ערב החג מגיע. בעלה של האחות וילדיה, פרט לבן אחד, יצאו מעפולה כבר בשעות הבוקר למודיעין עילית, לאחר שהיא עמלה על התבשילים המיוחדים. כאן אני רוצה להדגיש שמדובר במרוקאית, מה שנותן לנו מאכלים ותבשילים מיוחדים במינם,　 מספר סוגי בשרים שכל אחד מהם עשוי נכון ומבושל בדיוק ברכות ובטעם הנכונים, ואל נפליג כאן בשבח המטבח המרוקאי, כי זה סיפור מעניין בפני עצמו, ומכיוון שאתה אחד שמבשל סיפורים ולא מספר בישולים, נמשיך בסיפור.

ההכנה התעכבה בשל דקדוקי הטעם הנ"ל, כשלימינה מסייע בנה בן הישיבה, בחור צדיק ועדין נפש.

שלוש שעות וחצי לפני החג אמר הבן לאמו: "חייבים לזוז עכשיו, שחס ושלום לא נגיע באיחור". האם נעתרה לבקשתו, ויחד הורידו לרכב את כל התבשילים העטופים היטב.

הם נכנסו לרכב וניסו להתניע.

הרכב לא התניע.

ניסו כאן, ניסו שם, מכסה מנוע מורם, שמן מים. האוטו אינו נע.

שכן התנדב לעזור, לקח לו חצי שעה עד שהצליח להניע את הרכב. הם החלו לנסוע, וכל מה שהיה צריך להשתבש אכן השתבש.

כבר ביציאה מעפולה המתין להם עומס תנועה אדיר, ומשם לאורך כל הדרך הם נוסעים נסיעה איטית של 10 קמ"ש.

השעה כבר 17:30, החג נכנס בערך ב 18:30, והבן אומר: "תראי, אמא, אם עד השעה 17:45 איננו מגיעים לכביש מספר 1 לכיוון מודיעין עילית אני חוזר לעפולה".

בשעה 17:45 הם הגיעו לכביש גהה וראו שם 'פקק' ענק. הבן הסתכל לצד השני הכביש ריק. "אמא, אין מה לעשות", אמר, "חייבים לחזור".

הם שוחחו בטלפון עם המשפחה במודיעין עילית. אב המשפחה אמר לו: ,אולי תנסה להתקדם קצת". הוא מתקדם, והם על הקו, המתח גדול, ובשעה 18:00 , כשכולם הבינו שאין שום מצב להגיע בזמן למודיעין עילית, הוא אומר לבנו: "סובב את ההגה וסע בחזרה". המשמעות הייתה ברורה: כל האוכל ל 35 אנשים, אבל כולו, נצא ברכב. המשפחה תיאלץ לעשות 'סדר עם מצות ומרורים... הבן מוצא מקום להסתובב, והרכב מתחיל לשעוט לכיוון הבית. האמא הצדיקה בוכה בשקט, מבינה שחלום ה'סדר' שלה נגוז והיא תצטרך לעשות את ה'סדר' לבד עם בנה, יקר ככל שיהיה, אך בלי בעלה וילדיה וכל המשפחה. השעה 18:10. 'פקק' באזור נתניה. מתקשרים למודיעין עילית. אחת הדודות אומרת: "יש לי משפחה בעתלית, הם השאירו את הבית ריק, אברר אצל מי השאירו מפתח. ב 18:25 הצליחו להגיע לפאתי חדרה.

טלפון ממודיעין עילית עם מיקום המפתח, אך מה לעשות? הם רחוקים מעתלית. אין סיכוי להגיע.

כולם בהיסטריה. האם אומרת: "אל תדאגו לנו, אני אסתדר, אבל מה יהיה אתכם?" השעון מתקתק. כניסת החג. נפרדים בטלפון בבכיות, ואז הבן אומר: "השעה שש וחצי" ומדומם מנוע ליד בניין מגורים בחדרה. הבן ממהר להוציא את האוכל הארוז מהרכב, והם נותרים שם לבדם: יודעים שאי שם במודיעין עילית ממתינה משפחה ללא אוכל, ואילו הם תקועים עם סירים מלאי כל טוב בעבור 35 אנשים, ואפילו כלים אין להם כדי לאכול את האוכל, וגם לא מקום...

הערב ירד. הבן אומר לאמו: "אני אחפש מניין". הוא הולך מספר מקומות ומצליח למצוא בית כנסת לקראת סיום התפילה. הוא חוזר לכיוון הרכב. אמו שואלת: "אולי שאלת מישהו אם אפשר להתאכסן אצלו?" "התביישתי", הוא אומר. "חבל", מצטערת האמא. "בעוד רגע אין אדם ברחוב ואנחנו נישאר כאן". ואכן, תוך מספר דקות כלתה רגל מן השוק, והבן ואמו עומדים ליד המכונית ואינם יודעים איפה הם יעשו את החג.

לאחר חצי שעה יוצא מהבנייין הסמוך בחור כבן כעשרים ומשהו, עם כיפת "ילד טוב ירושלים". האם פנתה אליו ושאלה: "תגיד, יש כאן אולי משפחה חרדית?" "כן, בקומה השניה", עונה הבחור, נוקב בשם המשפחה והולך.

