. את יתרת השמן שופכים על ראשו של המצורע.

מצורע שאין ידו משגת לכל אלו, יכול להביא במקום אחד הכבשים והכבשה, שני יונים.

כאשר תופעת הצרעת נראית בבית מגורים, היא תופיע במין מראה ירוק או אדום. יש לקרוא לכהן ועל-פי החלטתו יוסגר הבית לשבעה ימים. אם התופעה מתפשטת לאחר ימי ההסגר, הכהן יצווה להוציא את האבנים הנגועות ולהרחיקן מחוץ לעיר. במקומן יניחו אבנים חדשות ויטויחו כראוי. אם תשוב התופעה, תוגדר התופעה כצרעת ממארת, ויאלצו להרוס את הבית עד ליסוד ולהרחיק את ההריסות אל מחוץ לעיר.

כל הנמצא בבית, אדם וכלים, בימי ההסגר טמא וזקוק לטהרה בטבילה.

אם לאחר ההסגר מתברר כי הבית נרפא מהצרעת, יטהר אותו הכהן בדומה לדרך טהרת המצורע: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב. שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארד והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על הבית המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.

איש או אישה זבים, או שפלטו זרע, נטמאים. במקרים מסוימים יטהרו מייד בטבילתם, במקרים אחרים יספרו שבעה ימים נקיים ורק אז יטבלו ולעיתים יחויבו בהבאת שני יונים לקורבן ורק אחר-כך יטהרו מטומאתם. מגעם של הזב והזבה אף הוא מטמא, ולכן כל הנוגע בהם ולעיתים אף הנוגע במושבם ובמיטתם, חייב להיטהר בטבילה.