צמד המילים 'מדינה יהודית' נשמע שוב ושוב בשיח הציבורי, בהקשרים רבים. יש המנפנפים בו כדי להצדיק נסיגה מארצו ונחלתו של העם היהודי. בעיניהם זוהי 'מדינה יהודית' – מדינה שמחליטה לוותר על זכותו של עם ישראל בארץ ישראל.

פסיקת בג"ץ, המאפשרת פתיחת בתי עסק בשבתות, נתנה עוד המחשה אבסורדית לעיוות המושגים. בית משפט עליון במדינה היהודית קובע כי אפשר להפוך את השבת ליום חולין של עסקים ומסחר. עכשיו יהיה אפשר להזמין תיירים מכל העולם כדי לראות איך נראית השבת בעיר העברית הראשונה של המדינה היהודית.

העיסוק בשאלות היום-יום מסיט הצִדה את הדיון מהעיסוק בסוגיה המרכזית – מה משמעותו של המושג 'מדינה יהודית'. האם דיי לנו בשאיפה שרוב תושבי המדינה הזאת יהיו יהודים, או שזו אמורה להיות מדינה המטפחת ערכים מסוימים והנושאת עמה בשורה רוחנית כלשהי.

ניטול לדוגמה את הערך ששמו ארץ ישראל. לאורך כל הדורות טיפח העם היהודי את האהבה לארץ ישראל ואת ראייתה כנחלת עולם לעם עולם, מאת אלוקי העולם. יהודים חלמו על ארץ ישראל, התרגשו למראה פרי מהארץ המובטחת, בלעו בשקיקה את תיאורי מי שזכו לבקר בה ולראות את נופיה.

האם יעלה על הדעת שדווקא המדינה היהודית תחליט לגזול מן העם היהודי את לב לבה של הארץ, האתרים שבהם התרחשו אירועי התנ"ך, ותמסור אותם לעם זר, כדי להקים בהם מדינה פלסטינית?! האם מדינה שתעשה כן (היו לא תהיה) תוכל להיקרא מדינה יהודית?! הלוא האבסורד זועק לשמים.

או השבת. וכי יש מאפיין 'יהודי' יותר מהשבת? השבת מופיעה בעשרת הדיברות והיא מלווה את העם היהודי לאורך יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים. העולם כולו העתיק מהעם היהודי את רעיון יום המנוחה השבועי. מדינה יהודית הייתה אמורה לתת ביטוי מובהק לערך הזה, לטפחו ולהעמידו ככתר בראשה.

תחת זאת נדחקה השבת לפינה של 'פגיעה ברגשות' ולדיון טכני עד כמה יש בעיר אוכלוסייה דתית גדולה ה'נפגעת' מפתיחת העסקים. וכי הבעיה היא מידת ה'פגיעה' באנשים דתיים?! הלוא ההפך הוא הנכון. יהודים דתיים וחרדים יוסיפו לשמור שבת וייהנו מיופייה ומקדושתה. מי שמפסיד אותה הוא כלל הציבור והמדינה כולה, שמרוקנת את המושג 'מדינה יהודית' מתוכן יהודי אמיתי.

ההתגייסות של גורמים דתיים למען השבת יוצרת דימוי שזה אינטרס של הציבור הדתי והחרדי, וזו טעות. האם כשרופאים מדברים על הצורך להימנע מעישון וממשקל יתר הם מייצגים אינטרס של הקהילה הרפואית?! וכשאנשי איכות הסביבה נאבקים נגד זיהום אוויר, הם דואגים לאנשי שלומם?! טבעי הדבר שאנשים שבוער בהם נושא כלשהו משמשים נושאי דגלו, אבל אין פירוש הדבר שזה אינטרס שלהם בלבד.