האם נוטלת יוזמה, עולה שתי קומות ונוקשת על הדלת שעליה רשום השם שאמר הבחור. את הדלת פותחת אישה עם בגד לבן ושביס לבן תואם. האם אומרת לה: "תראי, גברת, אנחנו נתקענו כאן בחג ואין לנו מקום לישון ולעשות את ה'סדר', אולי אנחנו יכולים לתפוס כאן איזו פינה?" הדיירת החווירה, ופניה השתלבו עם בגדיה הצחורים. "תראי..." החלה לגמגם, "תני לי לדבר עם בעלי.."

לאחר מספר דקות שבה ואמרה: "תראו, אין לנו בעיה עם אכסון, נצופף את הילדים ונארגן לכם חדר, אבל לגבי האוכל... אנחנו... אנחנו טבעוניים ואיננו אוכלים בשר, אז איני יודעת מה לעשות".　 "אל תדאגי לגבי האוכל", אמרה האורחת, "יש לנו בשפע. אנחנו נביא מלמטה. השאלה אם אפשר לשים על הגז שלכם?" "מה הבעיה?" "אם אתם טבעוניים, אולי אינכם רוצים　 בשר על הגז שלכם". "לא, זה בסדר",　 אמרה האישה, "אין בעיה כזו". האורחת ובנה החלו לעלות ולרדת. תוך מספר דקות התמלא הבית בריחות משכרים של אוכל, המארחים וילדיהם הביטו בהם כאילו נפלו מהירח. "איני מבין", אמר אבי המשפחה בשקט, "מאיפה האוכל הזה?" האישה ישבה וסיפרה את כל הקורות אותם, ושהאוכל הזה מיועד ל -35 נפשות שכעת אין להן מה לאכול. היא מספרת, והמארחים מחליפים מבטים. האם לחשה: "להגיד לה?" והאב אישר. "אפשר לדבר אתך רגע בצד?" אומרת המארחת. "בשמחה", עונה האורחת.

הן הולכות למטבח לצד כל התבשילים, ואז אומרת המארחת: "תראי, אנחנו לא באמת טבעוניים. אנחנו פשוט עניים מרודים, אין לנו כלום. עד לפני שנתיים היינו די אמידים, אך נפלנו כלכלית, ומחמת הבושה אנחנו מתקשים אפילו לפנות לגוף כלשהו שיתמוך בנו. הגענו לפת לחם, פשוטו כמשמעו. נאלצנו לומר לילדים שהחלטנו להיות טבעוניים, כד שלפחות לא יחושו כי היעדר האוכל הוא מחמת עוני ומחסור. אני הולכת כעת להגיד להם שדחינו לעת עתה את העניין הטבעוני, זה בסדר מצדך?" "את רוצה להגיד לי שאפשר לתת לכם מכל האוכל שבישלתי...?" "ודאי שכן", אומרת המארחת, "אני מרגישה כאילו נפלתם עלינו..." "באמת נפלנו עליכם מהשמים", דמעה האורחת, "זהו חסד גדול בשבילי, שמישהו יאכל את האוכל שעליו טרחתי ועמלתי. בשעות שעברו עד כה חשבתי על כך, שכל עמלי וטרחתי היו כמו עבודת הפרך של בני ישראל במצרים, שנדרשו לעשות עבודות שנהרסו לאחר מכן". ושתי הנשים פנו להעמיד את האוכל, חלקו על הגז, חלקו במקרר. על השולחן הונחו סלטים ומטעמים שונים, ורגע לפני תחילת ה'סדר' אומרת המארחת לבעלה: "שכחנו את שמעון!" "מי זה שמעון?" הוא הבן שלנו, בן 22, שלחנו אותו לבית תמחוי כדי שיאכל שם". אחד הילדים רץ להביא אותו, וכשהוא הופיע בפתח, האם ובנה היו המומים בדיוק כמוהו... היה זה הבחור שהפנה אותם אל המשפחה החרדית היחידה בבניין...

היה זה 'סדר' מיוחד במינו. כל הנוכחים ידעו שנעשה להם נס, איש איש וניסו, ולאחר מכן נהנתה המשפחה מסעודה דשנה שכמותה לא אכלו זמן רב. אוכל כמובן הספיק ליום שלמחרת, ובמוצאי החג מיהרו האם ובנה, שכל החג דאגו מה היה לבני משפחתם לאכול, ליצור עימם קשר.

מסתבר שלא אלמן ישראל. הבשורה שלפיה 33 אנשים נותרו ללא אוכל לליל הסדר ולחג פשטה בקרב השכונה כולה, ומאות אנשים שלחו את ילדיהם להביא להם תבשילים, דגים, בשרים, סלטים וכל טוב מצרים. עם ישראל התגלה בטוב לבו, ובסופו של דבר הייתה להם כמות כזו, שרק משפחה אחת בארץ זכתה לכמות גדולה יותר יחסית לחלקיה...הייתה זו המשפחה מחדרה שחשבה להיות "טבעונית", ובזכות ההשגחה העליונה קיבלה שפע של אוכל איכותי ל 35 נפשות.

אבל הזכייה הגדולה שלהם היא, שכעת אשת החסד יודעת על מצוקתם, וזה אומר שהמצוקה הסתיימה. בפסח הניסי הזה הם יצאו מעוני ומעבדות לתקווה ולחירות.

יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות נהוראי בן אורה למשפחת חדד שיזכה להיות חסיד ירא שמים ולמדן אמן נצח סלה ועד