בהגדה אנו אומרים "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח. אני ה' אני הוא ולא אחר". והיינו, שהקב"ה אומר שהוא, כביכול, "בכבודו ובעצמו", התעסק בגאולת ישראל ממצרים — "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח".

"תורה" היא מלשון הוראה — ללמד ולהורות דרך. כלומר, שכל הענינים שהתורה מספרת צריכים לשמש עבורנו כלימוד והוראת דרך בעבודת ה'. מה לומדים אנו מכך שיציאת מצרים היתה "ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו" — "לא על־ידי מלאך וכו'"?

והביאור בזה:

לכל אחד ואחד ישנם ענינים שונים, שמשתנים זה מזה בחשיבותם ובשוויים, ובמילא שונה גם הגישה לענינים אלו מצד האדם וכוחותיו. ישנם ענינים שהאדם עושה בדרך הכרח. הוא אינו רוצה, למשל, בדבר הנעשה; מטרתו היא באמת ענין אחר התלוי בדבר זה. במקרה זה, משתמש הוא, בעשותו דבר זה, רק בכוחותיו החיצוניים. ישנם ענינים, שהם עצמם הם התכלית והכוונה של התעסקותו בהם — ובהם משקיע כבר את כוחותיו הפנימיים. אבל עדיין אין זה באופן שהוא מלובש בזה לגמרי עד לעצם נפשו. ועד שישנם ענינים שבהם האדם מתלבש בכל עצם נפשו, וכמו בהעבודה של קריאת שמע, "למסור נפשו באחד" — שהיא נוגעת בעצם הנפש ממש.

ובשעה שצריך יהודי לילך ל"מצרים", להתעסק עם הגסות וההגבלה של העולם, ולהעלותם לקדושה, עלול הוא לחשוב לעצמו: הן אמת, צריכים להתעסק גם בזה, אבל מי אומר שצריכים להתלבש בזה בכחות הפנימיים ביותר? — את כחותיו הפנימיים ימסור עבור ענינים נעלים יותר, ואילו ב"מצרים" — יסתפק בהשפעת כוחותיו החיצוניים, ויעשה זאת רק "לצאת ידי חובתו".

מלמדים אותנו: כשהוצרך הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, לא הסתפק בכך שיעשה זאת "על־ ידי מלאך" וכו' — ואם כן "דיו לעבד שיהי' כרבו": אם "רבו", הקב"ה, "הלך" בכבודו ובעצמו לגאול את ישראל ממצרים — מותר גם להיהודי ־ה"עבד" לילך למצרים עם כל העצם שלו, כדי להציל יהודי מ"מצרים הטובענית".

ועי"ז שהקב"ה, כביכול, הלך למצרים בכבודו ובעצמו הנה בזה "סלל את הדרך", כביכול, עבור בנ"י בכל הדורות, שיהודי יוכל לילך למצרים עם עצם הנשמה שלו, ויוכל עי"ז להציל משם יהודי אחר, ולהביאו לגאולה אמיתית ושלימה.