השבת היא נשמת אפה של היהדות, ואם אנו חפצים במדינה יהודית, עליה לטפח את השבת ולשמור על צביונה. רק כך נוכל לקוות שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

חתן שנתגלתה צרעת בגופו, בבגדיו או בביתו, פוסק הרמב"ם שהטיפול בצרעת נדחה עד לאחר שבעת ימי המשתה. מקור הדין בפרשתנו: "וציווה הכוהן ופינו את הבית". במקרה של נגעי בית מאפשרת התורה לפנות את כלי הבית לפני חשיפת הנגעים, כדי למנוע מהם להיטמא. אומר הרמב"ם: "אם המתינה תורה לדבר הרשות, שלא ייטמאו כליו, קל וחומר לדבר מצווה".

למעשה הרמב"ם מצדד בדעת רבי, החולק על רבי יהודה, הלומד את הדין הזה מן הפסוק: "וביום הראות בו" – "יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו – חתן שנולד בו נגע, נותנין לו ז' ימי המשתה".

במהותה של המחלוקת עומדת השאלה כיצד להגדיר את ההמתנה בטיפול בצרעת. אם זה קל וחומר מהפטור של נגעי הבית, הרי שזו דחייה זמנית. אך אם שבעת ימי המשתה מוגדרים "יום שאי אתה רואה בו", הרי שימים אלו מופקעים מן האיסור לחלוטין.

למחלוקת היבטים מעשיים. האם הדחייה היא רק לדבר מצווה או גם לדבר הרשות? לדעת רבי התשובה חיובית, אולם לדעת רבי יהודה הפטור ניתן לדבר מצווה בלבד. ומשמעות נוספת: אם בכל-זאת ראה הכוהן את הנגע, הרי שכאשר מדובר בדחייה בלבד, לכאורה נטמא החתן, אך אם שבעת ימי המשתה מופקעים מצרעת מעצם מהותם, אין בראייתו של הכוהן כוח לטמא את החתן.

הצרעת במשמעותה הפנימית נועדה לשמש תמרור אזהרה ליהודי, כדי שיתקן פגמים רוחניים של לשון הרע, כדברי הרמב"ם: "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". לפי זה, הנגעים אינם רע, אלא מתנה מלמעלה, לטובת היהודי ולתועלתו.

העובדה שלאדם ניתנת, במקרים מסוימים, דחייה של כמה ימים בטיפול בנגעים, מחזקת את ההבנה שהם לא נועדו לייסר את האדם, אלא לסייע לו. הנגע בא מאותו מקום שמתחשב בחתן החוגג את חתונתו – ממידת החסד של הקב"ה.

עקרון החסד הגלום בצרעת בא לידי ביטוי בכמה דרכים, לפי שתי הדעות שהוזכרו. האמירה שהפטור נובע מהתחשבות ב'דברי הרשות' מלמדת עד כמה חביב היהודי בעיני הקב"ה, עד שהתורה חסה אפילו על "ממונו הבזוי", כדברי המשנה במסכת נגעים.

ואם דין ראיית הנגע מופקע מפני מעשה מצווה של יהודי, הרי שאפילו יהודי חוטא, שלקה לא רק בביתו ובבגדיו אלא גם בגופו, בכל-זאת המצווה שהוא מקיים יש בה כוח גדול כל-כך, עד שביכולתה להפקיע את החטא ועונשו.

״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא.

״יהי ה בעו ר בשר ו שא ת ״ – סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה.

״ושער בנגע הפך לבן... וראהו הכהן וטמא אותו״ (ויקרא יג,ג). שערות לבנות הן סימני זיקנה. סימן הוא שנתיישן הדבר. לכן שיער לבן הוא סימן טומאה.

״כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו״ (ויקרא יג,מו). כל זמן שהנגע בו, שהוא ממשיך בהוצאת דיבה ולשון הרע, אף ש״בדד ישב״, יושב בהתבודדות ועוסק בתורה – אין התורה מגינה עליו. ״מחוץ למחנה מושבו״ – מקומו מחוץ למחנה.

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה כדי שלא תהיה לסטרא אחרא יניקה מכלל ישראל באמצעות המצורע, ויישאר הכלל טהור.

זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג).

כאשר מאיר אור החכמה, לפנינו מצב של 'עֹנג', כפי שמובא ש"צהבו פניו של רבי אבהו כאשר מצא תוספתא חדשה״; וכפי שנאמר ״חכמת אדם תאיר פניו״. אבל בסילוק החכמה מתקבל 'נגע' במקום 'עֹנג'.

״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה.

פעם אחת ראו את רבי נחמיה מביכוב מטפל במסירות בעני לבוש סחבות, שגופו מלא פצעים וריח עובש נודף ממנו. הצדיק חיבק ונישק אותו ושירת אותו כעבד לפני רבו.

סברו האנשים שבוודאי אותו עני הוא צדיק נסתר, ולכן הרבי מטפל בו במסירות כזאת ובחרדת קודש.

לאחר מכן שאלו את רבי נחמיה על טיבו של אותו עני. השיב הצדיק: "איני מכירו ואיני יודע את טיבו. ראיתי לפניי יהודי עני ומסכן, מלא ייסורים, וריחמתי עליו".

"את הקב"ה אי-אפשר לרמות. גם את העולם אי-אפשר לרמות. לכל היותר יכול האדם לרמות את עצמו. וכי רבותא היא לרמות טיפש?" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש)

אחרי עשר שנים בניכר החליטו אמיר ואורית לוי לחזור לארץ. הם ירדו לארצות-הברית בנפרד, הוא מחולון והיא מירושלים. שם נישאו, ועם הזמן התקרבו ליהדות והחלו לשמור מצוות. נולדו להם ארבעה ילדים, ועתה ציפו לילד החמישי, והגעגועים לארץ גברו.

שעת ערב, בט"ז בטבת אשתקד, יממה לפני מועד הטיסה. ביתם של בני הזוג לוי בניו-יורק היה עמוס מזוודות וארגזים, ובהם כל חפציהם האישיים. "אני מרגישה צורך לנסוע לרבי", אמרה אורית לבעלה.

"בשעה כזאת?!", תמה אמיר, "על מה את מדברת? טרם סיימנו את ההכנות לטיסה". אורית הייתה נחושה. "אסע עם חברה", אמרה לבעלה, ומיד פנתה אל כמה מידידותיה בשאלה מי מעוניינת להצטרף אליה. אחת השיבה בחיוב. בתשע בערב הגיעו השתיים לציון שברובע קווינס, ואורית ישבה להעלות על הכתב את בקשותיה להצלחת המעבר וללידה תקינה.

לאחר ששטחה את תפילותיה על הציון יצאה אל אולם קבלת הפנים, שבו מוקרנים ברצף סרטי וידאו של הרבי. מבטה של אורית התמקד בהתוועדות עם הרבי שהוקרנה על המרקע. לפתע נדרכה: אל הרבי ניגש אדם ורכן על אוזנו. קולו נשמע בבירור: "רצוני לעלות לארץ ישראל". הרבי בירכו ואיחל לו הצלחה. אורית המופתעת קמה ממקומה בהרגשה שהברכה נשלחה במיוחד בעבורה.

היא לא ידעה עד כמה תזדקק לברכה...

ההמראה של טיסת אירופלוט התנהלה כמתוכנן. בני המשפחה התמקמו במקומותיהם ונערכו לטיסה הארוכה. שלוש שעות חלפו, ולפתע החלה אורית לחוש ברע. צוות המטוס סירב לקבל סיכונים מיותרים. הטייסים הנחיתו את המטוס בנמל התעופה הקרוב ביותר – באי גנדר שבקנדה.

משפחת לוי הורדה מן המטוס ואמבולנס פינה את אורית לבית היולדות הקרוב. בחוץ שרר קור עז. הילדים המבוהלים פרצו בבכי למראה אמם הנלקחת ביבבת צופרים. לאחר בדיקות ראשוניות התברר כי לא קרה שום דבר משמעותי. עם זה, אורית נצטוותה להישאר בקנדה שבוע ימים ולעבור בדיקות מקיפות, כדי לבדוק את כשירותה לטיסה.

