בקשר לנאמר בפרשתנו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת גו', והובא אל אהרן הכהן" (יג, ב), כתב הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב) "אף על פי שהכל כשירין לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד, כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו, ואומר לו, אמור טמא, והכהן אומר טמא כו'. ואפילו היה הכהן קטן או שוטה, החכם אומר לו, והוא מחליט וכו'".

טומאת צרעת היא מהטומאות החמורות ביותר, עד ש"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (פרשתנו יג, מו), מחוץ לג' מחנות.

ורק על כהן, שנצטווה "לברך את עמו ישראל באהבה", והוא איש חסד, כמו שכתוב　 "לאיש חסידך" (ברכה לג, ח), עליו סומכים שפסק הדין הוא רק על יסוד דיני התורה בלבד, כי וודאי לא היה מוציא פסק כזה על יהודי, באם לא הייתה התורה מחייבת זאת.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 88 ואילך)