על הכתוב בתחילת פרשתנו "אדם כי יקריב מכם" פירש רש"י "בקרבנות נדבה דיבר הענין".

ויש לבאר דברי רש"י אלו בעבודת האדם לקונו:

על פי כזה עולה תמיהה, באם עיקר הקרבנות אינו מעשה ההקרבה כי אם כוונת הלב, איך יתכן שבתורה לא נזכר כלל המחשבה והכוונה?

ויש לומר שענין זה מתורץ בדברי רש"י אלו, שהטעם לזה שפתחה תורה דיני קרבנות ב"קרבנות נדבה" – שהקרבתם אינה אלא משום נדיבת הלב לשמים – הוא כי בזה אומרת התורה שכוונת הלב היא ההקדמה הכללית לכל הקרבנות, והיא הנקודה העיקרית של הקרבנות גם של קרבנות החובה.

וזהו גם מה שרש"י מדייק בלשונו וכותב "בקרבנות נדבה דיבר הענין", שבזה מרומז ש"ענין" הקרבנות, כל הקרבנות – הם בעצם קרבנות נדבה, כי בכל הקרבנות העיקר היא נדיבות הלב, וכוונת מקריב הקרבן.