בני הזוג וארבעת ילדיהם נותרו בודדים בעיר זרה ומרוחקת. הם הופנו לאכסניה הרפואית הסמוכה. אמיר ואורית ניסו להסביר לאנשי הצוות את הימנעותם מהארוחות. "אנו יהודים", הסבירו, "ואוכלים כשר בלבד". דבריהם נתקבלו בחוסר הבנה. "מה זה 'יהודים'?", נשאלו בתימהון.

בשעות שחלפו ניזונו הילדים מפירות וירקות בלבד. ההורים החלו לגשש אחר מקום שבו ישהו בשבוע הקרוב. לפתע הבזיק רעיון במוחו של אמיר. "אולי יש בית חב"ד קרוב?". הוא פנה למחשב שבעמדת האחיות. בית חב"ד לא נמצא, אולם החיפושים הובילו אותו לבית כנסת. שם נאמר לו כי בס' ג'ונס, מרחק שלוש שעות נסיעה מן העיר, מתגוררת משפחה חב"דית.

בלב מלא תקווה שלח אמיר הודעת דואר אלקטרוני לכתובת הדואר של אבי המשפחה. בהשגחה פרטית, הראשונה בשרשרת של אירועים מופלאים שתלווה את המשפחה מכאן והלאה, פתח המכותב מיד את תיבת הדואר שלו, אף שזה זמן רב חדל מלהשתמש בה. הוא מיהר ליצור קשר עם אמיר. "אתם מוזמנים אלינו בזרועות פתוחות!", אמר לו.

נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס, כשבתא המטען תריסר מזוודות כבדות, הביאה את משפחת לוי אל ביתם של אדם ואסתר קשטנוב. הללו קיבלו אותם בלבביות, והכניסו אותם לביתם הקטן והצפוף. "יש לנו מעט מזון כשר שאנו מייצרים בעצמנו", סיפרה אסתר על חייהם כיהודים יחידים, העובדים לפרנסתם באוניברסיטה המקומית. אף היא, כמו האורחת שלה, ציפתה לילד בזמן הקרוב.

למחרת הצטרפו עוד שתי אורחות לבית משפחת קשטנוב: אמו של אמיר ואמה של אורית, שהוזעקו בטיסה בהולה מהארץ מיד עם היוודע דבר נחיתת החירום. גם הן התקבלו בלב רחב על-ידי בני הזוג קשטנוב, שהתפנו מביתם עם ילדיהם לטובת האורחים מישראל. המארחים יצאו מגדרם כדי להעניק לאורחיהם הרגשה ביתית נעימה ככל האפשר.

בדיוק באותו שבוע חל ה'שלושים' לפטירת אביו של אמיר. אדם קשטנוב יצא למבצע של ממש והצליח ללקט שמונה יהודים למניין בבית הכנסת המקומי – מניין ראשון לאחר חמש-עשרה שנים.

בחלוף השבוע אישר הרופא שאורית יכולה להמשיך במסעה. המשפחות נפרדו לשלום זו מזו, והבטיחו לשמור על קשר.

כמה חודשים אחר-כך שמחה אורית, שילדה בשעה טובה את בתה, לקבל שיחת טלפון מאסתר קשטנוב, ובה בישרה זו על לידת בנה. שיחת טלפון נוספת, זמן לא רב לאחר מכן, הייתה מפתיעה: "החלטנו גם אנו לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה חברה לפיתוח מוצרי אבטחה מתקדמים, התחום שאנו עוסקים בו בקנדה", סיפרה אסתר. בו במקום הודיעה אורית: "עד שתתאקלמו, אתם מתארחים בביתנו!".

