רבי נחמן - מּחִין דְּקַטְנוּת ומחִין דְּגַדְלוּת
" 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-להִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' (בְּרֵאשִׁית כב)... וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יָכוֹל לְהִתְחַדֵּשׁ מחוֹ, וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים', פֵּרוּשׁ: אָדָם שֶׁהוּא תָּמִיד בְּשָׁוֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לְהִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת הַמּחִין... 'וְהָאֱלקִים נִסָּה', הַיְנוּ: לְנַסּוֹת וּלְהָרִים אֶת בְּחִינַת הַמּחִין דְּקַטְנוּת... זֶה זוֹכִין, עַל יְדֵי בְּחִינַת 'אַבְרָהָם', שֶׁהוּא: בְּחִינַת אַהֲבָה, כִּי עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲסָדִים וְרַחֲמִים... שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת "אַבְרָהָם", מְנַסִּין וּמְרִימִין אֶת הַמּחִין דְּקַטְנוּת... וְזוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת".
(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, עו)
את הפסוק: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-להִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם", מחלק רבי נחמן לשלושה חלקים:
החלק הראשון - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה": למה רומזות מילים אלו? לכל אחד לפעמים יש זמנים קשים. לפעמים מרגיש האדם שהוא כבר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", שהוא כבר הגיע לסוף שלו – "שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לְהִתְחַדְּשׁוּת", שאין לו עוד שום תקווה חס ושלום, כפי שרבי נחמן מבטא זאת בביטוי "קַטְנוּת הַמּחִין".
מה עושים במצב שכזה שהכל נראה שחור? איך יוצאים ממצב זה של "קַטְנוּת הַמּחִין"?
רבי נחמן נותן לנו עצה, והיא רמוזה בחלק השני של הפסוק - "וְהָאֱ-להִים נִסָּה": מלשון נס ודגל, שמרימים לגובה. האדם צריך לשאוף לרומם את טבעו, להגביה את עצמו מהמקום הנמוך והייאוש שבו הוא נמצא.
כיצד האדם ירים את עצמו מ"קַטְנוּת הַמּחִין" שבה הוא נמצא? רבי נחמן טוען שניתן לעשות זאת ע"י החלק השלישי של הפסוק - "אֶת אַבְרָהָם": הרומזת למידת החסד שאפיינה את אברהם אבינו.
כאשר אדם מתנהג תמיד במידת החסד, עושה חסד עם הבריות ודן את כולם לכף זכות, הוא זוכה לנקות את מוחו ובדרך זו מרומם את טבעו. נמצא שעל ידי מידת אברהם אבינו, שהיא מידת החסד, אפשר לרומם את המוחין מקטנות לגדלות, ולצאת גם ממצבי ייאוש של "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
מהספר: "שולחן השבת עם רבי נחמן" – משה רט, אליהו טייב
