גלות מצרים היתה גלות קשה ביותר, ועד שאפילו עבד לא הי' יכול לברוח ממצרים (מכילתא יתרו יח, יא). והטעם לקושי הגלות בגשמיות — כיון שכן הי' גם ברוחניות [כי כל דבר גשמי משתלשל ונובע מהרוחניות שבעליונים]. שבהיותם במצרים היו בנ"י בשפל המדרגה, שהיו משוקעים, ר"ל, במ"ט שערי טומאה, ועד שאם היו מתעכבים עוד רגע אחד במצרים, היו שוקעים בתכלית הטומאה (שער הנ') ולא היו זוכים להיגאל ח"ו (ראה בענין זה בזוהר חדש ר"פ יתרו).

ומזה מובן, שמצד סדר הנהגת העולמות בדרך הרגיל היתה מושללת ו"קשה" ביותר הגאולה מגלות זו. ואעפ"כ — "ויוציאנו ה' אלקינו משם", "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף". וגם ברוחניות — הי' אז גילוי שכינה במדריגה הכי נעלית, למעלה ממדריגת הגילוי הרגיל של הכח האלקי המורגש בעולמות — "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו" (נוסח ההגדה).

תנצב"ה