וכך היה. במשך שלושה שבועות גמלה משפחת לוי למשפחת קשטנוב על הכנסת האורחים הנדיבה. בסופו של דבר מצאו עצמן שתי המשפחות מתגוררות זו לצד זו בעיר בית שמש, ואורית משמשת מטפלת לילדיה של אסתר. נפלאות דרכי ההשגחה!

עוד דבר שאינו מובן הוא האמירה "וילדה זכר", ניסוח שיש לו משמעות ודאית. לכאורה היה צריך לומר "אם תלד זכר" שאז יצטרכו למולו ביום השמיני, אבל התורה אומרת "וילדה זכר", היינו שברור שכאשר "אישה כי תזריע" בוודאי "וילדה זכר".

ה'אור החיים' מסביר תחילה את הדברים בכמה דרכים, ולאחר מכן הוא בא אל הרמזים הטמונים בכך בעניין הגאולה:

"עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל, אשר מצינו שנקראת 'אשה' בדברי הנביאים, דכתיב (ישעיה נד) 'כי בועלייך עושייך', וכתיב (שם) 'ואשת נעורים', וכתיב (הושע ג) 'וארשתיך לי וגו", (ישעיה נ) 'איזה ספר כריתות וגו".

"ועליה אומר הכתוב 'אשה כי תזריע' . פירוש: הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו (הושע י) 'זִרעו לכם לצדקה'. 'וילדה זכר' , פירוש: תהיה הולדתה זכר. פירוש: דע, כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מייחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר. והודיע הכתוב, כי אם כנסת ישראל 'תזריע', ודאי שתוליד הדרגות עליונות".

כלומר, יש כאן רמז שאם עם ישראל יעשה את המוטל עליו, ויעסוק בתורה ובזריעת מצוות – ודאי שתבוא הגאולה וייוולד ה'זכר', שהוא רמז לאור הקבוע והנצחי של הגאולה.

וממשיך ה'אור החיים': "והוא מאמרם רז"ל (סנהדרין צח; שמות רבה פרשה טו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל, אם ישראל יזכו על-ידי מעשיהם הכשרים. ויכוון להבדיל בין הגאולה המחוכה [=שאנו מצפים לה] לגאולה שעברה של מצרים, שהיו ישראל ערום ועריה. גם אמר הכתוב (דברים ד,לד) 'גוי מקרב גוי'. ואותה גאולה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו, והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת זכר.

"אבל הגאולה העתידה, לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לוּ יהיה שלא יהיו ראויים, אף-על-פי-כן, באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב (דברים לא) 'לא תִשָכח מפי זרעו', על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".

לאחר הדברים האלה ה'אור החיים' מוסיף רמזים למהלך הגאולה עצמו: "ואומרו 'וטמאה' וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר. כי שבע שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם (סנהדרין צז,א) ז"ל 'שבוע שבן-דוד בא וכו', לייסרם ולזקקם... ואמר 'שבעת ימים', פירוש: שבע שנים, על דרך אומרו (כתובות נז,ב) 'תשב הנערה איתנו ימים או עשור'. ואמרו ז"ל: ימים – שנה. 'וביום השמיני' וגו' פירוש: שאחר עבור שבע שנים, בהתחלת יום השמיני, 'ימול בשר ערלתו', כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', וזה יהיה בשנה השמינית".

מדבריו עולה שחבלי משיח יימשכו שבע שנים, ולאחר מכן, בתחילת השנה השמינית, יועבר הרע מן העולם, והעולם ייכנס לתקופה שבה לא יהיה עוד רע ורק הטוב ישלוט והאמת האלוקית תהיה גלויה לעין כול.

"נתנו לי רובה צ'כי בלי מחסנית. היה צריך להכניס כל כדור לקנה　בעזרת האצבע. אמרו לי שבזה אצטרך להילחם ולהגן על ירושלים. זה היה חורף קר וקשה מאוד. לא נתנו לי בגדים חמים. הייתי צריך לצאת לשמירות עם המעיל שלי, מעיל צמר שחור".

"בתקופת מלחמת השחרור", אומר רט, "נוצרו ונוצקו היסודות למהות הקשר בין דת למדינה. העיקרון שקבע הרב גורן, שהקו המנחה הוא שיש עם אחד, תורה אחת וצבא אחד, וממילא פקודה אחת שתחייב את כולם, נהפך ליסוד מוצק".

הניסים שאירעו במלחמות מקבלים ביטוי בולט ביומנו של הרב גורן. "הרב מתאר לאורך כל השנים את תחושתו שאלוקי ישראל ניצב עם החיילים בכל רגע ורגע. הניסים היו גלויים, ותחושת ההשגחה האלוקית הניסית, שהגיעה לשיאה עם שחרור ירושלים וההגעה לכותל – הייתה מוחשית ועוצמתית. הרב שמח מאוד-מאוד על הזכות להיות חלק משחרור ירושלים, אולם הוא התעצב שהר הבית ניתן לוואקף, וחש שזו החמצה היסטורית שלא תיסלח", אומר רט.

ובחזרה ליומן מלחמת השחרור. "ירושלים באה מיד במצור", כותב הרב גורן. "שמו אותי יחידי בתחילת הלילה בבית קדימה. הלילה היה קר ומושלג, ואני עומד שם יחידי עם הרובה השבור. אמרו לי: 'היזהר לא לירות שלא לצורך, כי כל כדור שווה 7 גרוש'... ואני אכן נזהרתי. הייתי יורה כדור פעם בשעתיים, כדי להפגין נוכחות".

הרב גורן מתאר את נפילת העיר העתיקה: "זה היה בערב שבת. הייתי בעמדה שלי וקראו לי לבוא ולטפל ברבנים ובזקנים שלא נלקחו בשבי. את הזקנים העבירו להר ציון. ראיתי אותם יושבים על האדמה, את זקני ירושלים העתיקה, שהיו ביניהם גאונים גדולים בתורה. ראיתי לנגד עיניי את קינות תשעה באב על חורבן בית ראשון".

הרב טיפל בזקנים ובפצועים עד שעה מאוחרת בליל שבת. "שאלתי איפה יש פה בית כנסת. אמרו לי שחסידי ברסלב ב'שערי חסד'　 מתפללים מאוחר מאוד, ושם יהיה אפשר למצוא מניין לקבלת שבת.

"הגעתי לשם, ולאחר קבלת שבת ותפילת ערבית　עמד הקהל והחל לרקוד ולשיר 'ייבנה המקדש עיר ציון תמלא'... התפילה הזאת, עם　 השירה והריקודים, על רקע כל מה שראיתי ועברתי באותו יום, השפיעה עליי מאוד. מאז　נהגתי לשיר בבית הכנסת שלי 'ייבנה המקדש' באותה מנגינה ששמעתי אז, בכל ליל שבת אחרי תפילת ערבית. את השבת　 הזאת לא אשכח לעולם".

יש שהקפידו לגעת רק ביריעת הקלף שבצד היריעה ולא באותיות עצמן (כדי שלא ייפגעו חלילה), אך למנהג חב"ד אין מקפידים בזה (אך מובן שנוגעים בעדינות).

נהוג שהעולה ממתין עד סיום הקריאה של העולה שאחריו, ואז הוא יורד מן הבימה (ולמנהג חב"ד לפני ירידתו נוגע בטליתו בספר התורה מבחוץ, ומנשקה).

בפוסקים נאמר שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכרים בהן, כדי שלא להסיח את הדעת מהן, ומנהג יפה למשמש בהן ולנשק את היד בשעת קריאת שמע (ובמקומות נוספים בתפילה), ובשעת הנחתן וחליצתן.

בשולחן ערוך מובא מהראשונים שיש להסתכל בציציות בשעת עטיפת הטלית, ובמקומות מסוימים בקריאת שמע, והוסיף הרמ"א שאז מנשקים אותן. וכן נהוג על-פי האר"י ומנהג חב"ד.